ר"מ בישיבה
כבר ידוע לכל הוראתו הק' של כ"ק אדמו"ר לזמננו עתה, דכיון שעומדים אנו על סף הגאולה, צריך להיות אצל כאו"א לימוד התורה בעניני משיח וגאולה ובית המקדש, ושהלימוד יהי' מתוך ידיעה והכרה בוודאות גמורה שאין זה "הילכתא למשיחא" כי אם, הלכה למעשה בפועל ברגע שלאחר זה, כיון ש"מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל (כבר עתה למעלה, ותיכף) יגלה ויבוא משמים" ברגע כמימרא, (משיחת ש"פ בלק ה'תנש"א סעי' ט), והלימוד עצמו יחדיר ההכרה וההרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש, עד שיתחילו "לחיות" בעניני משיח וגאולה, וההוספה בלימוד התורה בעניני משיח והגאולה היא היא ה"דרך הישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש (משיחת ש"פ תזו"מ תנש"א סעי' י"ג).
וכדאי לעיין קצת בענין זה ד"הילכתא למשיחא", בהא דמצינו בש"ס שמקשים בזה שלכן אין ראוי לפסוק הלכות וכו' בזמן הזה בדברים הנוהגים בימות המשיח, האם קיבלו האמוראים בזמן הש"ס ובדורות הראשונים וכו' טענה זו, ומנעו משום זה מלפסוק הלכות הנוהגים בימות המשיח, או לא.
הנה מצינו בב' מקומות בש"ס שהקשה רב יוסף "הילכתא למשיחא"? הא' בסנהדרין נא,ב, בהא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה פסק הלכה כדשלח רבין משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא דבת כהן שזינתה נשואה בשריפה ארוסה בסקילה, והב' בזבחים מה,א בהא דפסק רב נחמן אמר רבה בר רב הונא אמר רב הלכה כר' אלעזר שאמר משום ר' יוסי בדין פיגול, והקשה ע"ז רב יוסף: הילכתא למשיחא? ולאחר שאמר לו אביי: אלא מעתה, כל שחיטת קדשים לא ליתני - הילכתא למשיחא! אלא - דרוש וקבל שכר, הכא נמי - דרוש וקבל שכר, פירש רב יוסף כוונתו הכי קאמרי: הילכתא למה לי? דאעפ"י שעוסקים בדברי תורה אף בדינים שאינם נוהגים בזמן הזה ולומדים הלכות עבודת המקדש לפי שתורה היא, אבל למה צריך לקבוע הלכה, שאין קביעת ההלכה אלא להורות הלכה למעשה מה שנוהג עכשיו עיי"ש.
למה מצינו הקושיא דהילכתא למשיחא רק ב' פעמים
וידוע בזה קושיית התוס' והראשונים שמצינו הרבה מקומות בש"ס שאמוראים פסקו הלכות אף בדברים שאינן נוהגים אלא בימות המשיח ולא שאלו ע"ז "הילכתא למשיחא"? כמו בשבת קלג,א ופסחים סט,ב, (לגבי קרבן פסח דדוחה את השבת) דאמר רב יהודא אמר רב הלכה כרבי עקיבא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, והקשו התוס' שם (בד"ה ותנן וד"ה הלכה) דלמה לא שאלו ע"ז הילכתא למשיחא, וכן ביומא יג,א, לגבי כהן גדול שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו דאמר רבי יוחנן הלכה כר' יוסי עיי"ש, והקשו התוס' שם (בד"ה הלכה) תימה הילכתא למשיחא? ובסנהדרין שם בתוד"ה הילכתא הקשו מקידושין עב,ב, דא"ר יהודא הלכה כר' יוסי דעתידין ממזרים ליטהר שזהו הילכתא למשיחא, וכן הקשו בזבחים שם (מה,א) בתוד"ה הילכתא, כן הקשו שם (בזבחים) ממנחות נב,ב, דפסק רבי יוחנן כאבא יוסי בן דוסתאי לגבי חביתי כהן גדול, (ועי' גם זבחים פז,א, בתוד"ה הילכתא כרב) ועי' מנחות מה,ב, בהא דקאמר הלכה כרבי שמעון בן ננס דהכבשים מעכבים את הלחם וכו' ובתוד"ה הלכה, וכן במנחות נב,ב, בתוד"ה הלכה, ועי' גם בתוס' הרא"ש שבת, יומא, וקידושין, וסנהדרין שם שהקשה כן, ובחי' הרמב"ן שבת קלג,א ד"ה ותנן ובחי' הר"ן והריטב"א שם, ובחי' הריטב"א יומא שם.
והנה בכ"מ תירצו התוס' והראשונים (וראה גם בס' אור זרוע ח"א סי' תרח) שיש מאותן ההלכות נפק"מ הלכה למעשה גם בזמן הזה כגון בהך דקידושין דעתידין ממזרים להטהר יש נפק"מ אם להתרחק היום ממשפחות שאינן ידועות, וכן בהך דיומא יש נפק"מ בזמן הזה בפרנס שנתמנה על הציבור ועבר מחמת אונס ועוד בכ"מ, הילכך לא שייך להקשות שם "הילכתא למשיחא", אבל התוס' הקשו ע"ז מהך דמנחות הנ"ל דאיירי שם לענין חביתי כהן גדול ואינו נוגע כלל לזמן הזה, ומ"מ לא הקשו כלום?
ולכן תירצו בב' אופנים:
קושיא זו מקשינן רק אם בא ע"י מעשה עבירה
תירוץ הא': תירוצו של רבינו חיים כהן שאין מקשים "הילכתא למשיחא" אלא כשיש שני דברים: שאין ההלכה אלא לימות המשיח וגם שעושה איסור שהמקרה שעליו בא ההלכה בא ע"י שעשה עבירה כמו בדין פיגול או בדין מיתת בי"ד, דשני הדברים ביחד הוא דבר שאינו מצוי ואין לפסוק הלכה בדבר שאינו מצוי כלל משא"כ בשאר המקומות דאין ההלכה בא ע"י עשיית עבירה, לא מקשה ע"ז הילכתא למשיחא עיי"ש בתוס' הנ"ל, ובפשטות משמע בכוונתם דכיון שישנם ב' דברים דלא שכיחי, דהדבר עצמו אינו נוהג היום וגם עבירה בכלל לא שכיחא לכן אין לנו לפסוק בזה הלכה, אבל בחי' הריטב"א יומא שם כתב וז"ל:ותירץ רבינו חיים כהן ז"ל דלא פריך תלמודא הילכתא למשיחא אלא בדבר שיש בידו עבירה ולא תנהוג לימות המשיח כדכתיב ועמך כולם צדיקים כההיא דזבחים וסנהדרין דאית בהו עבירה1. ועד"ז כתב בתוס' ישנים שם וז"ל: שהרי זה הדבר אינו רגיל להיות, שאינו צריך עד ימות המשיח, וגם אז לא יהי' הדבר שיהיו כולם צדיקים עכ"ל2.
ולכאורה מלשון התוס' לא משמע שנתכוונו לדברי הריטב"א והתו"י, וכדמשמע ביבין שמועה כלל ש"ב דכוונתם דעבירה בכלל לא שכיחא, וכן נקט באנציקלפדיה תל' כרך ט' ע' שפ"ט, אבל בס' שיח יצחק יומא שם כתב דגם כוונת התוס' הוא כהריטב"א והתו"י משום דבימות המשיח לא שייך ענין העבירה.
עוד ביאור בתירוץ התוס'
ובס' דברי סופרים סי' סא (להג"ר שמואל בנימין סופר ז"ל) ערך "דרוש וקבל שכר" כתב מדלא ביארו התוס' בהדיא משום דלע"ל יהיו ועמך כולם צדיקים, אולי יש לפרש כוונה אחרת בדבריהם, דיש לפרש דרוש וקבל שכר כדאיתא בסוף מנחות (קי,א) כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו', לפי"ז מי שעוסק בזה"ז בתורת עולה ושאר הקרבנות כאילו הקריב כל הקרבנות3, וזהו שאמרו דרוש אלו ההלכות אף שלא שייכו בזה"ז וקבל שכר דהוי כאילו הקריב בפועל, אמנם הא תינח אי עוסק בפ' עולה ובשאר הקרבנות שיש בהן מ"ע אז גדול התלמוד שמחשיבו כאילו עשה בפועל, אבל אם עוסק בפ' פיגול ונותר ובעניני שלא לשמה שיש עליהם לאווין ועבירות, א"כ איך אפ"ל כאילו עשה המצוה בפועל, ובזה יש להסביר השקו"ט של הסוגיא דרב יוסף פריך "הילכתא למשיחא"?, סבר הי' אביי דרב יוסף פריך דאיך אפ"ל הילכתא דפיגול או הילכתא דבת כהן בשריפה משום דרוש וקבל שכר, הלא לא אמרינן כן אלא אמצוה ולא אעבירה, וע"ז הוכיח לו אביי מהא דלומדים כל שחיטת קדשים, שכולל גם לאוין ואיסורין כמו פיגול נותר וטמא, וזהו מטעם דרוש וקבל שכר, הרי מוכח מזה דבכל דיני קדשים אמרינן דרוש וקבל שכר, א"כ גם הכא י"ל דרוש וקבל שכר, וע"ז אמר לו רב יוסף שקושייתו הוא לא רק מצד העבירה אלא גם מצד ההלכה, דבכה"ג אי"צ לקבוע ההלכה, ולפי"ז מבאר כוונת רבינו חיים בתוס' שכל קושיית רב יוסף הוא רק כשיש גם עבירה דאז הי' קשה לו מצד ב' הטעמים ביחד, אבל במקום דליכא עבירה אף דפסקינן הלכה לא הי' קשה לו, ועי' גם בספרו ישבב סופר סנהדרין שם נא,ב, (בתוד"ה הילכתא) שפי' כן כוונת רבינו חיים בתוס' עיי"ש.
ועי' גם בס' ראש המזבח (זבחים שם מה,א) שפי' ג"כ כוונת תירוץ התוס' ע"ד הנ"ל, שהמעלה בלימוד הלכות הנוהגות בימות המשיח הוא כדאיתא ברש"י ב"מ קיד,ב, בד"ה בארבעה: וז"ל: בגירסא דארבעה סדרין, כגון מועד ישועות נשים שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית, וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ואמרינן (מנחות קי, א): אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום - מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש עכ"ל, מיהו כל זה יתכן בקרבן כשר אבל במחשבת פיגול שעושה איסור לפסול הקדשים, זה ודאי לא שייך בזמן הזה והוא רק הילכתא למשיחא, ולכן רק בזה הקשה עיי"ש.
דרוש וקבל שכר
והנה בגוף פירוש הנ"ל ב"דרוש וקבל שכר" דהכוונה הוא שיש לו גם שכר של הקרבת הקרבן וכיו"ב, מצינו שכן פי' גם בהקדמת הס' באר שבע (הובא בלקוטי שיחות חי"ח פ' מסעי-בין המצרים הערה 39, ובמאמר תורה אור (בריש ספר אסיפת זקנים - קדשים) פ"ד בשוה"ג, ובס' דברי סופרים ערך "הילכתא למשיחא") וז"ל: נ"ל לפרש הא דאשכחן בזבחים דאמר ר"י הילכתא למשיחא וכו' אלא דרוש וקבל שכר, כלומר בדרישה תקבל שכר כאילו עשית אותה המצוה עצמה בפועל, דאילו מפני היותו עוסק בתורה בלבד הרי התורה רחבה מני ים וארוכה מארץ מדתה ויכול לדרוש בה כל הימים במצות הנוהגות בזה"ז, אלא על כרחך שרצה לומר בדרישה תקבל שכר יותר מעוסק בתורה, אלא כעוסק באותו המצוה בפועל, וכן אמרו רז"ל ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי אלו ת"ח העוסקים בהל' עבודה וכו', והוא מטעם שפרשנו לפי שלימוד זה עולה לנו לעיון ולמעשה יחד וכו' ואין חולק עלינו כ"א המתעקש אשר לא נגה עליו אור התורה עכ"ל, וכ"כ בפי' באר מים חיים פ' צו וזהו כנ"ל, וראה גם בהל' תלמוד תורה לאדה"ז פ"א הלכה ד', ובמצפה איתן זבחים מה,א.
אלא שבראש המזבח ובדברי סופרים פירשו עפ"ז גם כוונת רבינו חיים בתוס' וכפי שנת', ובזה נראה דאף שבתוס' סנהדרין הנ"ל יש לומר כפירושם, הנה מלשון התוס' ביומא שם: "וכיון דאיכא תרתי מילתא דלא שכיחא היא ולא הוי ליה למיפסק הילכתא במילתא דלא שכיחא כלל" מוכח שלא נתכוונו לזה, ולכן בפשטות יש לפרש כוונתם או משום דעבירה בכלל לא שכיח או משום דלע"ל יהיו ועמך כולם צדיקים וכפי שנת'.
רק רב יוסף הקשה קושיא זו משא"כ שאר אמוראים לא סב"ל כן
תירוץ הב': בעיקר הדבר שאין קובעים הלכה בדבר שהוא הילכתא למשיחא רק רב יוסף סב"ל כן, אבל שאר האמוראין חולקין עליו וסב"ל דקובעין הלכה גם בדבר שהוא הילכתא למשיחא4, וז"ל הרמב"ן בשבת שם וז"ל: א"נ דליכא בכולהו אמוראי מאן דקשיא ליה הילכתא למשיחא אלא רב יוסף אבל שאר רבנן פסקי הילכתא בכוליה סדר קדשים, כך מפורש בתוספות עכ"ל, וראה גם בחי' הר"ן שם ובריטב"א יומא שם בשם הרמב"ן ועוד.
וראה בס' לקוטי הלכות (חלק א) להחפץ חיים זצ"ל (ב,ב) בשוה"ג וז"ל: ואל יתמה הקורא עלי על מה דמהדרינן הילכתא למשיחא, דהחבור הזה הלא סידורו ע"פ הרמב"ם, והרמב"ם הלא קבע הלכותיו אף בכל סדר קדשים וכן בפירוש המשנה שלו מסיק בכל משנה הילכתא כמר או כמר, וע"כ משום דסב"ל כמסקנת התוס' (זבחים מ"ה ד"ה הילכתא) דכל האמוראין לא חיישי לזה הקושיא רק רב יוסף לבד וכן הריטב"א בשם הרמב"ן ביומא י"ג כתב דלפי מסקנת התלמוד נדחה הא דרב יוסף וכו' עכ"ל, עיי"ש עוד בזה, דמבואר בזה שנקטינן להלכה שלא כדעת רב יוסף וקובעים הלכות גם בדברים הנוהגים בימות המשיח, וכ"כ בשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד' סימן לו וז"ל: אבל ודאי איכא גם חיוב על מצוה זו דידיעת כל התורה בחכמה ובהשכל, להיות חכמים ממש בתורה ולידע גם להורות, שהוא על כלל ישראל וכו', ושידעו אף לקבוע הילכתא בדיני קדשים וטהרות נמי, כדכתבו התוס' בזבחים דף מ"ה ע"א ד"ה הילכתא, דכל האמוראין סברי שקובעין הילכתא אף למשיחא, וכדחזינן שכן סובר הרמב"ם, דהא קבע בחיבורו להלכה גם הלכות קדשים וגם דיני פיגול וטהרות וקידוש החודש ומלכים וסנהדרין עכ"ל, וראה גם שו"ת חות יאיר סי' קכה בזה, וראה בשו"ת נוב"י מהדו"ק (אבהע"ז סי' ע"ב ד"ה עוד יש) וז"ל: ומה שפלפל הרשב"א כלל בהילכתא למשיחא, כבר כתב הח"צ בעצמו, דדרכו של הרשב"א להשיב ולפלפל גם בהלכות למשיחא דוק בכמה תשובות שלו ותראה עכ"ל.
למה רק רב יוסף?
ובס' מרגליות הים סנהדרין שם (אות ג') ביאר הטעם דרק רב יוסף פריך הילכתא למשיחא משום דלשיטתיה קאי דסב"ל בנדה סא,ב, דמצוות בטלות לע"ל, וכדאמרינן בשבת קנא,ב, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב,א) אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, ולכן שפיר מקשה דכיון שהלכה זו אינו נוהג בזמן הזה למה צריך לפסוק כלל הלא בימות המשיח מצוות בטלות.
אלא דלכאורה יש להקשות ע"ז, שהריטב"א (נדה שם בד"ה והא דאמרינן) כתב דהא דאמרינן מצות בטלות לע"ל היינו לזמן תחית המתים, [כדאיירי בהסוגיא שם לגבי אלו הקמים בתחיית המתים], והיינו דאמרינן בשבת (שם) אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה דקאי על הזמן דאחר תחיית המתים, ומה שאמרו שם ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, לא מפני שסובר שמואל דאין מצוות בטלות לע"ל, אלא דשמואל סובר שאין תחיית המתים כלל לימות המשיח אלא לאחר כן בסוף הכל, אבל מודה שהמתים אינם בכלל מצוות עכ"ד, היוצא מדבריו דהא דאמרינן מצוות בטלות לע"ל איירי רק לאחר הזמן דתחיית המתים, אבל לפני זה בימות המשיח אינם בטלות, וראה גם בתניא אגה"ק פכ"ו וז"ל: ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחיית המתים אין בטלים עכ"ל, וראה גם בחי' היעב"ץ ר"ה ל,א, בנוגע לתקנת ריו"ח בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק כו' – והקשה היעב"ץ הלא מצוות בטלות לע"ל? ותירץ דמצוות בטלות בזמן התחי' ולא בימות המשיח, עיי"ש וכן מבואר בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי א' שישנם ב' תקופות, נמצא לפי"ז דאפילו לפי ר' יוסף אין המצוות בטלות בימות המשיח לפני תחיית המתים, וא"כ איך אפ"ל כנ"ל שלכן הקשה רק רב יוסף "הילכתא למשיחא" משום דסב"ל מצוות בטלות לע"ל, הלא גם לדידיה צריכים לדעת בימות המשיח הלכה כמאן?
ונראה דאפשר לומר כן לפי דעת רבינו חיים כהן שהובא בתוס' ב"ב עד,א, (ד"ה פסקי) שכתב דשמואל עכצ"ל דסב"ל כר' ינאי דאין מצוות בטלות לע"ל עיי"ש, וכ"כ בחי' הרשב"א ברכות יח,א, (בד"ה דלייה) וכ"כ בחי' הרשב"ץ שם5, וי"ל דזהו משום שפירשו דלמ"ד מצוות בטלות לע"ל הם בטלות מיד בימות המשיח, וכיון דאמר שמואל אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות, מוכח דסב"ל כרב ינאי דמצוות אינן בטלות לע"ל, ולפי שיטה זו שפיר י"ל דלשיטתיה קאי6, משא"כ לשאר השיטות הנ"ל7.
וראה עוד בשו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' פ"ז שביאר הטעם דרק רב יוסף מקשה "הילכתא למשיחא" משום דסב"ל כריש לקיש (זבחים קז,ב) קדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ואין מקריבין בלי בית, נמצא דדיני קרבן אינם נוגעים בזמן הזה, אבל שאר האמוראין וכו' פסקו כרבי יוחנן שם דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ומקריבין אף שאין בית, נמצא דדיני הקרבנות אפשר להיות נוגעים גם בזמן הזה ולכן לא סבירא להו מהך קושיא עיי"ש, אבל לדבריו אכתי יל"ע בנוגע לקושיית הגמ' בסנהדרין דאיירי שם אודות מיתת בי"ד בבת כהן גדול, דמה זה שייך לרב יוסף דוקא, גם לכאורה מנלן לומר דרב יוסף סב"ל כריש לקיש דלא קידשה לע"ל, וראה בשו"ת בנין ציון סי' א.
מהו הקושיא "הילכתא למשיחא" הלא מהרה יבנה בית המקדש
ובדברי סופרים סי' עד הילכתא למשיחא) כתב עוד ביאור נחמד בענין זה, (וכ"כ בקיצור בס' ישבב סופר שם) דהנה לכאורה קשה דלמה באמת אמרינן דלימוד דיני שחיטת קדשים הוא רק משום דרוש וקבל שכר, הלא צריכים לדעת דינים הנוהגים בימות המשיח משום דמהרה יבנה ביהמ"ק כדאיתא בביצה ה,ב, וסוכה מא,א, ור"ה ל,א, והביא בזה מ"ש בשו"ת חות יאיר שם וז"ל: מ"מ הדבר זה לומר שלא נפסק הלכה במילתא דעתיד להיות על סמך אלי' ומשיח זר מאד, וכי כל עלמא גבייהו קאי, והלא אמר רבי שכהני' אסורים לשתות יין בזמן הזה לולי שקלקלתם תקנתם ולא חשש לבנין פתאום ואיך נסמך על הב"ד שבאותו שעה, וריב"ז התקין שיהיה יום הנף כלו אסור משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד וכו' והלא משיבא משיח אין עוד ספק הלכה כ"ש טעות, גם מסוגיא הריני נזיר ביום שבן דוד בא צ"ע, עכ"ל8, והביא גם מ"ש במאמר תורה אור שם: ואל יאמר האדם דכאשר תצמח ישועת הקב"ה, ואז הלא יבוא משיח ואליהו ועתידים להגיד לנו כל חלקי הספיקות, שמובא בגמ' "תיקו", ואמרו המפרשים שתיקו הוא ר"ת תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ע"ז נשיב לו, אמנם הדבר כן הוא שכל חלקי ספיקות יתברר לנו ע"י אליהו, אבל הדברים הפשוטים המבוארים בפסוק ובביאוריהן של תושבע"פ המסורה לנו כמבואר לנו בתו"כ ובגמ' הלא אנו צריכין בעצמינו לדעת כפי שביכולתינו, כי הלא אליהו לא יבוא ללמוד עם כל אחד ואחד דברים שהי' יכול לדעת בעצמו, ורק הספיקות אשר אי אפשר לברר יתגלו לנו ע"י אליהו, ועל הפשוטות המבוארות יאמר כי הי' לכם ללמוד ולשנות בעצמיכם קודם שבאתי לבשר הגאולה וכמש"נ זכרו תורת משה עבדי וגו' עכתו"ד, ולפי כל זה קשה דא"כ מהו בכלל הקושיא ד"הילכתא למשיחא" הלא מהרה יבנה ביהמ"ק, וגם למה מתרצינן משום דרוש וקבל שכר ולא משום דמהרה יבנה ביהמ"ק?
ומבאר דאין הכי נמי, שכל ההלכות שהם בקום ועשה כמו סדר העבודה בביהמ"ק וכו', הנה נחוץ לדעת אותם ולהיות בקי בהן משום מהרה יבנה ביהמ"ק, ובהם לא שייך להקשות כלל הילכתא למשיחא, ורק בהלכות שבאים ע"י עבירה כמו פיגול נותר וטמא לא יצטרכו לע"ל כי יהיו כולם צדיקים (כמ"ש הריטב"א והתו"י) רק בזה הקשה רב יוסף הילכתא למשיחא, וכוונתו דאין זה נוגע כלל, א"ל אביי אלא מעתה "כל" שחיטת קדשים לא ליתני, ודייק בזה "כל" דכוונתו בזה דבשלמא כל ההלכות שהם בקום ועשה, ודאי צריך ללמוד משום מהרה יבנה ביהמ"ק, אבל לפי רב יוסף, "כל שחיטת קדשים וכו'" למה לומדים הלכות אלו שבאות ע"י איסור, ועכצ"ל דזהו משום דרוש וקבל שכר א"כ מהו קושייתו של ר' יוסף דוקא הכא? ותירץ לו רב יוסף דכוונתו, דבודאי צריכים ללמוד הלכות אלו משום דרוש וקבל שכר, אבל מ"מ לא הו"ל למיפסק "הלכה" באלו הלכות שבאים ע"י עבירה, כיון דזה אינו נוגע בפועל.
ולפי פירוש זה יש ליישב גם הקושיא שהקשה בס' נתיבות הקודש להג"ר אי"מ סלמן מחרקוב (זבחים שם בד"ה א"ל אביי) דמהו בכלל הקושיא דהילכתא למשיחא הרי מבואר בב"מ קיד,ב, (כנ"ל) בארבעה לא מצינא, ופירש"י וז"ל: בגירסא דארבעה סדרין, כגון מועד ישועות נשים שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית, וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ואמרינן (מנחות קי, א): אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום - מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש עכ"ל, וא"כ מאי פריך הכא שחיטת קדשים לא ליתני דהוא הילכתא למשיחא, דהא לא למשיחא אלא נוהגת בזמן הזה ממש כמו שאר הסדרים, ומה משני משום דרוש וקבל שכר, והלא מחוייב הוא ללמוד לא מטעם דרוש וקבל שכר כ"א כמו דינים הנוהגים בזה"ז וכן מפורש ברמב"ם בהקדמה לסדר קדשים עכ"ד, ונשאר בצריך עיון גדול.
ולפי הנ"ל יש לתרץ שבנוגע לכל ההלכות שבימות המשיח שהן בקום ועשה כמו עבודת הקרבנות וכו', ודאי ידע רב יוסף שצריכים ללמדם כמו בדינים הנוהגים בזמן הזה, וכל קושייתו הי' רק מהלכות אלו שהן ע"י עבירה וכו', דבזה חשב דלא שייך לומר דהוה כאילו הקריב וכו' והוה הילכתא למשיחא, וע"ז אמר לו אביי א"כ כל שחיטת קדשים לא נתני, כוונתו כנ"ל על הלכות אלו שבאים ע"י עבירה, אלא עכצ"ל משום דרוש וקבל שכר וא"כ גם הכא כן, וע"ז אמר לו רב יוסף דמ"מ אין לקבוע בזה ההלכה וכפי שנת', וראה שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז.
)
1) והריטב"א הוסיף ע"ז וז"ל: ויש להקשות על זה דהא לעיל (ה,ב) פרכינן כיצד מלבישן לעתיד לבא לכשיבאו אהרן ובניו ומשה רבינו עמהם וההיא קושיא כהילכתא למשיחא היא וי"ל דהתם דאיכא לפרושי כיצד הלבישן לשעבר למסבר קראי הכי עדיף טפי מלאוקומה הילכתא למשיחא ומשום הכי [לא] מתמה עלה תלמודא עכ"ל, ועי' גם בתו"י שהקשה ע"ז מלעיל ה,ב, מהא דקאמר לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהן ונשאר בקושיא, ולפי הריטב"א א"ש דעדיף ליה להגמ' לומר שבא למיסבר קראי כיון דלכאורה יש סתירה בהפסוקים בסדר הלבישה עי"ש.
2) אבל ראה לקוטי שיחות חכ"ד פ' שופטים ב' (סעי' ג' וסעי' ו') דלשיטת הרמב"ם דבימוה"מ עולם כמנהגו נוהג אפשר דבתחילת ימות המשיח יהי' שייך לעבור עבירה בשוגג, והכא הלא פיגול הוא גם בשוגג, וראה בשו"ת חות יאיר ס' קכ"ה ושער יוסף להחיד"א הוריות יב,ב, ד"ה לא כ"ג ואכמ"ל.
3) ראה בענין זה בארוכה לקוטי שיחות חי"ח פ' מסעי בין המצרים, וחלק ל"ב ערב פסח ועוד.
4) והא שלא הקשה רב יוסף עצמו בהך דמנחות לענין חביתי כהן גדול, ראה ביבין שמועה כלל ש"א מה שביאר בזה.
5) וכבר הוקשה ע"ז במ"א דלכאורה זה סותר לפירוש הרשב"א שם בדף יב,א, עיי"ש ואכ"מ.
6) ויל"ע למה הוצרך הריטב"א לומר דשמואל ג"כ סב"ל דמצוות בטלות לע"ל לאחר תחיית המתים אלא דסב"ל דזה אינו נכלל בימות המשיח כנ"ל משום דמתניתין דכלאים עיי"ש, ולמה לא הי' יכול לומר דסב"ל כרב ינאי.
7) ובענין זה יש להקשות דהרי גם רבי יוחנן סב"ל בנדה שם דמצוות בטלות לע"ל, ומ"מ קאמר בסנהדרין צ,ב: "מניין לתחיית המתים מן התורה - שנאמר (במדבר יח,כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה. אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה - מכאן לתחיית המתים מן התורה", וקשה דב' המימרות איירי אחר תחיית המתים ובנדה קאמר דמצוות בטלות, ובסנהדרין קאמר שתתקיים מצות תרומה?
וכבר הקשו כן בס' סדרי טהרה נדה שם, ובס' מהרי"ל דיסקין על התורה פ' קרח (עה"פ ונתתם ממנו) וראה גם בס' בית הלל יו"ד סי' שנ"א בשם מקשים העולם, ובס' תשובה מאהבה ח"ג סי' ת"י, ובס' לב חיים או"ח סי' ל"ב, ושם הביא מכ"מ שהקשו קושיא זו, וכן בס' פרדס יוסף החדש פ' קרח שם, וציין גם לפרדס יוסף פ' יתרו אות צז, ותירצו בזה בכמה אופנים, ואחד מהם הוא דגם ריו"ח דסב"ל דבטלות ה"ז רק לאחר תחיית המתים, (ולא כדקאמר הגר"ר מרגליות לדעת רב יוסף כמבואר בפנים) וזהו רק לאחר תחי' הכללית, משא"כ בצדיקים הקמים מיד בתחילת הגאולה (ראה לקמן סי' סב-סד ועוד) אז עדיין יתחייבו המצוות, ושפיר יתחייבו בנתינת תרומה ואכמ"ל, וראה בזה תירוץ וביאור נפלא מהרבי בקונטרס "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם" סעי' ד' והלאה, (נדפס בס' תורת מנחם הדרנים על הרמב"ם וש"ס ע' רלד).
8) וראה לקוטי שיחות ח"ב ע' 618 בענין זה.
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא
בהלכות תשובה פ"ח ה"ב כתב הרמב"ם "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת".
והשיג ע"ז הראב"ד "דברי זה האיש בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד כו'", יעו"ש באריכות גדולה.
ועד"ז בהלכה ד' כתב הרמב"ם על עוה"ב "והחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה וקורין לה בכל מקום העולם הבא".
והשיג ע"ז הראב"ד "ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה וטובה היתה לו השתיקה"1.
ועד"ז בהלכה ח' כתב הרמב"ם על עוה"ב "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה, וזה העולם אובד ואח"כ יבוא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד" (ונקרא עולם הבא רק מפני שבא לאדם לאחרי חיי עולם הזה).
והשיג ע"ז הראב"ד "נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתוהו ובוהו והקב"ה מחדש עולמו, ואמרו (סנהדרין צ"ז, א) שיתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב, ונמצא שהוא עולם חדש", עכ"ל.
וביארו המפרשים, כסף משנה, לחם משנה, ובשו"ת הרדב"ז ועוד, דלהרמב"ם עוה"ב היינו ג"ע וגהינם וכו' ולפיכך כתב דאין בו גוף וגוי' - והסעודה היא דרך משל, ושעוה"ב הוא מצוי ועומד, משא"כ להראב"ד עולם הבא היא עולם התחי', ולפיכך הקשה מה שהקשה, דעוה"ב היא לגוף וגוי', ויש בו סעודה גשמית וזה עולם חדש.
וי"ל בזה עפ"י המבואר בדרושי חסידות ובפרט בדרך מצוותיך להצ"צ מצוות ציצית, דג"ע הוא שכר בעיקר על לימוד התורה וכו', ועולם התחי' הוא שכר בעיקר על מעשה המצוות.
ובמילא הרמב"ם דלשי' יש לשים דגש עיקרי לתקן הדעות ולברר שכל האדם - מפרש דעוה"ב זה גן עדן, דעיקר השכר על בירור השכל הוא בגן עדן, אבל הראב"ד ששם דגש עיקרי על מעשה המצוות ואמונה פשוטה מפרש דעוה"ב זה עולם התחי'.
וכבר העירו בשל"ה ובעיקרים להביא ראי' כדברי הרמב"ם מנוסח התפילה בשבת "אין ערוך לך ה' בעולם הזה ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מלכנו לתחיית המתים" - עוה"ב לחוד ותחיית המתים לחוד.
והנה בכ"מ בחסידות ובלקו"ש (חל"ג עמ' 69 ועוד ועוד) מובא דעת הרמב"ם שתכלית שלימות השכר היא לנשמות בלא גופים - והכרעת החסידות והקבלה היא כדעת הרמב"ן שתכלית שלימות השכר היא לנשמות בגופים דוקא.
ואיך יתאים כ"ז לשי' הרמב"ם שצריך לברר העולם, שכל העולם, המציאות דבני נח, ועוד ועוד?
ואפ"ל לשי' הרמב"ם שכל הבירור וזיכוך דהעולם אינה רק כדי לפעול גילוי הנשמה. וכפי שביאר בלקו"ש הנ"ל – אמנם "ס'איז אסאך געשמאקער זאגען2"3 כפי שביאר הרבי בקונטרס "הלכות של תורה בע"פ שאינן בטלין לעולם" תשנ"ב (ספר השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 35): "ועפ"ז י"ל שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחי' (כהפס"ד בתורת החסידות) אלא שלא כתב זה בפירוש כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השני' דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם"".
ועד"ז בסיום ספר המדע כותב הרמב"ם הלכות תשובה פ"י ה"ו "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי".
והשיג ע"ז הראב"ד "זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון, ואנו מפרשים אותו בשני ענינים לשון שיר, כמו שגיון לדוד, וענין אחר בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב".
ועי' לקו"ש חל"ד נצבים ב' הערה 28, שמסביר הרבי דלהרמב"ם דהעיקר לברר שכל האדם הפי' בתשגה הוא התמדה והעמקת הדעת - ולהראב"ד דהעיקר היא האמונה, מפרש מלשון שיר ומלשון שגיאה בעניני עולם הזה מחמת גודל התקשרותו ודביקותו בהקב"ה.
1) והנה במרכבת המשנה ועוד הקשו על הראב"ד, "ואומר אני אם הסעודה דרך משל גם כוס של ברכה דרך משל, ולמה לא יברכו השם על עונג עוה"ב בק"ו מברכת המזון?".
והנה בצפנת פענח בחידושיו על הרמב"ם תירץ דלדעת הרמב"ם אין צדיקים משיגים השגות חדשות לאחר המיתה והם בבחינת עומדים, כמלאכים. ולא יש ענין הזמן ושינויים למעלה – וזה רק מעבר חד פעמי מעולם הזה הגשמי והמורכב, לעולם הבא הרוחני והמופשט.
משא"כ לדעת הראב"ד גם לאחר מיתה הם משיגים השגות חדשות, וכלשון הגמ' (ברכות ס"ד ע"א) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון, היינו שאין להם מנוחת השגה.
ומכיון שהרמב"ם כתב בהלכה ב על נפשות הצדיקים בעוה"ב דהם "כמלאכי השרת . . מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה וכו'" – לפיכך דייק הראב"ד בהרמב"ם דאין ענין הזמן ושינויים למעלה, ולפיכך השיג "ואם זו הסעודה אין כאן כוס של ברכה"? דכוס של ברכה מורה על תוספת ולדעת הרמב"ם אין ענין הזמן ושינויים והוספות למעלה.
ועיין שם בארוכה דמבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אי יש ענין הזמן למעלה לאחר מיתה, ומקשר זה לשאלת הגמ' בכתובות ל"ט אי יש בגר בקבר.
והנה בלקו"ש ח"ה עמ' 103, הערה 45, מקשה על דברי הצפע"נ בדעת הרמב"ם, דאין ענין הזמן למעלה. דצריכין לומר דיש ענין הזמן והשינויים לאחר מאה ועשרים, וכמו שרואים מענין היאהרצייט, (יום השנה לפטירה) שאז עולה הנשמה מדרגא לדרגא, וכן רואים שיש ענין הזמן למעלה מדברי הזהר (ח"א מ"ו א) דקוב"ה אתי לאשתעשעא בצדיקייא בג"ע בחצות לילה, הרי רואים דיש ענין החצות והזמן למעלה.
ומתרץ הרבי שם דודאי כוונת הגאון מרגצ'וב היא דלהרמב"ם אין ענין הזמן והשינויים בנוגע להגוף, וכמו אין בגר בקבר, היינו שינויים, ובגרות בנוגע להגוף. אבל ודאי גם הרמב"ם יסכים דיש סדר זמנים למעלה, בנוגע להנשמה ענין היארצייט וענין חצות וכו', וענין דילכו מחיל אל חיל, יעוי"ש בלקו"ש.
ולכאו' לפי דברי הרבי בלקו"ש הדרא קושיא לדוכתא, דאם גם הרמב"ם יסכים דיש ענין הזמן ושינויים למעלה בנוגע להנשמה, א"כ אפשר לברך על שינויים אלו, ומהי קושיית הראב"ד "ואם זו הסעודה אין כאן כוס של ברכה"?
ולפי המבואר בפנים מובן דהראב"ד חשב שהרמב"ם מדבר בנוגע לעולם התחי', ולפיכך חשב שכוונת הרמב"ם בלא עול ובלא יגיעה היינו שלא יש ענין השינוים כלל אפי' לא שינויים רוחניים. (וכמוסבר בדרושי חסידות ובפרט בהמשך תרס"ו עמ' י"ב "וכידוע דלעתיד לא יהי' בחי' עליות וירידות לפי שיהי' בחי' תענוג העצמי ממש, ובבחי' עצמות אינו שייך מדריגות"). ולפיכך השיג "ואם זו הסעודה אין כאן כוס של ברכה".
אבל לאמיתו של דבר דהרמב"ם מיירי בנוגע לגן עדן, ושם הרי מוכרחים להגיד שיש ענין הזמן ברוחניות, וכדמוכח מענין היאהרצייט, וחצות בג"ע ועוד – צריך לומר דכוונת הרמב"ם בלא עמל ובלא יגיעה היא דוקא לשינויים בנוגע להגוף דאין בגר בקבר, אבל שינויים ועליות בנוגע להנשמה לאו עמל ולא יגיעה מקרי אלא תענוג הכי גדול מקרי.
ולהראב"ד אה"נ שאז יהי' עולם התחי' ולא יש בו עליות וירידות ושייך עדיין לברך כוס של ברכה, כי יהי' אז עולם הגשמי עם זמן רוחני וגשמי, ומברכין כוס של ברכה שיומשך הברכה ברגע שלאחרי"ז, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.
ועי' באריכות עכ"ז בסה"מ מלוקט חלק ו' קונטרס כ"ב שבט תשנ"ב, עמ' קי"ג, דגם בזמן התחי' יהי' עליות בלימוד התורה באופן של מנוחה, יעו"ש.
2) ובפרט שביאור הנ"ל דלקו"ש חל"ג שבירור העולם עוזרת לגילוי הנשמה, אינו ביאור מספיק לשי' הרמב"ם על מציאות דבני נח (וכפי שביארתי בארוכה שי' הרמב"ם בזה ב'הערות וביאורים' גליון ג' תמוז - תתפב), כי איך תועיל בירור דבני נח לגילוי הנשמה, משא"כ להביאור בקונטרס "הלכות של תורה שבע"פ אינן בטלים לעולם" מובן דהרי גם הרמב"ם יסכים דעיקר ושלימות השכר היא בעולם התחי', היינו בירור מציאות ושכל העולם בשלימותו, וידוע שי' הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט הי"א, ובהלכות עדות פי"א ה"י, דגם חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב.
ויש להוסיף בזה עוד דהרבי בקונטרס הנ"ל כותב הרבי "ואעפ"כ . . בהלכה האחרונה . . רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחי' . . שזהו עיקר ושלימות השכר". והרי הרמב"ם בהלכה אחרונה דהלכות מלכים כשמדבר על זמן התחי' כותב "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".
וביאר הרבי בהדרנים שלו על הרמב"ם דכל העולם כולל ג"כ בני נח, ומה יהי' העסק שלהם - לדעת את ה' בלבד, בירור השכל ומציאות העולם בשלימותו ממש.
3) ובפרט לפי ביאור הכסף משנה לחם משנה ושו"ת הרדב"ז, דהרמב"ם פה בהלכות תשובה, כשכתב עוה"ב אין בו גוף וגוי' התכוון לגן עדן.
אבל עדיין צ"ע להמבואר בקונטרס הנ"ל, דגם הרמב"ם יסכים דהעיקר היא עולם התחי', איך נפרש דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ח ה"ג "וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה והיא התאוו לה כל הנביאים". ויש לפרש בפשטות דכוונת הרמב"ם הוא שאין שכר למעלה ממנו הוא לא שזהו התכלית לא עולם התחי', אלא ששכר רוחני הוא אמיתית השכר, באין ערוך יותר מ"להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש וריקמה ושוכן באהלי שן". אבל אינו מדבר כאן על עולם התחי' בכלל, רק רומז לזה בהלכה האחרונה דספרו היד.