תנן (ר"ה לב,ב) "העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה - השני מתקיע, ובשעת הלל - הראשון מקרא את ההלל", ובגמ' שם איתא: "מדקאמר בשעת הלל - מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא? - אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה".

ובס' 'לחמי תודה' (מהג"ר צ"ה הלוי הורוויץ בנו של בעל ההפלאה) דף עו,ב, ביאר בזה, דזהו מה שכתוב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו, ר"ל שענין שמחת החג מתכסה בו שאין אומרים בו הלל כמו בשאר חגים, וז"ש כי חוק הוא לישראל, ר"ל ישראל המכונה בשם צדיק, מאחר דאצלו לא שייך הך טעמא דספרי מתים וספרי חיים פתוחין לפניו, כמ"ש חז"ל צדיקים נכתבין לאלתר לחיים, הוא משפט לאלקי יעקב המכונה בשם בינוני, דאצלו שתלוי ועומד עד יום הכפורים, ומכל שכן ברשע שייך שפיר הך טעמא, ובזה יש לפרש מ"ש בתהלים "אז ירננו כל עצי יער לפני ה' כי בא לשפוט את הארץ", דהנה לעתיד שיקויים ובלע המות לנצח, אז אף כל עצי יער שמרמז על אנשים פחותי ערך יוכלו לומר שירה בראש השנה שהוא זמן משפט, מאחר דתו לא שייך הך טעמא הנ"ל, לפי שאין בא לשפוט בענין ספרי חיים וספרי מתים על ישראל, וזהו שאנו אומרים בתפלת ראש השנה ויום הכפורים, ואז צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו, ר"ל שיוכלו אז לומר שירה בראש השנה וביום הכפורים, וז"ש כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ ר"ל שיתבטל ממשלת היצר הרע שנקרא מלך זקן והוא יצר הרע הוא מלאך המות שיקויים ובלע המות לנצח, ובשביל זה יוכלו אז לומר שירה בראש השנה וביום הכפורים וכנ"ל עכ"ד. וכ"כ שם בדף קט,ב, (בד"ה והנה יש להבין).

ועי' גם בס' 'פני מנחם' (ח"ה ע' קפא) שהביא בשם ה'שפת אמת' לדייק במשנה הנ"ל, דאמר "ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל" ודקדק השפת אמת דלכאורה כיון שאין אומרים הלל בר"ה מה שייך לומר כאן בר"ה "ובשעת הלל"? וביאר שאף שאין קורין ההלל בראש השנה (כנ"ל) שספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, בכסה ליום חגנו, באתכסיא, שבזה העולם השמחה מוסתרת ואין אומרים הלל, אבל לעתיד לבא כשיהיה התיקון השלם ורק ספרי חיים פתוחין, יאמרו הלל בראש השנה וזהו "ובשעת ההלל" בעת שיאמרו הלל לעתיד לבא ע"כ.

ועי' גם בס' 'צרור החיים' (ע' תקמט) שכתב כן באופן אחר קצת, דלעת"ל שיהי' הארץ מלאה דעה ודאי ג"כ ישיגו דמפי עליון לא תצא הרעות והכל הוא לטובה וכו', רק דעכשיו אין אנו מבינים הדבר וסבורים אנו דכל מקום שנראה רעה באמת רעה הוא, ולכן אין אומרים הלל, אבל לעתיד לבוא שפיר נאמר הלל בר"ה, וזהו כוונת הפסוק: שירו לד' שיר חדש פי' שיהי' עת שיאמרו לפני שיר חדש הטיבו נגן אף בתרועה, פי' בר"ה, וא"ת למה? ע"ז אמר כי ישר דבר ד' וכל מעשהו באמונה, רק שאנו איננו מבינים הטובה, לכך אין אומרים הלל בר"ה, אבל לע"ל שיהי' הארץ מלא דעה שפיר יאמרו הלל לעתיד לבא אף בראש השנה עיי"ש.

ויל"ע בזה ע"פ מה שנת' בשיחת קודש יום שמח"ת תשמ"ג (אות לה) וז"ל: ויש לבאר זאת - ע"ד הטעם שאין אומרים "הלל" בר"ה, אע"פ שבר"ה "נוהגין לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל מיני מתיקה" כמ"ש "אכלו משמנים ושתו ממתקים" אעפ"כ אין אומרים הלל בר"ה, וטעם הדבר "לפי שהקב"ה יושב על כסא דין וספרי חיים כו' פתוחים לפניו ואיך יאמרו שירה" (שו"ע או"ח ר"ס תקפ"ד) כלומר היות שכללות העבודה דר"ה קשורה עם ענין היראה "ימים נוראים" וקבלת עול מלכותו ית' "תמליכוני עליכם", אין מקום לומר שירה הלל במעמד ומצב כזה עכ"ל. הרי מבואר בזה דאי - אמירת הלל קשור, גם בזה דעבודת ר"ה הוא ב"תמליכוני עליכם" קבלת עול מלכותו ית', דמחמת זה יש תנועה של יראה ופחד. וצ"ל בבחי' "וגילו ברעדה" וכמבואר בכ"מ.

אלא דצריך ביאור להגדיר ענין זה, דמצד אחד אמרינן שיש חובת שמחה בר"ה, ולאידך גיסא אין אומרים הלל[1].

בגדר חובת השמחה בר"ה

ואפ"ל ע"פ מ"ש בס' 'מקראי קודש' (ימים נוראים) סי' ח' שהביא שהגר"ח הקשה על גמ' הנ"ל דר"ה - דאין אומרים הלל בר"ה משום דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה - דהלא אמרו בביהמ"ק "שיר של יום" בראש השנה וא"כ מאי שנא הלל דלא? ותירץ ששונה דין אמירת הלל שצריך שתהא שמחה שלמה, ובראש השנה שאין השמחה שלמה אין הזמן מוכשר לומר הלל, אבל שאר שירות נאמרות אף כשאין השמחה בשלימות, והגר"צ פראנק הוסיף שם דזהו מ"ש הרמב"ם בהל' חנוכה (פ"ג ה"ו) דא"א הלל בר"ה ויוהכ"פ דאין בהם שמחה יתירה, כי ב"הלל" בעינן לשמחה יתירה דוקא, נמצא מזה דאף שיש חובת שמחה[2] מ"מ אין השמחה שלימה לאמירת הלל.

ואפשר לבאר זה עפ"י מ"ש בלקו"ש חי"ט (ע' 286) וז"ל: הנזכר לעיל פון נחמי' אז ב(יום א' ד)ר"ה איז געווען "וילכו כל העם לאכול גו' ולעשות שמחה גדולה", יש לקשר לזה וואס כ"ק מו"ח אדמו"ר שרייבט אין ספר המאמרים תש"ג בתחילתו אז מ'זעט במלכותא דארעא אז בשעת מ'איז מכתיר א מלך איז "ההכתרה באה בשמחה גדולה" און וויבאלד אז "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" איז אויך הכתרת המלך במלכותא דרקיעא בשעת מ'איז מכתיר דעם אויבערשטן בר"ה בשמחה גדולה עכ"ל, דלפי"ז מבואר דענין השמחה שבר"ה קשורה עם הענין דהכתרת המלך שהוא תוכנו של ר"ה אבל אין זה שמחה כמו בשאר המועדים.

ויש להוסיף דכתב אדה"ז בשו"ע סי' תקצ"ז סעי' א' "ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה" ובסי' תקפ"ב סעי' י' כתב שבר"ה ויוהכ"פ א"א ותתן לנו ה"א מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון מפני שימים אלו לא ניתנו לשמחה ולששון עיי"ש וצ"ב. ולפי הנ"ל י"ל דבפועל יש חיוב שמחה שבא ביחד עם הכתרת המלך, אבל מ"מ אין אומרים בר"ה ותתן לנו ה"א מועדים לשמחה כלשון אדה"ז "שימים אלו לא ניתנו לשמחה ולששון" היינו דענינו של ר"ה הוא בשביל הכתרת המלך, אלא דבמילא צ"ל בזה שמחה, אבל לא שניתנו מעיקרא בשביל שמחה כמו בשאר המועדים.

וזהו ע"ד המבואר בשיחת ש"פ ראה תשמ"ו סל"ד בהא דכתב רש"י (ראה יג ג) לגבי ירושלים "שלא ניתנה לדירה" דאין זה שולל העובדה שדרין בה, אלא הכוונה שלא ניתנה למטרה ותכלית של "דירה" כי כל ענינה של ירושלים הוא עיר הבירה שבא נמצא היכל המלך אף שבפועל דרים שם כמו שדרים בכל שאר העיירות בא"י מ"מ לא ניתנה לדירה עיי"ש.

ועפ"ז יש לבאר גם מ"ש אדה"ז בשו"ע (סי' תקכט סעי' ו): "ויש בחול המועד מה שאין בראש השנה, והוא שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביו"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'", דלכאורה הרי כתב בסי' תקצ"ז כנ"ל : "ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה"? ולפי הנ"ל י"ל דבסי' תקכט מתכוון להשמחה יתירה וכלשונו "שמח וטוב לב וכו'" דזה אינו בר"ה.

ולפי כ"ז יש מקום לעיין במה שהובא לעיל בנוגע לאמירת הלל בר"ה לעת"ל, דאי נימא דגם לעת"ל יהי' עבודת ר"ה קשורה עם הכתרת המלך בקבלת מלכותו, אף דבודאי יהי' זה במדריגה נעלית וכו' ובאין ערוך, דגם אז יהיו עליות וכו', (וע"ד מ"ש בלקוטי שיחות חל"א פ' תצוה - א (ע' 163) לענין נבואה לע"ל, וז"ל: כי בפשטות גם לעתיד לבא תהיינה כמה מעלות בענין הנבואה, ובלשון הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ז ה"ב): "הנביאים מעלות מעלות הן . . נביא גדול מנביא", ע"ד המפורש בקרא (ירמי' לא, לג) שגם לע"ל יהיו חילוקים בין "קטנם" ל"גדולם". עכ"ל) א"כ גם אז בר"ה צ"ל תנועה של יראה וכו' וא"כ לא שייך אמירת הלל ויל"ע.

---

[1]) וכעין זה הקשו המפרשים על מה שהובא בטור או"ח (סי' תקפא): בשם המדרש "מנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה וכו'", וא"כ למה מבואר דאין אומרים הלל כיון דספרי החיים והמתים פתוחים?

2 ראה גם ברמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) וז"ל: שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו כו' שנאמר ושמחת בחגך וגו' עכ"ל, ומדכתב "עם שאר ימים טובים" בלשון רבים, מוכח מזה דסב"ל דגם בר"ה יש חיוב בשמחה, כי מלבד חגה"ש אין עוד יו"ט מה"ת דצ"ל בשמחה וכיון שכתב בל" רבים עכצ"ל דגם ר"ה בכלל זה אלא שאין שם שמחה יתירה.