דעת כמה מהראשונים ודעת הרמב"ם

בשו"ת מנחת אלעזר (ח"א סי' לה) הביא שהגה"ק ר"ש מבעלז זצ"ל אמר פעם בעת שאיבת מים שלנו כשאמרו לו (באור לי"ד) שנזכה לשנה הבאה בירושלים, השיב ע"ז למה רק בשנה הבאה, הרי מאמינים ומחכים שגם במים הללו שנקח עתה נזכה לאפותו עוד ביום מחר בערב פסח בירושלים ולאוכלו שם כשיבא משיח, ואי משום דאמרינן בש"ס שאין אליהו בא בעשוי"ט, עכ"ז נוכל לחכות גם עתה בע"פ שיבוא, ואם יוקשה לנו הגמ' הזאת, הלא כמה פליאות ואיבעיות שיש לנו בגלות הזה, ואין פותר אותם עד שיתרץ לנו תשבי, כן גם יתרץ קושיא הזאת, עכ"ד[1]. וכן אמר הרבי הרבה פעמים, ולדוגמא בתורת מנחם תשמ"ח ח"ב (ע' 448) וז"ל: "העיקר הוא לא רק להבין את הנוסח ד"סדר קרבן פסח" כי אם הקרבת הפסח בפועל ממש בביהמ"ק השלישי מכיון שתיכף ומיד ממש זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו "ארו עם ענני שמיא עכ"ל, ומכיון שאנו מחכים ומצפים להקריב את הק"פ עוד בש.ז. הנה הזמן גרמא לעיין בנוגע לאכילת קרבן פסח להלכה למעשה, האם האכילה צריכה להיות בהסיבה או לא.

ולכאורה ע"פ מ"ש אדה"ז בשו"ע (סי' תע"ב סעי' י"ד): "אימתי צריך להסב בשעת אכילת כזית שמברך עליו על אכילת מצה ובשעת אכילת הכריכה מצה ומרור ובשעת אכילת אפיקומן ובשעת שתיית ד' כוסות לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות וכו'" מובן בפשטות שבודאי כן הוא גם באכילת קרבן פסח, וכ"כ הב"ח סי' תע"ה -על מה שכתב הטור שם: "כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל מספקא לי בכריכה אי בעי הסיבה, כיון דמרור לא בעי הסיבה וכו'"- וז"ל: כתב אחי וכו' דבעי הסיבה כן עיקר, דכיון דבזמן שביהמ"ק קיים הי' צריך הסיבה משום פסח שהוא זכר לחירות כמ"ש (במדבר ט,יא) על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא דאכילת פסח הוא העיקר, ממילא בזמן הזה נמי בעינן למיעבד זכר לפסח וכו' עכ"ל[2].

וכ"כ המהר"ל בס' גבורות ה' פרק ס"ג וז"ל: וצריך הסיבה אף על גב דאיכא מרור בהדיה ומרור לא צריך הסיבה, אין זה קשיא דהא זכר למקדש עבדינן, ובמקדש כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו אם כן הפסח עיקר, וטפל גביה המצה והמרור שכן משמע על מצות ומרורים יאכלוהו, וכיון שהפסח שהוא זכר לחירות עיקר, צריך הסיבה, ואף על גב דעתה אין פסח זכר לפסח צריך עכ"ל, וכ"כ במחצית השקל סי' תע"ה ס"ק ו.

ועי' גם בס' שבולי הלקט (סדר פסח סי' רי"ח) וז"ל: ולאחר שאכלו ושתו כל צרכן נוטלין חצי המצה הנקראת אפיקומן שהיא נאכלת במקום פסח זכר למצה הנאכלת עם הפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואוכלין אותה בהסיבה שהרי היא במקום פסח והפסח הוא לשם חירות"

ובמכתב כללי די"א ניסן תשמ"א (נדפס בהגש"פ ח"ב ע' תשיז) לענין אכילת קרבן פסח [על מה שכתוב בפנים ווערט די אכילה.. אן אויסדרוק פון חירות] כתב: "שלכן צריך לאכלו בהסיבה".

אבל הרמב"ם (הל' חומ"צ פ"ז ה"ח) כתב: "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח" ולא הזכיר שחיוב הסיבה הוא גם באכילת קרבן פסח, אף שבהלכותיו שם הביא גם ההלכות שנוהגות בזמן שביהמ"ק הי' קיים (ראה פ"ח ה"א-ב), הרי משמע מזה דסב"ל להרמב"ם דבאכילת קרבן פסח ליכא חיוב הסיבה, ועי' פמ"ג (אשל אברהם סי' תע"ז ס"ק א') שכתב [על מ"ש המחבר שיאכל האפיקומן בהסיבה] וז"ל: ובר"מ ז"ל לא מצאתי שיהא פסח צריך הסיבה, ובפ"ח ה"ו כתב כורך מצה ומרור לא פסח עמהם, וא"כ למ"ד אפיקומן זכר לפסח אפשר דאין צריך הסיבה וצ"ע קצת בזה עכ"ל, וכן בסוגיית הגמ' בערבי פסחים בדין הסיבה, לא הוזכר שם חיוב הסיבה בקרבן פסח, ולכאורה תמוה לומר דליכא חיוב הסיבה בקרבן פסח?

האם בעינן הסיבה משום "זכר לחירות"

או משום "חירות" בפועל

ונראה לומר, דהנה בריש ערבי פסחים תנן דאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, וכתב רש"י: "עד שיסב כדרך בני חורין, זכר לחירות, במטה ועל השלחן" וכ"כ הרשב"ם שם: "עד שיסב כדרך בני חורין במטה ועל השלחן זכר לחירות" וכ"כ הר"ן שם ורבינו יהונתן הכהן מלוניל.

אבל הרמב"ם (הל' חומ"צ פ"ז ה"ו) כתב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. (הלכה ז) לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכו'", דמבואר בלשונו שאין ההסיבה רק זכר לחירות, [שצריך להזכיר היציאה לחירות של פעם, דבמילא זה שייך גם לנו, כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים], אלא החיוב הוא לראות ולהראות שהוא עצמו יצא עתה ממצרים ושנמצא עתה במצב של חירות, ובפיהמ"ש שם כתב: "וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב כדרך שאוכלין המלכים והגדולים. כדי שיהיה דרך חרות".

וכ"כ בשו"ע אדה"ז סי' תע"ב סעי' ז': "ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים לפי שבכל דור ודור חייב האדם להראות את עצמו כאלו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים שנאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וכו' ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא וזכרת כי עבד היית במצרים כאילו אתה בעצמך היית במצרים עבד ונפדית ויצאת לחירות לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות".

ויש לבאר זה, דהנה בשמו"ר (פ"כ, יח) איתא: "ויסב אלהים את העם מכאן אמרו רבותינו אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקב"ה שנאמר ויסב אלהים", ובמדב"ר (פ"א, ב) איתא: "ויסב אלהים את העם דרך המדבר, מהו ויסב שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם" (הובא גם בהגדת הרבי סוף פיסקת "קדש"), ולפי"ז י"ל דרש"י והרשב"ם וכו' סב"ל דהא דתיקנו מצות הסיבה, ה"ז זכר לגאולת מצרים להזכיר שהרביצם אז כבני מלכים באופן של הסיבה, ולכן תיקנו גם עתה בליל פסח חיוב הסיבה זכר למה שהי' אז ביצי"מ, וכן משמע גם בנוסח הפיוט דשבת הגדול (ד"ה אין ערוך לך) וז"ל: ולמה מסובין במטה כבודה וכלולה, זכר לחירות ורבוץ ענני כבוד בחתולה, שכן דרך מלכים לנהוג כבוד ולסלסלה שעטרנו קדוש יעקב עטרת מלוכה ותהלה עכ"ל.

אבל הרמב"ם ואדה"ז סב"ל דאה"נ דשורש הדבר הוא משום ההסיבה שהי' ביצי"מ, מ"מ אין זה עיקר התקנה והחיוב, דעיקר התקנה הוא שהאדם עצמו צריך להרגיש בליל פסח שעתה הוא יצא ממצרים, ובהתאם לזה צריך הוא עכשיו להתנהג בדרך חירות וזהו"ע דהסיבה.

וראה לקו"ש חי"ב (שיחת חגה"פ) שהביא לשונות הנ"ל של הרמב"ם ואדה"ז, וביאר שבזה נתחדש כמה ענינים: בהמציאות: שהגאולה דיצי"מ היא פעולה נמשכת דזה שאנו נמצאים עתה במצב של חירות הוא מפני שהגאולה דיצי"מ נמשכת גם עכשיו, ונת' בלקו"ש ח"ה ע' 175 שהמצב של חירות עתה אינו תוצאה שבדרך ממילא מצד היציאה דאז בשנת ב' אלפים תמ"ח, אלא שאותה הגאולה עצמה נמשכת גם עכשיו עיי"ש בארוכה. ובהחיוב: שיש חיוב להרגיש כאילו הוא בעצמו יצא עתה ממצרים. וגם להראות, שאינו מספיק בזה שהאדם עצמו מרגיש שיצא ממצרים, אלא צריך גם להראות זה עיי"ש, דמבואר בזה שחיוב הסיבה אינו רק פעולה שעושה משום זכר, אלא שהוא עצמו מרגיש שיצא עכשיו ממצרים.

ויש לומר שיש בזה נפק"מ, דאם ההסיבה היא כדי להראות את עצמו בן חורין, א"כ יש מקום לומר, דבמקום ובזמן שהסיבה אינה הנהגת בני חורין א"צ להסב, ונראה שזה טעמו של הראבי"ה (סי' תקכ"ה, עמ' 154, והראב"ן (קסד,ב) ובטור סי' תע"ב ועוד) דסב"ל דבזמן הזה שאין רגילות בארצנו של בני חורין להסב ישב כדרכו, אבל לסוברים שהיא זכר לחירות שהי' אז, היא נוהגת גם בזה"ז, שהרי זהו זכר לזה שביצ"מ הרביצם כבני מלכים, וראה בשו"ת מהרש"ל סי' פח[3] שכתב דאף שכתב ראבי"ה שאין דרך חירות האידנא בהסיבה כי אם דרך חולים, מ"מ נראה דאין קפידא, שאינה אלא לרמז החירות שהיה בימים ההם עיי"ש, ובס' הדרש והעיון שמות (מאמר קה) הביא מדרשים הנ"ל עה"פ ויסב אלקים, והקשה מזה על שיטת הראבי"ה דבזה"ז אין חיוב הסיבה דאין רגילות להסב וכו', דהרי צריכים להסב זכר להסיבה של אז עיי"ש[4].

עפ"ז יש לבאר הפלוגתא אם צריך הסיבה בקרבן פסח

ולפי מה שנת', יש לחזור ללעיל בהא דנחלקו אם אכילת קרבן פסח צריך הסיבה או לא, די"ל דלפי הדיעה שהסיבה הוא זכר לחירות כפי שהי' בעת יצי"מ, מסתבר לומר בפשטות שההסיבה היא העיקר ושכן צריך להיות גם באכילת קרבן פסח שעיקרו הוא ע"ש שפסח ה' וכו' והוציאנו מעבדות לחירות.

(וראה שה"ש רבה פ"א: "א"ר אבהו עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם במצרים כבר הקדים הקב"ה שנאמר (שמות י"ב) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים וכו'"[5])

אמנם אי נימא דעיקר ענין ההסיבה הוא בכדי שהאדם ירגיש א"ע עכשיו בן חורין, דלכן צריך להתנהג בדרך חירות, נמצא דלפי"ז אין ההסיבה העיקר, אלא הדרך חירות הוא העיקר, וא"כ י"ל שזה תיקנו חכמים רק באכילת מצה וד' כוסות, כי שם רק ע"י מעשה ההסיבה ניכר שהוא בדרך חירות, אבל בקרבן פסח, הרי בלאו הכי יש בו כמה וכמה הלכות שמראים שהוא אוכלו בדרך חירות כדרך שהמלכים אוכלים, וכמ"ש החינוך מצוה ז' לענין צלי: "שרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי[6], לפי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחירות להיות ממלכת כהנים ועם קדוש ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושרות"[7].

ועי' גם במצוה ח' שכתב הטעם שאין להותיר ממנו עד בוקר: "משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור ניסי מצרים. וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו, הענין הוא כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יותר ממנו שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו השם יתברך מעבדות, ונעשינו בני חורין, וזכינו למלכות ולגדולה".

ובמצוה ט"ו כתב שזהו הטעם שאין להוציא מבשר הפסח מן הבית חוצה וז"ל: משרשי מצוה זו, מה שכתבנו, לזכר ניסי מצרים, ומפני שנעשינו אדונים, באה המצוה עליו שיהא נאכל במקום החבורה, ולא נוציאהו לחוץ. כדרך מלכי ארץ שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם וכו' עכ"ל, וכ"כ במצוה ט"ז בטעם האיסור ד"ועצם לא תשברו בו" וז"ל: שרשי המצוה, לזכור ניסי מצרים, כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה וכו' עכ"ל.

ועי' בשו"ע אדה"ז ר"ס תע"ז שכתב שלכן ק"פ צ"ל נאכל על השובע וז"ל: בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין הפסח בסוף כל הסעודה כדי שיהיה נאכל על השובע, דהיינו שהפסח יהא גמר כל השביעה, כדי שיהיו נהנין באכילתו ותחשב להם, שאכילת כל הקדשים צריך להיות דרך חשיבות וגדולה שנאמר קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה כלומר לגדולה וחשיבות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים עכ"ל[8], וא"כ י"ל דלכן בק"פ לא הוצרכו לתקן חיוב הסיבה, כיון דבלאו הכי יש שם ההנהגה דדרך חירות, וכן משמע מלשון הרמב"ם הנ"ל בפיהמ"ש: "וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב כדרך שאוכלין המלכים והגדולים. כדי שיהיה דרך חרות", היינו שכל הטעם בחיוב הסיבה הוא, כדי שיהי' דרך חירות, אבל בקרבן פסח שהוא מצ"ע דרך חירות אין צריך להסיבה.

הפלוגתא אם אפיקומן צריך הסיבה

והנה כתב אדה"ז בסי' תע"ז סעי' ד' וז"ל: האפיקומן צריך לאכלו בהסיבה ויש אומרים שאין צריך ויש לסמוך על דבריהם לענין דיעבד שאם שכח ואכלו בלא הסיבה אין צריך לחזור ולאכול עכ"ל. ובדעה הב' צויין שם שכן הוא משמעות הרמב"ם[9], ולכאורה י"ל דזהו משום דלשיטתי' אזיל דקרבן פסח עצמו אי"צ הסיבה, ולכן גם אכילת אפיקומן שהוא זכר לק"פ אי"צ הסיבה, וכמ"ש בפמ"ג הנ"ל.

אמנם ידוע מחלוקת הראשונים בטעם אכילת אפיקומן, דעת הרא"ש (פסחים פ"י סי' כ') שאכילת האפיקומן הוא זכר לפסח, ודעת רש"י ורשב"ם (פסחים קיט,ב) שהוא זכר למצה שנאכלת עם הפסח על השובע, (ולדידהו ודאי צריך הסיבה כיון דזהו מצת חובה עיי"ש), ואדה"ז (שם סעי' ג') נקט שהוא זכר לפסח כהרא"ש, ולכאורה אי נימא כהנ"ל דקרבן פסח לא הי' נאכל בהסיבה למה פסק אדה"ז שאכילת אפיקומן צריך הסיבה? ולכאורה יש להוכיח מכאן דדעת אדה"ז היא דגם ק"פ הי' נאכל בהסיבה, ולכאורה כן הוא דעת הרבי, דלכן נקט במכתב הנ"ל דק"פ בעי הסיבה.

אכן לכאורה יש מקום לומר גם באופן אחר, דהנה כתב אדה"ז בסי' תע"ב סעי' י"ד וז"ל: אימתי צריך להסב בשעת אכילת כזית שמברך עליו על אכילת מצה ובשעת אכילת הכריכה מצה ומרור ובשעת אכילת אפיקומן ובשעת שתיית ד' כוסות לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות וכו' והאפיקומן והכריכה הם זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות אבל שאר כל הסעודה אם רצה לאכול ולשתות בלא הסיבה הרשות בידו וכו' עכ"ל.

ולכאורה אי נימא דסב"ל לאדה"ז דקרבן פסח בעי הסיבה למה לא כתב בפשטות דאפיקומן והכריכה בעי הסיבה כיון שהם זכר לפסח שהי' נאכל בהסיבה, אלא כתב "זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות" ומשמע מזה דקרבן פסח עצמו לא בעי הסיבה, אלא דמכיון שהי' נאכל דרך חירות (כנ"ל ע"י צלי וכו') לכן האפיקומן והכריכה שבאים זכר לק"פ צ"ל נאכלים ג"כ בדרך חירות, ובהם מתבטא הענין דחירות רק עי"ז שאוכלן בהסיבה[10].

שיטת הרמב"ם בטעם אכילת אפיקומן

ובנוגע לדעת הרמב"ם דסב"ל כנ"ל דאפיקומן לא בעי הסיבה, דלכאורה למה לא סב"ל מסברא הנ"ל די"ל לפי אדה"ז שיהא נאכל בהסיבה זכר לק"פ שהי' נאכל דרך חירות?

ויש לומר בזה -ע"פ מ"ש באחרונים- דהנה רש"י ורשב"ם והרא"ש וכו' סב"ל שהפסח הי' נאכל רק באחרונה, ולכן תיקנו אכילת אפיקומן באחרונה "זכר לפסח" - להרא"ש, ולרש"י - זכר למצת חובה שהי' נאכל עמו, אבל הרמב"ם נראה דלא סב"ל כן, דבפ"ח מהל' חומ"צ ה"ז כתב וז"ל: ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח ואוכל מגופו של פסח וכו' עכ"ל. ובהל' ט' כתב: ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל, ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה עכ"ל[11].

ושם בפ"ו הי"א כתב: "מדברי סופרים שאין מפטירין אחר מצה כלום אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן, אלא אף על פי שאכל מצה ואכל אחריה מאכלות אחרות ופירות וכיוצא בהן חוזר ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק", דמשמע מזה דסבירא ליה שאין שום תקנת מיוחדת לאכול אפיקומן לבסוף זכר לפסח וכו', אלא שאוכלו באחרונה "כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה".

[וכבר דייק הנצי"ב[12] בלשון הרמב"ם שם ריש פ"ו "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר וכו'.. אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו", דבאמת כל מצה שאוכל בליל זה מקיים המצוה דבערב תאכלו מצות, וקמ"ל הרמב"ם דבכזית כבר יצא יד"ח, וכיון דסב"ל שכל מצה שהוא אוכל בליל זה הוא מצוה, לכן צריך לאכול מצה לבסוף שישאר טעם המצוה בפיו]

ועפ"ז מבואר היטב דעת הרמב"ם למה לא סב"ל דאכילת אפיקומן הוא בהסיבה כיון שאינו זכר לפסח וכו' אלא שישאר טעם מצוה בפיו, אבל אדה"ז דסב"ל כנ"ל שאכילת אפיקומן הוא זכר לפסח שפיר י"ל דסב"ל דבעי הסיבה כיון דפסח הי' נאכל דרך חירות וכפי שנת'.

אלא דבמכתב הנ"ל נקט הרבי דגם אכילת ק"פ הוא בהסיבה, וכן משמע קצת ממ"ש בס' תורת מנחם תנש"א ח"ב (ע' 417) וז"ל: ויה"ר שההחלטה טובה .. תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את השכר דהנהגה הנסית ע"י הקב"ה, החל מהנס העיקרי דגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקיימו כל בנ"י הלכות הפסח בשלימותן, החל מהקרבת קרבן פסח בי"ד בניסן ואכילתו בליל ט"ו ניסן באופן ד"כולנו מסובין" שכל בנ"י מסובין דרך חירות על שולחנו של אביהם המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה בעיר הבירה, ירושלים עיר הקודש, ובהיכל המלך ביהמ"ק השלישי.