הסמ"ג השמיט דין גילוי למזבח

תנן במס' תרומות (פ"ח משנה ד'): "יין של תרומה שנתגלה ישפך ואין צריך לומר של חולין, שלשה משקין אסורים משום גלוי המים והיין והחלב וכו'" ובחולין י, א ועוד, מבואר הטעם דאיסור גילוי, דחיישינן שמא שתה מהם נחש ויש בהם ארס, ועי' ב"ב צז, א. ובסוכה (מח, ב) תנן - לגבי המים שהיו מנסכין ע"ג המזבח בחג - "נשפכה נתגלתה - היה ממלא מן הכיור. שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח"[1], וכן פסק הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"י ה"י): "אם נשפכה או נתגלתה ממלא מן הכיור ומנסך" ובהל' איסורי מזבח פ"ו ה"י כתב: "יין שנתגלה פסול לגבי המזבח".

ויש שתמהו מזה על סמ"ג דבמ"ע ר"ה הביא דיני המים שמנסכין ע"ג המזבח בחג, וכתב רק דאם נשפך ממלא מן הכיור ומנסך, והשמיט הדין דנתגלתה עיי"ש, וכן בלאווין (שי"ט) הביא דברים הפוסלים את היין למנחות יין המבושל או מעושן וכו', ולא הזכיר הדין דיין שנתגלה,ובפרט שהסמ"ג "דרכו תמיד להלוך בעקבות הרמב"ם וברוב המקומות בספרו אינו אלא כמעתיק כו'"[2] א"כ תמוה למה שינה בזה מלשון הרמב"ם והשמיט הדין דגילוי?

ובס' ערוך לנר (שם סוכה נ, א ד"ה הקריבהו) תירץ וז"ל: אכן תמהתי על הסמ"ג (לאווין שי"ט) שהביא שם פסולי נסכים ולא הביא ג"כ פסול גילוי גם בדיני ניסוך המים (עשין ר"ה) כשהעתיק לשון המשנה נשפכה ממלא מן הכיור לא כתב רק נשפכה ולא נתגלתה ובודאי בכוונה השמיט, כיון דהרמב"ם הביא בשני המקומות ודרכו של הסמ"ג להעתיק לשון הרמב"ם? ונלענ"ד כיון שהדינים שהביאו הרמב"ם והסמ"ג שאינם נוהגים עתה מביאין בשביל שינהגו לעתיד כשיבנה ביהמ"ק ב"ב לזה השמיט הסמ"ג דין גילוי, דס"ל דלעתיד יפסוק דין גילוי דליכא עוד סכנת נחש כדכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי עכ"ל.

ואם כנים דבריו, יש לעיין דא"כ למה הרמב"ם חולק ואכן הביא פסול גילוי במזבח כנ"ל? ובפשטות י"ל משום דהרמב"ם לשיטתו שכתב בהל' מלכים ריש פרק י"ב, שכל יעודים אלו דוגר זאב עם כבש וגו' הם בדרך משל דקאי על אומות העולם וכו', ולעת"ל עולם כמנהגו נוהג, לכן לשיטתו גם לעת"ל יהיו מים ויין מגולים פסולים למזבח משום ארס, אלא דלכאורה לא מסתבר לומר שהסמ"ג יחלוק על הרמב"ם ואינו פוסק כשמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד?

בשיטת הרמב"ם דבימות המשיח לא יבטל מנהגו של עולם

ואולי אפשר לומר, דהנה הרמב"ם הל' מלכים ריש פי"ב כתב וז"ל: אל יעלה על הדעת שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהי' שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג, ומביא שם קראי דכתיב בישעי' (יא,ו) וגר זאב עם כבש וגו' וכתב דדרך משל וחידה הם עיי"ש. והראב"ד שם השיג וז"ל: א"א והלא כתיב בתורה (ויקרא כו,ו) והשבתי חיה רעה מן הארץ עכ"ל. ויש להקשות שהרי הרמב"ם לכאורה לא חידש בעצמו כלום אלא פסק כשמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, וא"כ למה מקשה הראב"ד הקושיא על הרמב"ם, הלא יש להקשות קושיא זו על שמואל עצמו?

ונראה לתרץ עפ"י המבואר בלקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי א' דלכאורה יש לתרץ שיטת הרמב"ם עפ"י מ"ש בס' עבודת הקודש (ח"ב פל"ח) דעולם כמנהגו נוהג היינו שהקב"ה לא יחדש דברים חוץ מן הטבע, דכל הענינים שבבריאה יהיו על טבעם ושרשם כמו שהיו בתחילת הויתם ובריאתם, ומבאר עפ"ז בהשיחה דלפי"ז יש לתרץ גם מ"ש והשבתי חיה רעה וגו' דאין בזה ביטול דבר ממנהגו של עולם שהרי כך הי' המצב בתחילת הבריאה קודם חטא עה"ד, וכמבואר בפי' הרמב"ן על התורה (פ' בחוקותי כו,ו) שלא היו מזיקין כמאמר חז"ל (ברכות לג, א): "לא הערוד ממית אלא החטא ממית", נמצא דוהשבתי חיה רעה וגו' אינו אלא שיבה למצבן שהי' בתחילת הבריאה.

ובהערה 37 כתב דמ"מ הוצרך הרמב"ם לפרש דהפסוק וגר זאב עם כבש הוא משל [ולא פירש שהוא שיבה למצבן הראשון], די"ל דסב"ל להרמב"ם בזה לא כהרמב"ן, אלא שזהו ביטול מנהגו של עולם כי גם קודם החטא כשלא היו חיות רעות בעולם, היו בע"ח טורפים זה את זה בשביל מזונם, אבל לא להזיק ולא הי' מצב דוגר זאב עם כבש.

אבל אח"כ הקשה ע"ז דקשה לפרש כן בדעת הרמב"ם, כי מדבריו מוכח ששולל לא רק חידוש במעשה בראשית היינו דבר שלא הי' כלל במעשה בראשית, אלא שולל גם שיהי' איזה שינוי "ממנהגו של עולם" וכתב ש"עולם כמנהגו נוהג", דלשון זה משמע שיהי' כהנהגת העולם בפועל בקביעות, ואין נפק"מ מתי נקבעה הנהגה זו בתחילת הבריאה ממש או לאחר זה, וממשיך אח"כ לתרץ שיטת הרמב"ם בארוכה באופן אחר, עיי"ש, וכ"כ הרמב"ם בפ' חלק שלא ישתנה אז כלל ממה שהוא עתה ויהיו עשירים ואביונים וכו' עיי"ש.

ולפי"ז אפשר לומר בפשטות דעל שמואל עצמו ודאי לא קשה כלום, שהרי בלשון שמואל ד"אין בין עוה"ז לימות המשיח וכו'" ולא קאמר שעולם כמנהגו נוהג וכו' שפיר יש לפרש דכוונתו שלא יהי' חידוש במעשה בראשית, אבל שיבה למצב של קודם החטא אינו שינוי, וכן פי' המהר"ל בס' נצח ישראל (פרק נ') דכוונת שמואל הוא שלא יהי' חידוש במעשה בראשית אבל שפיר יוחזר המצב כפי שהי' קודם החטא, עיי"ש.

וא"כ לפי שמואל שפיר יש לפרש הפסוק דוהשבתי חי' רעה וגו' וכן הפסוק דוגר זאב עם כבש וגו' כפשוטם, כי סב"ל כהרמב"ן דגם זה הי' קודם החטא, וכל קושיית הראב"ד הוא רק על הרמב"ם, שפי' המימרא דשמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח וכו' דעולם כמנהגו נוהג וכו' ונתפרש בהשיחה שלא יהי' שינוי כלל ולא יוחזר מצב העולם אפילו כפי שהי' קודם החטא, ובפשטות לכן פירש דוגר זאב וגו' הוא משל, לכן שפיר הקשה הראב"ד על הרמב"ם שהרי כתוב בתורה והשבתי חיה רעה וכו'.

ולפי זה י"ל דבאמת גם הסמ"ג פוסק כשמואל ד"אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", אלא דסב"ל דזהו רק שלא יהי' חידוש במעשה בראשית שלא הי' בעולם כלל, אבל ודאי אפ"ל שיוחזר המצב בעולם כפי שהי' קודם החטא ואז לא הי' הנחש מזיק, משא"כ הרמב"ם לא סבירא ליה כן, ולכן סב"ל דגם בימות המשיח יוכלו להזיק, ולכן פסק דגם לע"ל יהיו מים ויין מגולים פסול למזבח, וראה עוד בענין זה בס' ימות המשיח בהלכה ח"א סי' ל"ב, ובגליון העבר בענין "ממשקה ישראל".

בספר הנפלא ימות המשיח בהלכה ח"ב סי' סד מקשה מהא דאיתא בריש מס' ע"ז דלעת"ל הקב"ה מביא ס"ת ומניחו בחיקו ואומר למי שעסקו בה יבא ויטול שכרו, ולכל אומה ואומה שבא לומר שעשו פעולות [מרחצאות, שווקות, גשרים] לטובת ישראל לעזור להם כדי שיעסקו בתורה יאמר להם הקב"ה שלא עשו אלא בשביל עצמכם ואינם ראוים ליטול שכר, ובלקו"ש חכ"א מבאר נבואת יחזקאל [פרק כט פסוק יז ואילך] דהקב"ה יתן שכר פעולה לנבוכדנאצר על לכידת צור דלשון הפסוק שם הוא "פעולתו אשר עבד בה" כי על אף שהתכוון לצורך עצמו מ"מ הפעולה דלכידת צור עבד ולכן מגיע לו שכר, ולכאורה קשה מאי שנא מהנ"ל דמס' ע"ז שהולכים בתר המחשבה ולא בתר הפעולה, וא"כ כמו שנתן הקב"ה שכר פעולה לנבוכדנאצר עבור לכידת צור שעל ידו נעשה הרווחה לישראל כמו כן יטלו או"ה שכר לעת"ל על פעולתם שאיפשרו לישראל לעסוק בתורה.

ועיי"ש שתירץ דחלוק תביעת שכר מנתינת שכר שנותנים עבור הכרת הטוב אף שזה שמכירין לו טובה לא התכוון לכך, ולכן או"ה לעתיד אין להם לתבוע שכרם עבור פעולתם, אמנם נ"נ קיבל שכר פעולה משום הכרת הטוב, עיי"ש שמביא דוגמאות לנתינת שכר עבר הכרת הטוב אף שלא כיוונו לטוב

ולכאורה יש לתרץ בפשטות כי לכידת צור הי' בפרטיות רצון השם וכמפורש שם בהשיחה דאם נבוכדנאצר לא היה לוכד צור הי' נלכד ע"י אחר ולכן מכיון שבפועל עשה זאת נ"נ מגיע לו שכר פעולה אף שלא התכוון לקיים רצון השם דלגבי קיום רצון השם אינן נוגע כ"כ הכוונה ראה לעיל שם ע' 49, ועד"ז לגבי נ"נ אינו נוגע כ"כ המחשבות והכוונות ראה שם הערה 59 כי את זה לעומת זה עשה אלקים וכל ענין שבקדושה - יש דוגמתה בלעו"ז עיי"ש.

משא"כ כל מה שהאו"ה טוענים לעת"ל שעשו בשביל ישראל הרי שם אין הפי' שעשו בפרטיות איזה רצון השם דייקא, ולכן פשוט דאין הולכים בתר הפעולה אלא בתר הכוונה, ויתירה מזו הרי שם אין כאן "פעולה" וכוונת פעולה כי גדר פעולה שייך רק אם עשה להדיא ציווי השם (בפרטיות), ושם יש רק מה שטוענים שעשו בשביל ישראל, והקב"ה משיב להם שלא כי אלא עשו להנאת עצמם, ואה"נ אם עשו בכוונה בשביל ישראל הרי זה נקרא שעשו רצון השם. [והא דמשקרים ומה קס"ד שלהם עיי"ש בס' הנ"ל מה שהביא לתרץ.]

ובדוגמא להנ"ל יש להביא מסוטה (מז, ב) דהקב"ה נתן שכר לבלק על הבאת קרבנות דהוא ענין עשי' של מצוה שלא לשמה, והא דלוה פרעה לאברהם ד' פסיעות שקיבל שכר ע"ז, והא דאיתא במד"ר ריש פ' בשלח שבשכר ויהי בשלח פרעה שעשה לוי' קיבל שכר לא תתעב מצרי דהצד השוה בכהנ"ל שעשו מצוה [רצון השם] אף בלי כוונה ומגיע להם שכר.

ישעיה (יא, א-ב), ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'.

ודעת רוב הראשונים (רש"י, רד"ק, מהר"י קרא, וראב"ע בשם רוב המפרשים) שכוונת הפסוק על מלך המשיח. הרי שהמשיח יהיה צאצא לדוד המלך.

והרמב"ם בפיהמ"ש (סנהדרין פרק חלק ביסוד הי"ב) כתב: ומכלל היסוד הזה [של ביאת המשיח], שאין מלךלישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא. וכל החולק בענין המשפחה הזו, הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו. ע"כ. ויתירה מזו כ' בהגש"פ ארזי הלבנון (עמ' שכב) שלכן חזקיה עמד ליענש שלא יהיה לו חלק לעוה"ב על ביטול מצות פו"ר, כי הרב תפארת ישראל ז"ל (סנהדרין פ"י [כצ"ל] יכין אות יב) כ' שאחיתופל אין לו חלק לעוה"ב כי כיחש שהמלכות ירושה לבית דוד, וא"כ בודאי כיחש בביאת משיח בן דוד. ע"ש. ועפ"ז ביאר הטעם שחזקיה עמד ליענש בכזאת, כי אם לא היה לו בנים היתה מתבטלת שושלת בית דוד ונחשב לו שכיחש בביאת משיח בן דוד. עכ"ל. ולכאורה דבריו צ"ע, שכן יכלה השושלת לימשך מנצר אחר מזרע דוד ושלמה [ועי' במרגליות הים (סנהדרין סג ע"ב אות יט-כא) ובמאור ישראל (חגיגה כז ע"א סד"ה א"ר אבהו) שהיו לו אחים לחזקיה].

ולפי זה תמוהים הדברים מ"ש בספר אוצרות אחרית הימים חלק ג (פרק ו הערה יג) בשם הזוהר (פינחס דף רמו ע"א וכי תצא דף רפ ע"א) שמשה רבינו בעצמו יהיה מלך המשיח.

איברא דהמעיין בדברי הזוהר בפר' פינחס יראה דלא כתב כן שם. גם בפרשת כי תצא זו לשונו: דעתיד אנת [משה] לאפקא זרעא דאברהם מן גלותא. ע"כ. ואפשר לבארו ע"פ דברי המד"ר (פר' חקת פי"ט סימן יג) וז"ל: אמר לו הקב"ה למשה, באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ, משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, ביקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך, אם את נכנס עכשיו, מה יאמרו הבריות, שאתה השבית הצאן. אף כאן אמר לו הקב"ה למשה, שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר, ואת מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא, אלא תהא בצדן ותבא עמהן, שנאמר (דברים לג,כא) ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה, לכך כתיב לא תביא את הקהל הזה, אלא שיצא עמך. ע"כ. ועי' בהגהות הרד"ל שם. וזוהי כוונת הזוהר, שמשה יעלה את מתי מדבר לא"י.

ועוד אפשר לומר שמשה יעזור ויעמוד לימין המשיח בהעלאת כל עם ישראל לארץ ישראל, אמנם הוא לא יהיה המשיח.

והלום ראיתי באור החיים (בראשית מט,יא) שכ' לבאר דברי הזוהר באופן אחר, וז"ל: ולא יקשה בעיניך שאנו מחלקים דברי הכתוב, חלק בימי משה וחלק בימי המשיח, כי הלא ידעת דברי הזוהר הקדוש כי משה הוא הגואל אשר גאל את אבותינו הוא יגאל אותנו וישיב בנים לגבולם, דכתיב (קהלת א,ט) מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה, ר"ת משה. ולא יקשה בעיניך דבר זה באומרך הלא מלך המשיח משבט יהודה מזרעו של דוד המלך ע"ה [וכמ"ש נמי בזוה"ק גופיה פר' משפטים (דף קיט ע"ב ודף קכ ע"א)]. וי"א דוד עצמו מלך המשיח, דכתיב (יחזקאל לז כד) ועבדי דוד מלך עליהם, כמשמעו [ועי' בירושלמי ברכות (פ"ב ה"ד) ובפני משה שם]. וא"כ היאך אנו אומרים שהוא משה, הבא משבט לוי. יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא, ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך וכהן ולוי ונביא וחכם וגבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה. ולעתיד לבא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון ושילה. עכ"ד האוה"ח. ועי' בס' זכרונות לבית דוד ח"ד (חלק זדון ומשוגה ווארשא תרנ"ז עמ' קסט) שכ' בשם ס' ויקהל משה (דף ח) שבמשיח יש חלק מנשמת מרע"ה, שכן שילה בגימ' משה. ע"ש. והוא בס' ויקהל משה (אמשטרדם תקל"ה דף ז ע"ד). ע"ש.

וראיתי במקראות גדולות הוצאת המאור שציינו בדברי האור החיים כמקור לדבריו בשם הזוה"ק, בזוהר פר' משפטים (דף קכ ע"א), ושם לא כתב הזוהר שמשה הוא המשיח או שיגאל את ישראל, וכתוב שם שבזכות מ"ה שמו דמשה יתקיים במשיח (תהלים עב ח) וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, וייתון נס דמשיח בן דוד מיהודה ונס דמשיח בן יוסף. ע"ש. וע"ע בליקוטי הערות על האוה"ח הוצאת המאור הנ"ל. גם איתא בשמו"ר (פ"א סי' כו): וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה, ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה וכו'. ע"כ. הרי שהושוו מעשיהם של מרע"ה והמשיח.

ועי' למהר"צ מלובלין ז"ל בס' תקנת השבין (סי' ז אות ו) שכ' וז"ל: איתא דהוא [מרע"ה] יהיה משיח, היינו שיהיה כלול נפשו משניהם, שכן דוד משה בגימ' משיח עם הכולל. ע"כ. וגם שם ציינו כמקור לדבריו שמשה הוא המשיח מד' הזוה"ק. ושוב מצאתי להדיא בזוהר (בראשית דף כה ע"ב): עד כי יבוא שיל"ה דא משה. ועוד שם (דף כז ע"א) איתא דמשה משיח. וראיתי לכ"ק אדמו"ר בלקוטי שיחות חלק יא (שמות ריש שיחה ב) שהביא דברי הזוה"ק הנ"ל, וביאר דכוונתו שבכח התורה שנתן משה יבוא משיח. ע"ש. ועי' באגרות קודש לכ"ק אדמו"ר (ח"ט עמ' ריד) מה שביאר הענין שיש במשיח מה שאין במרע"ה.

ובעיקר דברי הפסוק מה שהיה הוא שיהיה ר"ת משה, יש לבאר גם ע"פ מה דאיתא בשמו"ר (פ"ב סימן יב) שמרע"ה ילמד תורה לעת"ל לעם ישראל כשם שלימדם בעבר. ע"ש.

וכאן המקום להביא מש"כ בשו"ת דברי יואל (סימן נח וסו"ס פח) שכתב בנידונו דדברי הזוהר נעלמים הם, ואין לפרש דבריו כפשוטן. ע"ש. וע"ע בס' המשיח לאור ההלכה (עמ' יט) ובעלון פני חמה (פקודי תשע"א).