הת

בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי (א), בהשיחה הידוע אודות שתי תקופות בביאת המשיח, מבאר שם בסעיף יב, ‏דלשיטת הרמב"ם, מכיון שלשיטתו ענינו של משיח הוא שעולם כמנהגו נוהג, לכן אלו היעודים והנבואות ‏שמדברים אודות משיח מה שהוא עצמו יעשה, ומה שיופעל בעולם ע"י ביאתו, אין בהם ענינים שיש בהם ביטול ‏מנהגו של עולם. ולפיכך מפרש אלו הפסוקים שנראים כביטול מנהגו של עולם שהם "משל וחידה". משא"כ ‏הפסוקים ומאמרי רז"ל שאינם מדברים בהמשך למשיח וביאתו, אלא בנוגע נבואות ויעודים שיהיו לע"ל (בכלל), ‏מפרש הרמב"ם שאכן אינם משל אלא כפשוטם, וזה יתקיים בתקופה השני' דימות המשיח. ‏

ובהערה 77 כותב וזלה"ק: ומה שהרמב"ם כתב בפירוש המשניות (סנהדרין בהקדמה לפ' חלק) דמחז"ל שבת ‏‏(ל, סע"ב) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, הפי' "לפי שבנ"א אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן ‏פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל . . ולכן קצף החכם הזה שאמר המאמר הזה על תלמידו כשלא הבין דברו ‏וחשב שהוא על פשוטו והשיבו כפי השגתו ולא היתה אותה התשובה תשובה האמיתית והראי' על שלא השיב לו ‏על אמתתו – מה שהביא ראי' אל תען כסיל כאולתו". – שמפרש דלא כפשוטו, אף שבפשטות מזה שאחוי לי' ר"ג ‏משמע שכוונתו כפשוטו - ‏

כי הכתוב "יהי פיסת בר בארץ" (תהלים עב, טז) שממנו למדו ש"עתידה כו'" – בא בהמשך להכתוב (שם, א) ‏לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך דקאי על מלך המשיח. ועד"ז הוא בנוגע לשאר המימרות ‏בשבת שם לפנ"ז – אף שבכולם אחוי לי' (שמשמע שהכל כפשוטו), כי בכל הפסוקים מדובר בהמשך לביאת מלך ‏המשיח והגאולה שעל ידו, ולא סתם תיאור מצב שיהי' בעולם בפ"ע. עכלה"ק.‏

והנה הרמב"ם שם כותב שמאחז"ל "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" אינו כפשוטו, אלא הפי' הוא ‏שבאותם הימים תוקל על בני אדם פרנסתם מאד, עד שכשיעבוד האדם איזה עבודה מועטת שתהי' ישיג תועלת ‏גדולה, וזהו ענין אמרם עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת, וממשיך "לפי שבנ"א אומרים . . " כמו ‏שהובא בלקו"ש בההערה הנ"ל, ובתו"ד כותב (קטע זה לא הובא בההערה בלקו"ש הנ"ל, ונסמן ההשמטה שם ‏בב' נקודות): והראי' לזה מאמר הכתוב (ישעי' סא, ה) ובני אכר אכריכם וכורמיכם משמע שיהא שם החריש ‏והקציר. (העתקתי ע"פ מהדורת קאפח).‏

ולכאורה לפום ריהטא צ"ב, דמה מקשה בלקו"ש בהערה שם על זה שהרמב"ם אינו מפרש מאחז"ל זה כפשוטו, ‏הרי הרמב"ם בעצמו מבאר ההכרח לפרש מאחז"ל זה דלא כפשוטו, שהוא משום הפסוק ובני נכר אכריכם ‏וכורמיכם.‏

ולכאורה י"ל דהפשט הוא, דמכיון שע"פ הביאור בלקו"ש כאן הרי הרמב"ם סובר שבתקופה השני' יהי' ביטול ‏מנהגו של עולם, אז א"כ הי' יכול לפרש שהפסוק ובני אכר אכריכם וכורמיכם קאי על התקופה הראשונה, ‏ומאחז"ל עתידה א"י שתוציא גלוסקאות קאי על התקופה השני', וא"כ לא נצטרך להוציא המאחז"ל דעתידה א"י ‏כו' מפשוטו, ובפרט שמכיון דאחוי לי' ר"ג לתלמידו דוגמא גשמית להענין שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות הרי ‏קשה להוציא המאחז"ל מפשוטו, כמו שמדגיש בההערה.‏

‏ ולכן מבאר בלקו"ש בההערה דזה שהרמב"ם לא כתב כן, הוא משום שס"ל דצ"ל דמאחז"ל דעתידה א"י כו' קאי ‏בתקופה הראשונה, מכיון שבא בהמשך להפסוק לשלמה אלקים וגו' דמדבר בתקופה הראשונה. וממילא, מכיון ‏שבתקופה הראשונה לא תהי' שינוי מנהגו של עולם, כשיטת הרמב"ם בכלל, ובנוגע לעניננו בפרט מוכיח ‏הרמב"ם שתהי' שם החריש והקציר, לכן מוכרח לשיטת הרמב"ם לומר שמאחז"ל זה אינו כפשוטו. [והיינו דזה ‏שהרמב"ם מביא ראי' מהפסוק ובני נכר אכריכם וכורמיכם, הר"ז רק ראי' (פרטית לפרט זה ש)לשיטתו בכלל ‏דבתקופה הראשונה לא תהי' שינוי מנהגו של עולם, וכוונת ההערה בלקו"ש הוא להוכיח למה צריך הרמב"ם ‏לומר דמאחז"ל הנ"ל דעתידה א"י כו' מדבר בתקופה הראשונה]. ‏

ב. ומענין לענין: בתו"כ עה"פ (בחוקותי כו, ד) ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, איתא "לא כדרך שהי' ‏עושה עכשיו אלא כדרך שעושה בימי אדה"ר . . נזרעת ועושה פירות בן יומה . . נטוע ועושה פירות בן יומה", ‏דלכאורה נכלל בזה במכ"ש מאחז"ל (שבת ל, ב) "עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום", דאם מוציא פירות ‏בו ביום שנזרע לכאו' במכ"ש שמוציא פירות בכל יום, (אף שאפשר לחלק ביניהם, אבל מ"מ לכאורה נראה ‏בפשטות דבזמן שנזרעת ועושה פירות בן יומה במכ"ש שמוציא פירות בכל יום).‏

אלא שלהרמב"ם מאחז"ל זה של שבת דף ל' דעתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום אינו כפשוטו, מכיון ‏שהפסוק שממנו נלמד מדבר בהמשך לביאת מה"מ והגאולה, כמ"ש בלקו"ש שם בהערה 77 הנ"ל. משא"כ ‏המאחז"ל הנ"ל בתו"כ (שהפסוק שממנו נלמד שם אינו מדבר בהמשך לביאת מה"מ והגאולה), משמע בלקו"ש ‏שם ס"ג שגם להרמב"ם הוא כפשוטו, ובהערה 20 שם משמע שצ"ל שהוא כפשוטו מכיון שכתוב בתו"כ ‏‏"כדרך שעושה בימי אדה"ר". וא"כ לכאורה יוצא שלהרמב"ם בתקופה הראשונה דימות המשיח תתקיים מאחז"ל ‏זה דעתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום רק בדרך משל, ובתקופה השני' תתקיים כפשוטו. ‏

ג. ועד"ז אואפ"ל בנוגע למה שמצינו בירושלמי שקלים פ"ו ה"ב, ומס' תענית פ"א ה"ב, דאיתא שם: לחדשיו יבכר ‏‏(יחזקאל מז, יב) תני אמר רבי יהודה לפי שבעולם הזה תבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לי"ב חודש אבל ‏לעתיד לבוא התבואה עושה לחדש אחד ואילן עושה לשני חדשים מ"ט לחדשיו יבכר אמר רבי יוסי לפי שבעולם ‏הזה התבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לי"ב חדש אבל לעתיד לבא התבואה עושה לט"ו יום ואילן עושה ‏לחדש אחד שכן מצינו שעשת התבואה בימי יואל לחמשה עשר יום וקרב ממנה העומר מ"ט (יואל ב, כג) ובני ‏ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון ומה מקיים ‏רבי יוסי לחדשיו יבכר בכל חודש וחודש יהיה מבכר. ע"כ.‏

ולכאורה כדי שלא לאפושי במחלוקת בין התו"כ שכ' דהתבואה והפירות צומחים בו ביום, להירושלמי הנ"ל, י"ל ‏‏(עכ"פ לשיטת הרמב"ם וכיו"ב) שהירושלמי והתו"כ מדברים בב' תקופות. שהירושלמי קאי על הפסוק "לחדשיו ‏יבכר וגו'" שכתוב ביחזקאל, שכל המשך הפרקים מדבר שם לכאורה בתקופה הא', שמדבר על בנין ביהמ"ק ‏השלישי וקרבנות המלואים שיהיו אז, וחלוקת הארץ שבפשטות יהי' בתחלת ימות המשיח, ועוד. משא"כ בתו"כ ‏שנלמד מהפסוק ונתנה הארץ יבולה וגו', י"ל שמדבר בתקופה מאוחרת יותר, וכנ"ל שלשיטת הרמב"ם פסוק זה ‏מדבר בתקופה השני' דימות המשיח.‏

והביאור בדבר י"ל עפ"י מ"ש בסיום השיחה שם שעי"ז שבנ"י יהיו פנויין בתורה וחכמתה וכו' שזהו שלימות ‏המצב של זכו שיהי' בימות המשיח, הר"ז יביא בהכרח את התקופה הב' שבה יהי' שינוי מנהגו של עולם. ‏ולכאורה י"ל דבזה גופא ישנם כמה שלבים. וככל שנתוסף בשלימות דזכו, כך נתוסף יותר בהנהגה על טבעית, ‏עד שבאים לשלימות המצב דזכו ואז משתנה טבע העולם עצמו. וע"ד מ"ש בתענית (כג, א) שבימי שמעון בן ‏שטח היו חטים ככליות וכו' מכיון שהיו במצב של זכו, וממילא מובן שלע"ל שיתוסף במעלה נעלית יותר וכו' ‏ממילא יתוסף גם בהברכות וכו' בשלמות נעלית יותר. וממילא אוי"ל בדא"פ דבתחילת המצב של זכו אז יהי' זמן ‏צמיחת התבואה וכו' כמ"ש בירושלמי, וכשיגיעו לשלמות המצב דזכו אז יהי' עושה פירות בן יומה כמ"ש בתו"כ.‏

ויה"ר שנזכה לקיום כל הענינים הנ"ל תומ"י ממש ובחסד וברחמים.‏

ftnn*) לע"נ אבי מורי הרב יצחק הכ"מ בן ר' אליעזר צבי זאב שליט"א.

---