1) עי' ד"ה השם נפשנו בחיים, תשח"י (ש"פ קרח, ג' תמות- סהמ"מ ג' ע' ר"א ואילך, ובכ"מ)

2) "ס' הערכים - חב"ד", ע' אותיות התורה - מ"ם (ב), ע' ר"ד - מאוה"ת.

3) ויל"ע איך לתווך ביאורים הנ"ל בדא"ח בנוגע לזמן ודרגת הבלי גבולי ועצמותי דתחה"מ עם המבואר בחסידות בנוגע "חד חרוב". ולדוגמה: (בד"ה "כל השונה", תרס"ז - המשך תרס"ו ע' ת"ל) - "אני ראשון היינו קודם הבריאה שהי' הוא לבדו הוא, ואני אחרון לאחר שיכלו ימוהמ"ש וחיי עוה"ב {ההדגשה שלי} שאז יהי' הוא ושמו בלבד כמו שהי' קודם שנבה"ע ... והוא בחי' חד חרוב כו' ... וגם מבלעדי פי' באמצעות בין מה שהי' ובין מה שיהי' דהיינו מה שהוא בבחי' הוה בעת וזמן בריאת העולם וחיות וקיומו משימ"ב שית אלפי שני כו' וימות המשיח ותה"מ". ואבקש מקוראי הגליון להבהיר הענין.

כתב הרמב"ם בהל' מלכים (פי"א ה"א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו" וכו' עכ"ל.

והנה רבים התלבטו בהבנת הלכה קשה זו ברמב"ם, והתמיה הגדולה בזה הוא, דמהו המקור לחידוש זה, שגם מי "שאינו מחכה לביאתו", אף שהוא מאמין בו, (שהרי כתב "או מי" לחלק), הרי הוא כופר בתורה ובמשה רבינו?

וכבר דן בזה בארוכה הרה"ג הרה"ח ר' יוסף שי' אברהמס שליט"א בקובץ הערות הת' ואנ"ש - מיאמי גליון טו (ר"ח כסלו תשנ"ח) עיי"ש, והרה"ח ר' יחזקאל שליט"א סופר בקונטרס "אתה הראת לדעת" עיי"ש. אלא שלפי דבריהם נשארו כמה קושיות שאינם מובנים.

ולאחר העיון נראה לבאר בדעת הרמב"ם ובהקדם מ"ש כ"ק אדמו"ר עט"ר זי"ע ב"לקוטי שיחות" חלק לג (ע' 79 ואילך): "עה"פ (ויקרא כו, ד) ונתנה הארץ יבולה דרשו רז"ל בתורת כהנים: "לא כדרך שהי' עושה עכשיו אלא כדרך שעושה בימי אדם הראשון, ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה ת"ל (תהלים קיא, ד) זכר עשה לנפלאותיו וכה"א (בראשית א, יא) תדשא הארץ דשא עשב, מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת בו ביום עושה פירות, ועץ השדה יתן פריו, לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון .. בו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות [ובשבת ל, סע"ב "עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום"], מנין שהעץ עתיד להיות נאכל ת"ל עץ פרי, אם ללמד שהוא עושה פרי והלא כבר נאמר עושה פרי, א"כ למה נאמר עץ פרי, אלא מה פרי נאכל אף העץ נאכל, ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות ת"ל ועץ השדה יתן פריו".

"והנה תוכן זה, בהפלאת נסים ומעלות שיהיו לעתיד בגשמיות העולם מצינו בדברי רז"ל בכ"מ, ולדוגמא במס' כתובות (קיא, ב) "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת .. עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים .. עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול" וכיו"ב.

"וצריך להבין: בתיאור המצב דלעת"ל כתב הרמב"ם (סוף הל' מלכים) "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר (ישעי' יא, ט) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", מובן, דכאשר בנ"י יהיו במצב כזה אין חשיבות לנסים ונפלאות הגשמיים הנ"ל שיהיו בפירות הארץ (וכלשון הרמב"ם (שם) "וכל המעדנים מצויים כעפר") ואף שמובן שיש תועלת בדברים אלה, כי כאשר "הטובה תהי' מושפעת הרבה" ה"ז אמצעי "כדי שיהיו (ישראל) פנויים בתורה וחכמתה ולא יהי' להם נוגש ומבטל", מ"מ, למה האריכו חז"ל כ"כ במעלת המעדנים הגשמיים שיהיו לעת"ל, כאילו הוי דבר מיוחד ונעלה ביותר בפ"ע.

"והנה מעין שאלה זו הקשו המפרשים (אברבנאל (ריש פרשת בחוקותי) וכלי יקר (שם כו, יב) - תשובה (דיעה) הא') לענין שכר מצוות המבואר בפרשת בחוקותי, "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם - ונתתי גשמיכם גו'", ומאריך בפרטי שכר המצוות, שרובם הם דברים גשמיים, והרי עיקר שלימות השכר הוא תועלת טובה ורוחנית, שהיא הטובה והתועלת האמיתית.

"ויש לומר, שהטעם שהשכר שנתפרש בכתוב הוא בעיקר יעודיים גשמיים, מובן בהקדם ביאור השאלה, למה האריך הכתוב בתיאור שכר לימוד התורה וקיום המצוות, ובפרט שתכלית העבודה היא העבודה לשמה, "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס" (אבות פ"א מ"ז).

"אלא, לפי שעבודה זו היא עבודה גדולה, וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"י ה"כ. וראה גם פיה"מ שלו סנהדרין שם) ש"מעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לזה", אבל תחילת העבודה היא העבודה שלא לשמה, וכמרז"ל (פסחים נ,ב. וש"נ ..) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה. "לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן כו'". ומכיון שתורה על הרוב תדבר (מו"נ ח"ג פל"ד), ולימוד התורה וקיום המצות דרוב בני ישראל אינו "שלא ע"מ לקבל פרס", לכן נתפרש בתורה השכר על עסק התורה ומצוות ובאריכות.

"וכשם שהוא בנוגע לשכר בכלל, כן הוא גם בנוגע לתוכן השכר, כיון שרוב בנ"י שבדרגא זו הרי בדרך כלל אין להם תשוקה בייעודים ושכר רוחניים, [ובלשון הראב"ע האזינו (לב, לא. הובא באברבנאל וכלי יקר פרשת בחוקותי הנ"ל (בתשובה (דיעה) הב'): שהתורה נתנה לכל לא לאחד לבדו, ודבר העוה"ב לא יבינו אחד מני אלף כי עמוק הוא.], לכן נתפרש בתורה בעיקר השכר הגשמי והייעודים הגשמיים, שבזה יש לכל או"א השגה וטעם, וזה יזרז אותם על לימוד התורה וקיום המצוות.

"ובדרך זו יש לבאר גם בנוגע לעתיד לבוא, שרז"ל מפליאים הזמן דלעת"ל בנסים ונפלאות בגשמיות שיהיו אז, - נוסף על הפשוט שנוגע לזה"ז; כיון שחייבים להאמין בביאת המשיח וגם לחכות לביאתו (רמב"ם הל' מלכים רפי"א. פיה"מ סנהדרין שם היסוד הי"ב, ועוד). ורוב בני ישראל, לפי מעמדם ומצבם עתה בזמן הזה, לא יתעוררו לחכות בשלימות באם ידעו רק מהשכר והתועלת הרוחני, אלא רק כשידעו (גם) מהשכר ותועלת הגשמי. [הערה 23 שם]. - כי גם לעת"ל לא יגיעו כאו"א תיכף להשגה נעלית בשכר רוחני, ופשיטא לא לדרגת העבודה דלשמה, עבודה מאהבה, אלא גם אז יהי' סדר העליות מחיל אל חיל, ולא יולד אדם בתכלית השלימות בידיעה והשגת ה' ועבודה מאהבה. ולכן יש צורך בנסים ונפלאות גשמיים, כדי להקדים ולזרזו על קיום התורה ומצוות". עכלה"ק. [וכ"ה בס' "שערי גאולה" ח"ב סי' לב, וב"דבר מלכות" (גליון כ) - חידושים וביאורים בעניני גאולה ומשיח (ח"ב) סי' ח].

והנה ב"לקוטי שיחות" חלק כז (ע' 249) איתא: "שהחיוב להאמין בביאת המשיח ולחכות לביאתו כולל גם כל המעלות שיהיו אז, ועפי"ז מובן, שתיאור המצב [ברמב"ם] דימות המשיח הוא (לא רק סיפור דברים, אלא) הלכה, פסק דין הנוגע למעשה בפועל - שיש חיוב להאמין ולחכות (לא רק לכללות ביאתו של משיח אלא גם) למצב זה בכל הפרטים המנויים ברמב"ם" עכל"ק. [וכ"ה בס' "שערי גאולה" ח"א סי' ג. ובס' "תורת מנחם" - הדרנים על הרמב"ם וש"ס (ע' קא)]. - ועי' ג"כ "ספר השיחות" תשמ"ט ח"ב (ע' 750) סי"א.

ומעתה יבואר היטב למה כל מי שאינו מחכה לביאתו הוא "כופר", דכיון דביאת המשיח הוא פתרון לכל הבעיות הגשמיות והרוחניות שבעולם, בבני חיי ומזונא רויחא; וכמ"ש בשמות רבה (טו, כא): עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעת"ל וכו', השני' - מוציא מים חיים מירושלים ומרפא בהם כל שיש לו מחלה, שנאמר וכו'. השלישית - עתיד האילנות ליתן פירותיהם בכל חודש וחודש. ויהיה אדם אוכל מהם ומתרפא, שנאמר וכו'. הרביעית - שהם בונים כל הערים החרבות, ואין מקום חרב בעולם, ואפילו סדום ועמורה נבנית לעת"ל, שנאמר וכו'. השמינית - שאין עוד בכי ויללה בעולם, שנאמר וכו'. התשיעית - אין עוד מוות בעולם, שנאמר וכו'. העשירית - שאין עוד לא אנחה, לא אנקה ולא יגון, אלא הכל שמחים, שנאמר וכו', עכ"ל. - וכיון דמשיח הוא הפתרון האמיתי לכל; לבנים לבריאות, לפרנסה, לחינוך ילדים, לשלום בית, לשידוכים וכו', ולכל הבעיות האפשריות בעולם, - לקטנים, לנשים ולאנשים, ואין בריה בעולם שאין לו בעיה; א"כ כאן שפיר העדר הציפיה הוא סימן להעדר האמונה, כיון שמדובר בדברים הנוגעים אליו אישית - א"כ בהכרח שהוא גם מחכה לזה, שאם אתה מאמין שישנה טובה גדולה כזו שיפתור את כל הבעיות הגשמיות והרוחניות; בבריאות ובפרנסה וכו', איך יתכן שאינו מחכה לטובה זו?! - ואם אינו מחכה, סימן שחסר באמונה שלו בביאת המשיח שיפתור את כל הבעיות, ולכן הוא "כופר", וא"ש מאד בדעת הרמב"ם.

והנה לפי"ז נראה לבאר דבר תמוה בנוסח "אני מאמין"; שהעיקר הי"ב הוא היחידי שמופיע בו שאלה ותשובה - "ואף על פי שיתמהמה" (וקא סלקא דעתך - שלא נאמין?..) עם כל זה (בסגנון של חידוש) "אחכה לו בכל יום שיבוא" - ולכאורה מאי קמ"ל?, וכי קס"ד שלא נאמין בדבר "שהתורה העידה עליו". וכל ספרי הנביאים מלאים מזה, רק בגלל שמתמהמה? - וכי מפורש איזושהי תאריך, שלא נתקיים?!

ועי' "הגדה של פסח - מבית הלוי" (ע' קכ) בשם הגרי"ז מבריסק זצ"ל: "ויש לשאול, מדוע בא הנוסח של עיקר זה בדרך קושיא ותירוץ שלא מצינו אצל שאר העיקרים. לדוגמא: העיקר של שכר ועונש היה יכול להיות מנוסח כך: אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו, ואף על פי שצדיק ורע לו ורשע וטוב לו עם כל זה אני מאמין כו'? [או "אני מאמין וכו' שהבורא יתברך שמו בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ויעשה לכל המעשים". מדוע אין כאן שאלה ותשובה - "ואע"פ שיש עובדים לאלילים וכו"מ, עם כל זה אני מאמין"? - וה"נ בעיקר הי"ג של תחיית המתים; למה לא נאמר "ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אני מאמין?].

ומתרץ הגרי"ז: "וי"ל דאין כאן קושיא ותירוץ, אלא שכאן אנו אומרים במילואו את כל מה שצריך להאמין ביסוד ועיקר זה של משיח, שלא די רק להאמין בביאת המשיח, אלא שגם צריך לחכות בכל יום שיבוא, וכמו שכתב הרמב"ם שמי שאינו מחכה לביאתו הרי הוא כופר. - הגרי"ז מבריסק זצ"ל הי' חוזר ומשנן עיקר זה של ביאת המשיח והחיוב לחכות בכל יום כל היום, והיה מוסיף, שלא די בזה שיחכה לו בכל יום שיבא, אלא כמו שאנו אומרים בתפלה "כי לישועתך קוינו כל היום" דהיינו מחכים ומקוים בכל יום וכל היום, כל רגע ורגע ממש". עכ"ל.

ברם עדיין צע"ג, למה דוקא בעיקר הי"ב בלבד, בענין ביאת המשיח, לא מספיק ה"אמונה" בלבד, אלא שצריך גם "לחכות", משא"כ בשאר הי"ב עיקרים מספיק ה"אמונה", ולא צריך ל"חכות" ג"כ?! - וגם מנין לקח הרמב"ם שבענין משיח צריך גם לחכות, ואם אינו מחכה הוא כופר? אלא שלפי הנ"ל לק"מ, שבאמת חובת האמונה בי"ג העיקרים מחייבת רק שיסכים בדעתו שכן הוא האמת, אבל אי אפשר לדונו כלל בשם "כופר" אם ההכרה בדעתו לא תפעל על רגשותיו, שהרי לאו כל אינש לבו ברשותו, ועד כדי "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא", ולכן, בשאר כל העיקרים אין בהעדר הציפיה שום הוכחה להעדר האמונה, מלבד העיקר הי"ב, ששם באמת העדר הציפיה ראיה והוכחה להעדר האמונה. ולפיכך רק בו בלבד מופיע השאלה, והתשובה "על כל זה אחכה לו" (ולא "אני מאמין"). ואכן מי "שאינו מחכה" אינו "כופר" מחמת העדר הצפיה עצמו, אלא מפני שזה מוכיח על העדר האמונה וע"ז - על העדר האמונה - נקרא "כופר" וא"ש מאד.

בסה"ש תנש"א ח"ב ש"פ שלח בסיום השיחה כותב וזלה"ק "וכל בני ישראל באים לארץ ישראל בשלימותה . . (וממשיך) ולבית המקדש השלישי, ושם מקריבים (לכל לראש) קרבן תודה על היציאה דכל בנ"י ממאסר הגלות", ובהע' 159 "במכ"ש וק"ו מהיציאה דאיש פרטי "ארבעה צריכים להודות יורדי הים . . ומי שהיה חבוש בבית האסורים . . יודו להוי' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (ברכות נד,ב) ועאכו"כ היציאה דכל בנ"י מהמאסר דכל הד' גלויות לגאולה שאין אחריה גלות".

והנה בלקו"ש חלק י"ב שיחה א לפ' צו הע' 36 כותב וזלה"ק "בנוגע להיציאה משאר הגליות (וכן גלות זה האחרון) י"ל דבכלל אין חיוב דקרבן תודה (כחבוש בביהא"ס) כי רק כלל ישראל (כציבור) חבושים בגלות משא"כ כל יחיד בפ"ע . . (וממשיך) וראה בפנים שבלא"ה י"ל דאין חיוב כי אינו באופן של יושבי חושך וצלמות. ולהעיר מעזרא ח,לה. הוריות י,א. ואכ"מ".

וזה דבר פלא לכאורה, שבסה"ש הנ"ל כותב שהיות שכל ישראל יוצאים מגלות, לכן בודאי שיביאו קרבן תודה, ובלקו"ש פ' צו הנ"ל כותב, שמצד זה גופא, שרק כלל ישראל נמצאים בגלות, אין שייך כלל חיוב קרבן תודה.

[ואין לומר שבסה"ש מדבר אודות קרבן "ציבור" ובלקו"ש הנ"ל אודות קרבן יחיד, דהרי, בההע' בלקו"ש הנ"ל אינו מחלק בין קרבן ציבור וקרבן יחיד, אלא כותב סתם "דבכלל אין שייך חיוב דקרבן תודה". וגם, שבסוף ההע' כותב "דאין חיוב כי אינו באופן של יושבי חושך וצלמות" והרי לפ"ז גם קרבן תודה של יחיד אין שייך, (ובכלל לא מצינו קרבן תודה בציבור)]

ואולי אפשר לומר, שבלקו"ש הנ"ל מדבר אודות חיוב קרבן תודה, וכהלשון בההע' "אין שייך חיוב קרבן תודה" ובסוף ההע' "י"ל דאין חיוב כי אינו באופן של יושבי חושך וצלמות"; וחיוב קרבן תודה אינו שייך כלל. אמנם בסה"ש מדבר (לא שיהיו חייבים להביא קרבן תודה, אלא) שהיות ש"כל ישראל" יוצאים מכל הד' גליות, ל"גאולה שאין אחריה גלות" לכן, בפשטות והסברא נותנת, שיביאו קרבן תודה להודות לה' על דבר זה, לא בתור חיוב אלא בתור נדבה, וכדומה. (ויש להעיר מהשקו"ט, (עיי' לקו"ש חל"ב ע' 109 הע' 20) האם קרבן תודה בכלל, הוא חיוב, או נדבה, וד"ל).

ולהעיר משיחת ש"פ צו תש"מ, שמבאר שם שבזמן הגלות משולים כל ישראל לכל הד' הצריכים להודות (עיי"ש הביאור בזה), ומסיים בהשיחה "כשיבוא משיח צדקנו או-אז נודה לה' על שהוציא אותנו ממצבים אלו".

ידועה השקו"ט בענין נבואת משה ומשיח, שבפסוק נאמר "ולא קם נביא בישראל כמשה" וכו', אבל במדרשי חז"ל משמע קצת שמשיח יהי' נביא גדול ממשה, וצריך ליישב זה עם הפסוק הנ"ל וכו' - ראה לקו"ש ח"ו ע' 254-255, ובסה"ש תנש"א ח"ב ע' 788 הערות 83,91. עיי"ש.

וצע"ק שלא ראיתי מביאים בנידון את דברי הצ"צ (נעתק מס' הליקוטים ערך "משה" ע' א'תרסו), ושם מדבר על נבואתו של כל יהודי בזמן הגאולה, שיתכן ותהי' כנבואת משה:

"...ואע"פ שנאמר ולא קם נביא כו' הרי ארז"ל בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, א"כ מכש"כ שי"ל שלע"ל יהי' בישראל ג"כ בחי' זו דפא"פ כו', וגם ארז"ל פ"ב דר"ה דכ"א בנביאים לא קם אבל במלכים קם ומנו שלמה כו', א"כ מכש"כ שי"ל בעוה"ז לא קם, אבל לע"ל שאזי יקוים מה שביקש משה מי יתן והי' כל עם ה' נביאים א"כ אז יהי' בחי' זו .. שוב מצאתי כדברי מפורש בבחיי ס"פ תשא דף קכד סע"ד שהמעלה הזאת דנבואת משה הבטיח הנביא ליראי ה' ולחושבי שמו שיזכו בה לעולם שכולו ארוך שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך כו'" עכ"ל. ויש ללמוד מזה, לכאו', גם על נבואתו של מלך המשיח, שאין קושיא מהפסוק "ולא קם" כו' כי דוקא בעוה"ז לא קם אבל לע"ל - יקום. ולא באתי אלא להעיר.