נו"נ בישיבת ליובאוויטש, באלטימאר
א. בגליון האחרון (א'כא ע' 19) העיר הרב ל.י.ר. מלקו"ש ח"ח שיחה א' לפ' פינחס (ע' 160 ואילך), דשם בס"ז מבואר שנטיי' לעבודה זרה אינה עוברת בירושה, כי היא ענין של דיעות, ודיעות אינם עוברים בירושה מהורים לבניהם, ואילו לעיל מיני' (ס"ה בהע' 31) מובא מדברי הפמ"ג (או"ח סי' קכח א"א ס"ק קסב), ושם מדובר בבת כהן שהמירה דתה ר"ל, שזהו ג"כ ענין של ע"ז - דיעות, ומבואר בפמ"ג שם די"ל שהבת ירשה המרת דת מהאב, והרי זה סותר לכאו' למ"ש לקמן בס"ז (כנ"ל) – ע"ש מה שכתב לחלק ביניהם.
ולכאו' אפשר לתרץ גם בפשטות:
ידוע מ"ש בתניא פי"ח: "אפי' קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד, ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה' . . ואין מוסרי' נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל. אלא בלי שום דעת והתבוננות, רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, בלי שום טעם וטענה ומענה כלל".
והנה אף שזהו ענין של אמונה, ובהשיחה נראה שאמונה נכלל בגדר דעות[1] שאינם עוברים בירושה, הרי ידוע ומפורסם שכל ישראל הם "מאמינים בני מאמינים". היינו שבבני ישראל האמונה בה' אכן עוברת בירושה מדור לדור.
והשאלה, איך שייך שדיעות יעברו בירושה - הרי זה כבר נזכרה בתניא בפרק הנ"ל, ומתורצת היא אל אתר. דאיתא שם לפנ"ז: "שצריך להקדים ולבאר תחלה באר היטב שרש אהבה זו וענינה ואיך היא ירושה לנו". וביארו בזה[2] שהכוונה הוא לקושיא הנ"ל, איך עוברת אהבת ה' בירושה[3]. ועל זה ממשיך אדה"ז ומבאר שהאבות היו יוצאים מן הכלל: "כי האבות הן הן המרכבה ועל כן זכו להמשיך נר"נ לבניהם אחריהם עד עולם".
וע"פ הנ"ל, בנידון שהבת המירה דתה ר"ל - שעליו מדובר בהפמ"ג - הרי אף שאין לומר שקיבלה את הנטיי' להמרת דת בירושה, מ"מ מובן בפשטות שאמונתה שירשה מהאבות - ע"י אבי' - היא מוסתרת ביותר[4], ובמילא מתעוררת חשש בנוגע לאמונתו של האב.
ויש לבאר בזה, דהנה אמונת ישראל וגילויה, הוא רק מצד הגוף, כי מצד הנשמה כל ישראל שווים, ורק החילוק הוא עד כמה מעלים ומסתיר הגוף על אור הנשמה. ודבר זה הרי נמשך ע"י אביה ואמה (וכמבואר בתניא פ"ב). ומכיון שאצלה הנשמה היא בהעלם כ"כ, מוכחא מילתא שדבר זה בא מצד אביה (ואמה).
אבל בנוגע לפינחס, מבואר בהשיחה[5] שהשבטים ידעו שמה שהרג את זמרי הי' כדין, ושלא עשה בזה דבר איסור, שהרי כולם ראו שפינחס הרגו בשעת מעשה העבירה ממש, וגם ראו שמשה רבנו ראה מה שעשה ולא הביאו לדין על זה, ושע"י מעשה פינחס גם נעצרה המגפה. ואפי' בנוגע לכוונותיו, לא היו יכולים לחשדו שהי' לו רק כוונות בלתי רצויות – כי אז לא היו נעשים לו הריבוי נסים שאכן נעשו לו. אלא כל החשד שלהם הי' שיש בזה תערובות גם מנטי' (בלתי רצוי') שבטבע תולדתו.
וא"כ הרי ברור הי' להם שאין כאן שום ענין של המרת דת ר"ל בפועל או אפי' בכח, והנטיי' של ירושה שחיפשו בו א"א להיות בענין של דיעות[6] כ"א במדות בלבד.
וזה שלא רמז הרבי (להדיא) לאיזה חילוק בין הביאור שבהשיחה למה שמדובר בהפמ"ג שאליו ציין, לפי הנ"ל אולי י"ל שזהו לרוב הפשיטות.
ב. אבל כד דייקת, לכאו' קושיא מעיקרא ליכא, שהרי:
(א) מעולם לא ציין הרבי לפרטי הנידון דהפמ"ג (שרק מהם תתעורר השאלה).
(ב) לכאו' לפי דעת אדה"ז בשלחנו, בין כך לא קיי"ל כהפרמ"ג בנידונו ההוא.
(ג) לכאו' מוכח דהרבי נמנע בשיחה זו, מליכנס (בפרטיות) לענינים השייכים למשנת "האב זוכה לבנו" - ונידון הפמ"ג הוא אודות האב (לא הסבא).
וליתר ביאור:
לכאורה כוונת הרבי בציונו להפמ"ג הוא רק לפרט א' בלבד - שבהפנים דס"ה ביאר שרש"י ס"ל (בפשש"מ), דנכד שהוא בן בתו יורש תכונות הסבא ביתר שאת על נכד אחר. ועוד זאת, שרש"י מבאר שכך ס"ל להשבטים (ריבוי גדול מבנ"י) בטענתם, שעל פי' עשו מעשה - שהיו מבזים את פנחס.
[ואואפ"ל דלישנא ד"היו השבטים מבזים" משמע דעשו כן כסדר, וע"ד הפי' ד"הוא הי' אומר" בפרקי אבות, וכ"ה הל', בנוגע לר' עקיבא, גם בהתחלת המשנה ד"האב זוכה לבנו" דלקמן - וראה ד"ה ואתה תצוה תשמ"א ס"ט].
וע"ז מעיר הרבי בהע' 31:
א) שבהיום יום יש ענין דומה - הדגשת הענין ד"איש מזריע" בב' הדורות שבין נכד וסבא[7].
ב) שוב מעיר הרבי "שסברא זו הובאה גם להלכה". ולכאו' הכוונה הוא כנ"ל לפרט א' - להביא סמוכין וחיזוק לאותו הסברא (דהענין ד"איש מזריע" פועל הורשת התכונות ביתר שאת), ואולי בב' אופנים:
(א) שסברא זו אינה רק בפשש"מ[8], אלא הובאה גם בחלק ההלכה דתורה (ובזה גופא) בפסקי ההלכות דלאחרי (וכפי מסקנת) הש"ס.(ב) אם השבטים (כנ"ל - ריבוי גדול מישראל) היו סבורים שע"פ תורה כך צ"ל הפס"ד למעשה - לבזות את פינחס (כסדר) - ועד שעשו כן בפועל, הרי לכאו' מתקבל וניחא יותר, כשנמצא סמוכין לזה גם בהלכה למעשה ד"לדורות", ולזה מעיר הרבי שאכן זאת מצאנו בפמ"ג דידן.ולכאו' שוב על שני הנקודות מסיים ד[זהו רק באחרונים ולא בראשונים, ואדרבה בדברי א' הראשונים -] בדברי התוס' משמע דלהלכה ס"ל להיפך.
ולפ"ז לכאו' יוצא, דלכוונת הרבי כאן, לא שייך הנדון דבי' קא עסיק הפרמ"ג (המרת דת), ומה שנוגע לנו הוא רק שבאיזה נדון של הלכה, הובאה סברא זו.
זאת ועוד, לכאו' דברי הפרמ"ג האלו הם מיוסדים על דיעה דאנן לא קיי"ל כוותי' מטעמא אחרינא (מבלי להכנס לשאלת דיעות תורשתיים).
דהנה אדה"ז פוסק בשלחנו (סי' קכח, סנ"ד) דאפילו לפי המרדכי (הי"א שבתחילת הסעיף), טעמא דבת שהמירה מחללת את אבי' ממעלות הכהונה, הוא (כהמג"א -) רק משום זנות - "שמן הסתם זינתה". ואילו הפמ"ג מיירי שם לפי הדיעה דהמרת דת פוסלת מצד עצמה (בלי קשר לזנות)[9].
ג. והנה לכאו' יל"ע בנקודה נוספת בקשר לשיחה זו, והוא בשים לב להמשך השיחות שיצאו לאור לפני ליקוט זה:
א) שיחת ש"פ תולדות תשכ"ה (הוספות ללקו"ש ח"ה ע' 358) [10]: בס"ו מבאר הרבי דמה שבן דומה לאביו, הוא מצד זה שהוא לקוח מגוף האב ומנשמתו - שלכן הוא דומה לו בגופו ובתכונות הנפש. שוב מסביר הרבי ששכלם של אברהם ויצחק (וב"ש וב"ה) הי' כפי אופן תכונות נפשותיהם (ונשמותיהם). על הענין הראשון - שהבן דומה לאביו, מציין הרבי בהע' 31 להמשנה בעדויות פ"ב, מ"ט ("האב זוכה לבנו...") ופיה"מ להרמב"ם שם.
ב) ליקוט לפ' דברים תשכ"ט - משיחת ש"פ דברים תשכ"ה (לקו"ש ח"ט ע' 6): בס"ו [בהחצא"ר], מבאר הרבי דרצון בני גד וב"ר שלא ליכנס לארץ ישראל, באה להם בירושה מאבותיהם. ובהע' 32 מציין ע"ז שוב לעדויות פ"ב, מ"ט, ופיה"מ להרמב"ם שם, ואח"כ מוסיף: "וגם בפשטות מובן שתכונות וטבעי הבן באים בירושה מהאבות - שזהו הטעם בפשטות ד"לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני גו'"."
ג) ליקוט לפ' וישב תש"ל - משיחות ש"פ מקץ וש"פ וארא תשכ"ח (לקו"ש ח"ה ע' 192): בהע' 54, מבאר הרבי דבת כהן שזינתה, מבזה בזה את כבוד אבי' (גם לאחרי שנפסק הקשר שלה עם אבי' - ע"י שנישאת) "כי טבעה ומזגה דומה לטבע האב", ומציין להע' 32 הנ"ל בליקוט דברים תשכ"ט. ובהמשך לזה כ': "וראה פמ"ג באשל אברהם או"ח סקכ"ח סקס"ב, שמצד זה יש סברא לחלק בין בת לבן". - אף שמדובר כאן אודות בת כהן שזינתה - מבלי להזכיר הענין דהמירה.
ד) ליקוט לפ' אחרי תש"ל - משיחת ש"פ אחרי תשכ"ה (לקו"ש ח"ז ע' 124): בסוס"ח, מבאר הרבי שחכמתו הבלתי רגילה של ר' אלעזר בן עזרי' בצעירותו, הי' מפני שחכמת אבותיו (שהי' דור עשירי לעזרא) - שהם הגיעו לחכמתם ע"י "רוב שנים יודיעו חכמה" - באה גם אליו בירושה. ושוב מבאר "באו"א קצת": כיון שהאב זוכה להבן בחכמה - או מצד שטבע הבן דומה לטבע האב (ומציין לרע"ב על המשנה הנ"ל דעדויות[11]) או מצד צדקות וזכות האב (ומציין ראה תוי"ט שם) - יש לו כח החכמה יוצאת מן הכלל, וביגיעת זמן קצר יש אצלו ה"יודיעו חכמה" יותר מבאחרים במשך "רוב שנים"[12].
לעיל מיני' בסוס"ז מבאר, שמכיון שאצל נדב ואביהוא הי' צמאון גדול ביותר לאלקות, מסתבר שאצל אהרן הי' כן עוד יותר (שהרי קירובם דנדו"א הי' ע"י "הקרב את אהרן אחיך (ואח"כ) ואת בניו אתו"). וע"ז מציין בהע' 27 שוב לאותו משנה בעדויות ופיה"מ להרמב"ם, וכותב עוה"פ: "וכ"ה גם בפשטות הענינים" ומציין שוב לאותו הע' 32 הנ"ל בליקוט דברים תשכ"ט.
ושוב בס"ט חוזר לזה ומבאר, דראב"ע ראה מהחיים שלו, איך שייחוס מסייע - לא רק לתכונות הנפש והגוף, כמו כשרונות וגבורה אלא גם - אפילו לחכמה בפועל, אף שזהו דבר שבא ע"י יגיעת עצמו וכמרז"ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, ומה שהתורה הרי היא "אינה ירושה לך". ומזה למד ראב"ע שכ"ה גם בנוגע לאהבת ה', דאף שצריך לייגע בעצמו, מ"מ יש השפעה גדולה גם לירושת אבות - המשפחה שממנו הוא נולד. ולכן ס"ל לראב"ע שהצמאון הגדול לה' דנדב ואביהוא, הי' קשור לזה שהיו בני אהרן. ולכן מובן שגם אהרן אביהם הי' לו צמאון כזה, ואפשר[13] עוד גדולה ממנה.
ליקוט לפ' פינחס תש"ל - משיחת ש"פ פינחס תשכ"ה (לקו"ש ח"ח ע' 160): ושוב מגיעים לשיחה דידן. והיות שיצא לאור לאחר כל הנ"ל, לכאו' מתעוררת התמי': למה בכל השיחה אין ציון לאף א' משיחות אלו?[14] ולכאו' יש הכרח מיוחד המחייב להזכיר את ב' השיחות דתולדות ואחרי תשכ"ה הנ"ל (ולא רק מצד שקדמו גם בזמן אמירתם), שהרי לפיהם לכאו' אפשר לטעות:
א) דאולי ירש פינחס מה"'חכמה' בפועל" של יתרו בעניני ע"ז (כמו שירש - להבדיל - ראב"ע מאבותיו).[15]
ב) דתכונות הנפש שירש פינחס מיתרו השפיעו על שכלו, להיות נוטה קצת לע"ז. ובאמת גם בשיחה זו עצמה, לכאו' כבר נז' אותו נקודה בהע' 25 - שמצד טבע האכזריות שישנו בזקן מופלג ובסריס, אין מושיבין אותם בסנהדרין גם כשהן בעלי מעלה במדריגה מופלאה - שבדומה למשה - כי טבעם הנ"ל עלול לגרום שיטו את הדין. וא"כ יל"ע גם בזה, למה לא נז' משהו לחלק בין זה והמבואר לקמן באותו שיחה דידן בהפנים, אודות אי ההשפעה של ע"ז דיתרו על הנהגתו של פינחס.
וגם צ"ב לכאו' מה דכשסו"ס מביא את המשנה דעדויות הנ"ל בהע' 38, הוא רק בסגנון ד"להעיר" (וגם אינו מציין לפיה"מ להרמב"ם, כ"א לל' פירוש הרע"ב), ע"ש.
ד. אשר מכ"ז נראה לומר (בדא"פ):
(א) מכיון שכל סעיף ז' דהשיחה הוא לכאו' מענה לקושיא (צדדית ?) על הביאור שכבר סיים לבאר[16], אולי לא נכנס לזה בכל השקו"ט - כי אין לדבר סוף.
(ב) בכל שיחות הנ"ל, שייך הכלל דהמשנה דעדויות הנ"ל - "האב זוכה לבנו", משא"כ בשיחה דידן, מדובר (בטענת השבטים) ע"ד אמו של פינחס, וסבו שמצד אמו, ורק ע"פ המארז"ל ד"אשה מזריעה תחלה וכו'". ובזה יובן מה שבהע' 23 לכאו' מרחיק לכת לענינים שאינם בפירוש מבלי להזכיר את המשנה מפורשת שבעדויות - אלא לכאו' צ"ל דהמשנה המפורשת אינה שייך (כ"כ) להזכיר כשמדובר בנכד.
ואם כן, לכאו' גם (מטעם זה) פרטי הנדון דהפמ"ג לא נוגעים לעניננו - לפי ששם מדובר באב[17], וכאן מדובר באם וסבא.
(ג) ירושת ראב"ע את חכמת אבותיו הי' יוצא מן הכלל וחידוש מיוחד, ע"פ זכות מיוחדת (כמפורש בשיחת פ' אחרי הנ"ל). ויותר מסתבר שייחשדוהו על דבר הרגיל - ירושת המדות בעצמן. וא"א לומר דפינחס הי' יוצא מן הכלל לגריעותא[18], דא"כ בודאי לא היו נעשים לו הריבוי נסים, כנ"ל מהע' 20. ואולי מטעמים אלו, נחשב גם החילוק שבין ראב"ע להמדובר כאן - לדבר המובן מעצמו לרוב פשיטותו.
(ד) ואולי היות שהסעיף הוא מלכתחילה דבר נוסף על עיקר הביאור כנ"ל, ושאולי גם לא רצה הרבי לבלבל בין אם וסבא (שמצד האם) דבעיקר לא שייך להו המשנה, לאב שיש לו הכח המיוחד שבמשנה ד"זוכה לבנו" - לכן כדי לגעת בכמה מהשאלות שבקשר ל"תשובה" הא', הסתפק ב"להעיר" (ודוקא בסוף - קרוב לה"יינה עשל תורה") מהמשנה ול' פי' הרע"ב לשם[19], ואולי גם בגדר ד"ותן לחכם ויחכם עוד[20]".
(ה) ויל"ע טובא גם בתוס' הנ"ל שבסוף הע' 31 בהשיחה, כי כבר כ' שם הרבי שמדברי התוס' משמע להיפך מהמבואר (בהפמ"ג ו)כאן ע"פ "איש מזריע וכו'". וייתכן שהיסוד לדברי התוס' הוא שתופסים המשנה ד"האב זוכה" לעיקר, נגד הפי' דמצד "אשה מזרעת וכו'" יש לאם יותר השפעה על הבן מהאב.
(וא"ו) וגם כדאי להביא בחשבון כי כ"ז הוא בביאור חשדם של השבטים (שודאי גם הוא מיוסד היטב בתורה), אבל לפועל חשדם הי' היפך המציאות דאותה מעמד, כמו שהודיע ה' בעצמו
[1]) ולהעיר משם ספרו של הרס"ג – "אמונות ודיעות".
[2]) ראה משכיל לאיתן לפי"ח ע' 549, הע' 6 בשם הר"י שי' כהן. ביאורי הר' ניסן נמנוב ע"ה - ע' מג.
[3]) דאף שהכח לאהוב הוא מדה שבלב ותכונת הנפש, הרי נושא האהבה - מי או מה לאהוב, ואהבה בפועל, בכלל - כל אלו הם שייכים לענין של דיעות, ובדרך כלל אינם עוברים בירושה.
[4]) שהרי כנ"ל מתניא, רובם ככולם של ישראל לא יכפרו ח"ו אפי' מתוך עינויים קשים, ר"ל.
[5]) הע' 16 והע' 20, ושיחות קודש תשכ"ה ח"ב, ע' 270.
[6]) שהרי אין כאן (אצל יתרו) איזה ענין שלילי מקביל ל"הן הן המרכבה" ו"זכו" כדי שיהי' גם כאן חידוש מיוחד, אפי' את"ל דדבר כזה אפשרי (אבל ע"פ הכלל דמרובה מדה טובה ממדת פורעניות, ייתכן שאפשריות כזה בהיפך הטוב אינו קיים בכלל). ועוד ועיקר, כיון שמדובר בחשד המיוסד ע"פ השערות השבטים, הרי מובן שאכזריות הוא השערה הרבה יותר קרובה, מההשערה שיש כאן ענין שהוא בלתי רגיל כלל.
[7]) ולכאורה כוונת ההערה הוא רק "להעיר" מהיום יום, אבל אינו "מביא" משם לענין ירושת תכונות הסבא, דהא בהיום יום שם, לא כתוב שום הסבר בכוונת אדה"ז, ולכאו' אפשר להציע כמה פירושים אחרים ג"כ.
[8]) וש"ס ברכות ס, א ועוד - ולהעיר דבהע' 30 נס' לפרש"י ויגש מו, טו, ותו לא (וזהו הציון היחידי על מארז"ל זה בכל השיחה, כמדומה).
[9]) זהו ע"פ מה שהבנתי ממ"ש הרב הנ"ל - דהפמ"ג מעיר על מה שדנו כמה פוסקים לומר שכל שכן הוא שבבנו שהמיר האב הוא פגום. דלפו"ר נ"ל שכוונתו הוא להשבות יעקב ח"ב סי' ב שהובא בבאר היטב (ואולי גם השכנה"ג (ועוד) - דכפי שהובאו דברי השכנה"ג בבאר היטב, משמע דבלי המנהג דבזמן הזה, הדין הוא שייך בין בבתו ובין בבנו), ע"ש.
אמנם ראיתי בדפוס חדש דמכון ירושלים, שפי' כוונת הפרמ"ג על המג"א - ולכאו' ר"ל שהפמ"ג מטיל ספק בטענת המג"א "וכ"מ מדקאמר בת ולא קאמר בן שהמיר", דייתכן שהטעם שכתב רק בת הוא מפני ש(אף שהדין הוא גם בהמרת דת לחודא, מ"מ) הדין הוא רק בבת - מצד איש מזריע תחלה.
אבל גם לפ"ז, זהו (עכ"פ) טענה נגד הפס"ד דכוותי' פסק אדה"ז.
[10]) משיחה זו שוב י"ל מהדורא תניינא - בכמה הוספות - הליקוט לפ' תולדות תשמ"ב, לקו"ש ח"כ ע' 100 ואילך - ולהעיר בנוגע לעניננו, מההוספה בח"כ שם, הע' 3 - על אותו הערה כפי שהופיע במהד"ק בח"ה ע' 358, הע' 32.
[11]) ואף שגם הרמב"ם שם הנ"ל (שכבר נז' שם בהע' 27, וכדלקמן) מבאר כן - הרי זה בל' התוי"ט שם:"זולת בחכמה מפרש [הרמב"ם] שכשהוא חכם הוא מלמד לבנו על הרוב".
[12]) ובהע' שם מבאר בזה סיפור דאדמו"ר מהר"ש ואחיו מהרי"נ.
[13]) מעניין דלעיל שם בסוס"ז לא כ' "אפשר", ואכ"מ.
[14]) אף שמצויין לענין אחר בח"ה, ולענין אחר בח"ז.
[15]) ולפי המובא לעיל, אכן זהו דומה להשאלה ותירוץ בתניא פי"ח – וא"כ גם בזה צ"ב, למה לא נז' מתניא שם (אף שאולי הזכרת א' מהשנים הי' מספיק).
[16]) ויל"ע אם אפ"ל דכל הסעיף ניתוסף אח"כ (כבכ"מ) ע"פ שאלת מניח וכיו"ב או ע"פ הוספת הרבי לאח"ז - כי לפו"ר לא ראיתיו בשיחו"ק (וגם לא השגתי את החוברת שאולי נדפס לאחרונה - שהרי שיחה זו היא נכללת לכאו' בכרך הבאה דתור"מ) - וא"כ אולי הוכנסה זמן קצר לפני ההדפסה ופשוט לא הספיק הזמן להוסיף כל רוחב הציונים.
[17]) ובצירוף התוכן דב' המארז"ל - האב זוכה, וגם איש מזריע תחילה - וכדמשמע להדיא בלקו"ש ח"ה ע' 192, הע' 54 הנ"ל, ע"ש.
[18]) ראה גם לעיל הע' 6.
[19]) שכמבואר לעיל דוקא הרע"ב (ולא הרמב"ם) הוא היסוד להביאור בשיחת פ' אחרי הנ"ל בענין ראב"ע – ראה לעיל הע' 11.
[20]) במיוחד - היינו נוסף על מה שזהו הכוונה בכל "להעיר", כמובן מפירוש המלה.
Download PDF