בשיחת קודש ש"פ נשא תשמ"ז בירך הרבי לכאו"א מישראל בתוך כלל ישראל שבימי התשלומין דחג השבועות השתא, נזכה להקריב את הקרבנות דחגה"ש בביהמ"ק השלישי, ובהתוועדות דליל י"ב סיון אמר שע"ז נתעוררה שאלה - בכל השטורעם: דמכיון שימי התשלומין הם "תשלומין לראשון" ו"כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני" (חגיגה ט,א) - היתכן להקריב קרבנות בימי התשלומין כאשר בחגה"ש עצמו לא הי' חיוב ואפשריות להקריב קרבנות, מכיון שעדיין לא נבנה ביהמ"ק, ובפרט כשנמצאים בחו"ל? וממשיך לבאר שם עפ"י מה שכתבו התוס' (חגיגה יז,א ד"ה יום טבוח) דפליגי שם במתניתין ב"ש וב"ה אם מקריבין עולת ראי' ביום הראשון או לא, ומבואר במתניתין דאם חל עצרת בשבת גם ב"ה מודים דמקריבין אחר השבת, וביארו התוס' וז"ל: ואע"ג דלא חזי בראשון מייתי לה בשני, אפילו למ"ד תשלומין לראשון, כיון שאין העכבה רק בשביל היום.. חזיא מיהא קרינן ביה", היינו דמתי אמרינן דאם לא חזי בראשון פטור גם בשני רק אם הי' פטור מצד הגברא, אבל כשהפטור אינו מצד הגברא שהוא מצ"ע חזי לקרבן והחסרון הוא מצד הזמן, שם כו"ע מודים שחייב אח"כ, ומבאר שהמקור לזה הוא מלשון הגמ' גופא בדף ט,א, שם דכל הפלוגתא הוא אם הי' חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני, ולכאורה הרי זה דבר שאינו רגיל כלל, ולמה לא נקטו פלוגתתם באופן אחר שרגיל יותר, אלא משום דר"ל דרק באופן כזה שהפטור הוא מצד גוף הגברא אמרינן שהוא פטור אח"כ, אבל לא באופן שהחסרון הוא מצד סיבה צדדית, דבזה כו"ע מודים דחייב אח"כ, ועד"ז בעניננו דהא שלא הקריבו קרבנות ביום הראשון אינו חסרון מצד הגברא אלא חסרון צדדי דליכא ביהמ"ק בזה כו"ע מודים שכשיבנה ביהמ"ק בימי התשלומין יש חיוב.

אבל אכתי נשאלת שאלה בנוגע לטהרה דהרי כולנו טמאי מתים וצריך הזאה ג' וז' וא"כ עד שיוגמר הטהרה כבר נגמרו ימי התשלומין? ומבאר שם עפ"י הגמ' יומא ה,ב, דכשיבנה ביהמ"ק יהיו משה ואהרן עמהם, (ועד"ז שאר צדיקים) ולא מצינו בהם שיצטרכו הזאה ג' וז' ומשמע שהם יהיו מוכנים מיד, ומזה מובן גם בנוגע לבגדי כהונה שיקומו בבגדים הללו ויהי' ביכולת להקריב מיד עיי"ש בהשיחה.

ולכאורה יש לעיין לפי מה דמסיק, אם הכוונה שכל ישראל יקריבו קרבנותיהם ע"י אהרן וכו', דלכאורה איך אפשר לומר כן דהרי פסק הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ב ה"ה) דאם נטמא בלילי יום טוב הראשון אעפ"י שטהר למחר פטור, שהרי כבר לא הי' ראוי להקריב בתחילת החג, וא"כ גם אצלינו כיון שבתחילת החג היינו טמאי מתים שוב לא שייך אח"כ חיוב בעולת ראי' וכו'? אם לא דנימא שהכוונה הוא רק לצדיקים אלו הקמים מיד שבהם יהי' שייך הקרבת עולת ראי' וכפי שנתבאר שהם לא יצטרכו הזאה ג' וז' שטהורים הם, אבל לפי"ז יל"ע לאידך גיסא דכיון שביום הראשון אכתי לא היו חיים ובמתים חפשי, הרי גם הם היו פטורים ביום ראשון כמו קטן וכיו"ב, וא"כ איך שייך אח"כ הקרבה?

ואפ"ל בזה עפ"י מה שמבואר אודות צדיקים דבהם לא אמרינן למתים חפשי כיון דנקראים חיים, ורק המקום בעולם העליון פוטר, אבל הם מצ"ע הוה בני חיובא, ולכן מצינו בכתובות קג,א, דרבינו הקודש הי' בא בכל ש"ק ומקדש להוציא בני ביתו, וכמ"ש בס' חסידים (אות תתשכ"ט) מובא בלקו"ש ח"ב ע' 511 ובהערה 59, וראה בגליוני הש"ס להר"י ענגל שם מה שביאר בזה, ולפי"ז מובן גם בעניננו דכיון שהם היו מחוייבים בדבר, והי' רק סיבה צדדית שגרם שאי אפשר להקריב בפועל (מצד שלא הי' ביהמ"ק ושהם היו בעולם העליון) לכן כשיבנה ביהמ"ק בימי התשלומין שייך שפיר בהם החיוב דקרבנות אלו בימי תשלומין.

צדיקים הקמים בתחיית המתים

ובהא דנתבאר שלא יצטרכו הזאה ג' וז' לכאורה יש לעיין מהך דנדה ע,ב, שיש איבעיא שם אם מתים שיקומו לע""ל יצטרכו הזאה ג' וז' ולא נפשט, וא"כ איך אפ"ל בפשיטות שלא יצטרכו הזאה?

ולכאורה יש לתרץ עפ"י מ"ש המהרש"א שם שכל השאלה שם הוא רק על מתים אלו שנטמאו לפני מיתתם ולא נטהרו דאולי נשאר בהם הטומאה ולא נפקע דלהיכן אזל, אבל מתים אלו שהיו טהורין במיתתן ודאי לא יצטרכו הזאה ג' וז' כיון שעומדים בגוף חדש דהוה בריה חדשה ולא בגוף הראשון עיי"ש, ולפי"ז א"ש בנוגע למשה ואהרן כו' דבודאי לא יצטרכו הזאה ג' וז'.

אבל אכתי יש להקשות שהרי בלקו"ש חי"ח פ' חוקת (ב) ביאר שם שאלת הגמ' הנ"ל באופן אחר מהמהרש"א, שהשאלה היא באופן התחי' אם גוף החדש יהי' בנוי מעצם לוז כו' נמצא דגוף החדש נגע בגוף המת ולכן יצטרכו הזאה, או שהוא גוף חדש לגמרי ואי"כ שום נגיעה במת ולא יצטרכו הזאה, ואח"כ ביאר לשון הב' בגמ' שם דכל המתים ודאי יצטרכו הזאה כיון שהתחי' תהי' באופן שהוא בנוי על עצם לוז ובמילא יש נגיעה, וכל השאלה היא רק במתי מדבר דאפשר שבהם תהי' התחי' באופן אחר באופן שיש גוף חדש לגמרי וליכא שום נגיעה עיי"ש בארוכה, נמצא דלפי ביאורו של כ"ק אדמו"ר יש איבעיא בכל המתים שיקומו ולא כהמהרש"א, וללשון ב' ה"ז ודאי דכל המתים יצטרכו הזאה והשאלה היא רק בנוגע למתי מדבר כנ"ל, וא"כ איך קאמר כאן בפשיטות שלא יצטרכו הזאה.

ואפ"ל עפ"י מה שהביאו האחרונים מהילקוט שמעוני משלי (אות תתקמ"ד) שאליהו הנביא בא לר' יהושע ואמר לו שהוא כהן, ואח"כ אמר לו שר"ע נפטר בבית האסורין כו' מיד נטפל אליהו ונטלו לר"ע על כתפיו כו', וכשראה ר' יהושע כך א"ל לאליהו ז"ל, רבי, והלא אמש אמרת לי שכהן אתה וכהן אסור לטמא במת, א"ל דייך יהושע בני ח"ו שאין טומאה בתלמידי חכמים עיי"ש, ומזה הוכיחו לומר דצדיקים שמתו אין מטמאין כלל, ואף שהתוס' יבמות סא,א, ד"ה ממגע כתבו דרק דחויי קא מדחי לי' אלא עיקר הטעם משום שהי' מת מצוה כיון שהי' מעשרה הרוגי מלכות והיו יראים לקוברו, אבל הרמב"ן שם חולק על התוס' דח"ו לומר שהי' דוחה אותו שא"כ הי' נותן מכשול לפני עור, ועי' גם בחי' הרשב"א שם, וכ"כ הכס"מ בשיטת הרמב"ם הל' טומאת מת פ"א ה"ג, וכ"כ הרמב"ן בפירושו על התורה ר"פ חוקת שטומאת מת הוא משום דמיתה קשור עם עטיו של נחש, משא"כ בצדיקים שמתו בנשיקה לא שייך טומאה ולכן צדיקים אינם מטמאים, וכן האריך בחי' חת"ס סנהדרין לט,א, דצדיקים אינם מטמאין כי כבר בחייהם היו טהורין ולא שייך בהם שום גיעול ותיעוב כו' והנוגע בהם לא נטמא, ובהערות על הרמב"ן שם הביא שכן מפורש גם בזהר וישלח (קסח,א) דצדיקיא דמשתדלי באורייתא לא מסאבי גופא דלהון, וכ"כ בס' פנים יפות ר"פ חוקת ומביא ראי' מירושלמי ביצה פ"ב ה"ג דדוד מת בעצרת והיו אוננין לפיכך הקריבו קרבנותיהן למחרת, וקשה והרי היו טמאין אז ואיך שייך הקרבה וצ"ל משום דצדיקים אינן מטמאים עיי"ש, וראה שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' ס"ד, ויל"ע בס' שער הלכה ומנהג חיו"ד סי' ק"נ ולקו"ש ח"ז פ' אמור ב'. ולפי כל זה יש לומר דזהו גם הכוונה בהשיחה כאן דמדובר אודות משה ואהרן וכיו"ב, שהם בודאי לא יצטרכו הזאה ג' וז' כיון שהם טהורים לגמרי, ושאלת הגמ' בנדה היא במתים סתם, אבל לכאורה מסגנון השיחה הי' משמע דזה שייך לכאו"א.

עולת ראי' בשותפות

והנה בס' אוצר הספרא להגר"מ זעמבא הי"ד (ע' ל"ד) הביא התוספתא (חגיגה פ"א ה"ו) שעולת ראי' ושלמי חגיגה באים גם בשותפות, הובא גם בלקו"ש חכ"ח - חגה"ש ע' 26, ובהערה שם ציין שכ"כ גם בטורי אבן חגיגה ו,א, ד"ה הראי', ובקומץ המנחה להמנ"ח מצוה פ"ח מפקפק בזה עיי"ש, ואף שהרמב"ם לא הזכיר דין זה, כדהקשו המפרשים בטעם הדבר, כבר ביאר בזה בס' משא בני קהת הל' חגיגה סוף פ"א במה שכתב הרמב"ם דאם היו אוכלין מרובין ונכסים מועטים ירבה בשלמי חגיגה ואם יש לו אוכלין מועטין ונכסים מרובין ירבה בעולת ראי', וקשה דאם קאי על אשתו ובניו הקטנים הרי אינם מחוייבים באכילת שלמי חגיגה כלל ולמה ירבה בשבילם, ומבאר דקאי על בניו הגדולים שמחוייבים הם אלא שיכולים להביא קרבנות כאו"א בפני עצמו או בשותפות, כמבואר בתוספתא הנ"ל, וזהו כוונת הרמב"ם שאם יש אוכלים מרובין ישתתפו בעולת ראי' ובשלמי חגיגה יקריבו כאו"א בפ"ע, ואם יש אוכלין מועטין ישתתפו בשלמי חגיגה ויביא כאו"א עולת ראי' בפ"ע, ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא התוספתא כיון שזה נכלל במילא בדין זה עיי"ש.

ונסתפק הגר"מ זעמבא אם אחד המחוייב בעולת ראי' יכול להשתתף עם אחר שהוא פטור מעולת ראי', ויסוד השאלה היא אם הגדר דעולת ראי' הוה שם חדש של קרבן עולת ראי', או שעצם הקרבן הוה קרבן עולה כשאר עולות שבאין לדורון, אלא שצותה התורה דראי' מחייב קרבן עולה, דאי נימא דהוה שם חדש של עולת ראי' אינו יכול להשתתף עם הפטור כיון דנמצא שיש כאן רק חצי שם של עולת ראי', כי האחר שהוא פטור שייך רק בעולה סתם, משא"כ אי נימא שהוא עולה ככל עולות שפיר יכול להשתתף עמו דמה נפק"מ לו אם השני הוה בר חיובא או לא.

ומביא ע"ז מ"ש בתוס' רי"ד ביצה כ,ב, דעולת ראי' ששחטו לפני זמנו כשר ואינו דומה לקרבן פסח שהוא פסול כיון דעולה נוהגת בכל השנה, הרי מוכח דסב"ל כאופן הב' דהוה שם קרבן עולה כמו כל עולות, ולפי"ז מתרץ גם קושיית התוס' בריש חגיגה בנוגע לקטן שהוא מחויב בראי' מדרבנן מצד חינוך דאיך שייך שיקריב בשביל קטן ביום ראשון הרי אין זה עולת ראי' מן התורה אלא עולה של רשות ואינו דוחה יו"ט עיי"ש, ולהנ"ל י"ל שהאב יכול להקנות חלק מהקרבן לבנו הקטן והוה שותף עמו, ונמצא שהחצי הוה של האב והוה עולת ראי' והשני של רשות, כיון דקטן אינו מחוייב מה"ת, ומ"מ יכול האב לצאת יד"ח כנ"ל, וגם מותרים להקריב ביו"ט ע"ד המבואר בביצה כא,א, חצי בהמה של ישראל וחצי של נכרי מותר לשחוט ביו"ט משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ועד"ז הכא דגם החצי של האב צריך הקרבה ודוחה יו"ט עיי"ש בארוכה.

ולפי"ז יוצא בנדו"ד שכשיהיו עולות ראי' בימי התשלומין ע"י אלו שמחוייבים כנ"ל, הרי יכול כל ישראל להשתתף עמהם בכל קרבן, אבל מ"מ ודאי לא משמע דזהו כוונתו הק' דהרי לפי"ז נמצא דקרבנות אלו שאנו מקריבים אינם קרבנות של ראי' אלא עולות סתם והוה של רשות. וראה בהערות וביאורים גליון שצה.

מרגלא בפומי' של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, ובמיוחד בשנים האחרונות, וב"קאך" מיוחד בחדשי אלול-תשרי דשנת תשנ"ב, פתגם רבינו הזקן, "אז משיח וועט שטיין אין גאזעטן" (משיח יהי' כתוב בעיתונים).

והנה בקונטרס משיחות ש"פ נצבים תנש"א, יום ב' דר"ה וש"פ וילך תשנ"ב בסופו, הערה 161, וז"ל: "ראה סה"ש תורת שלום ע' 12: דער רבי (אדמו"ר הזקן) האט געזאגט אז משיח וועט שטיין אין גאזעטן . . אלע אידן וועלן זיין פארטיג צו ביאת המשיח גלייך ווי עס שטייט אין גאזעטן אז ער גייט". ובהמשך ההערה מתרגם את הדברים ללשון הקודש: "כל ישראל יהיו מוכנים לביאת המשיח מיד כשיהי' כתוב בעיתונים כו'".

ולכאורה יש מקום לעיון רבתי בתרגום הדברים, כי יעויין בשיחת אדנ"ע שם, וז"ל: "דער רבי האט געזאגט אז משיח וועט שטיין אין גאזעטן, איז דאס נאר דער לשון אזוי, אבער דער מכוון איז, אז אלע אידען וועלען זיין פארטיג צו ביאת המשיח גלייך ווי עס שטייט אין גאזעטן אז ער גייט". הרי מוכח בעליל, שהתרגום הנכון של הדברים הוא כך: "כל ישראל יהיו מוכנים לביאת המשיח, כאילו שהי' כתוב בעיתונים שהוא בא" ("גלייך" במובן "כאילו", ולא במובן "מיד"). ואילו התרגום של "גלייך" במובן "מיד" אינו מתאים, לכאורה, לכל תוכן הענין כאן, כמובן ופשוט.

ואף שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו פירש כו"כ פעמים פתגמו של רבינו הזקן כפשוטו (ובעצמי זכיתי לשמוע מפה קדשו קרוב לעשר פעמים כיצד חזר רבינו פתגם זה בדברו לאבי שי', ובכל פעם פירש את הדברים כפשוטם ממש), ודלא כמ"ש בספר השיחות תורת שלום שם, הרי לק"מ, כי שבעים פנים לתורה, וגם יש לומר, שנשתנו העיתים (ע"ד משנ"ת באורך בשיחת ש"פ וישב תשנ"ב, בנוגע לתרבותה של מדינת צרפת, ועד"ז יש לומר בנוגע לעיתונים, וכל כיו"ב). אבל בכל אופן, לכאורה אי אפשר לפרש כך שיחת קדשו של כ"ק אדנ"ע.

ולא באתי אלא להעיר.

בסה"מ מלוקט ח"ג ע' כו אומר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "...ועד שגם הנחש יהפך לטוב, כמ"ש גם אויביו ישלים אתו זה הנחש, וכמו שהי' בתחלת הבריאה (לפני חטא עה"ד) שהי' שמש גדול. ויתירה מזו יש לומר, דכיון שכל ירידה היא צורך עלי', בהכרח לומר, שבירור ועליית הנחש לע"ל תהי' למעלה יותר גם מהדרגא ד"שמש גדול" שהי' לפני הירידה". ובהערה 19: "וכמובן גם מזה שבתחלה, אף שהי' "שמש גדול" היתה אפשרות לירידה עד לחטא עה"ד, משא"כ לע"ל".

אמנם, במקום אחר נראה שם לע"ל לא יהי' הנחש במצבו שהי' בתחילת הבריאה, אלא יישאר בשפלותו. וכדברי חז"ל (ב"ר פצ"ה, א) ע"פ הפסוק (ישעי' סו"ס סה) "ונחש בעפר לחמו": "לעתיד לבוא הכל מתרפאין חוץ מן הנחש וגבעוני". וראה ברבינו בחיי עה"ת (בראשית ג, יד). ובדברי הצ"צ - (סה"ל דא"ח - סוף ערך "נחש").

והנה, מלבד שצ"ע בסתירה שבין דברי המדרש וכו' למאמר כ"ק אדמו"ר, (שסתירה זו יש ליישב בדוחק ע"פ הערה 19 הנ"ל, היינו, שאמנם הנחש לא יתרפא לגמרי לע"ל, אבל עכ"פ לא תהי' אפשרות לירידה - בחטא ממש - ובזה הוי יותר נעלה מבתחילת הבריאה שכן היתה אפשרות כזו. ועצ"ע).

צריך הסברה בדברי המדרש כשלעצמם: הרי כל ירידה היא צורך עלי', ואיך ייתכן שלע"ל יהי' הנחש במצב נחות יותר מבתחילת הבריאה (עכ"פ בפרט מסויים)?

ואולי יש להסביר זה, שבכך שהנחש יישאר בשפלותו ואעפ"כ לא יזיק (כמ"ש הצ"צ שם: "דנהי דאינו מתרפא לעלות משפלותו, אבל עם כל זה לא יזיק עוד כדמסיים הפסוק להדיא לא ירעו ולא ישחיתו כו'"), מתבטאת ע"ד מעלת האתכפיא. ומצינו עד"ז - לענין הגאולה - שתי דוגמאות:

א) לענין חמץ, שבתוכנו הרוחני מבטא יישות והגבהה, כידוע. ובאופן כללי מבואר (לקו"ש חכ"ב ימים האחרונים דחה"פ, ועוד), שמעלת הגאולה העתידה על יציאת מצרים היא שביצי"מ מושלל החמץ בתכלית, כופים אותו ומבטלים אותו; ואילו לעתיד לבוא ייהפך החמץ גופו לטוב, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'".

ובסגנון החסידות, יציאת מצרים הו"ע האתכפייא, ולעתיד לבוא הו"ע האתהפכא. ואע"פ שבכללות גדלה מעלת האתהפכא על האתכפייא, בכ"ז ישנה מעלה מסויימת דוקא בענין האתכפייא, שהרע קיים ואעפ"כ הוא בטל.

וראה שיחת יום ב' דחה"פ תשכ"ג (בלתי מוגה), שזה יהי' עניינו של חג-הפסח לעתיד לבוא, שבתוך זמן הגאולה גופא ימים אלו ידגישו את מעלת ה"אתכפייא" והביטול בתכלית, שענין ה"חמץ", היישות וההגבהה - אפילו דקדושה - לא יהי' קיים כלל.

ב) לענין תחיית המתים, מ"ש בזכרי' (ח,ד) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", אומר כ"ק אדמו"ר ("תורת מנחם - מנחם ציון" ח"ב ע' 612):

"ויש להוסיף בביאור המעלה והחידוש בכך ש"עוד ישבו זקנים וזקנות (דוקא) ברחובות ירושלים" - דלכאורה: מצד השלימות דלעתיד לבוא (שאז יהיו כל הענינים בתכלית השלימות) מתאים יותר שיקומו לכתחילה - במצב של שלימות כבחורים - כי, בזה שיקומו "זקנים וזקנות" ואעפ"כ "ישבו (באופן של קביעות, "אין ישיבה אלא עכבה") ברחובות ירושלים", "כדרך הבחורים" - מודגש בתמידות (לא רק באופן חד-פעמי) העילוי דאתהפכא. ומזה מובן גם בנוגע לשאר יעודי הגאולה שיהיו באופן של אתהפכא, שהענין הבלתי-רצוי דהחורבן והגלות (לא רק יתבטל, אלא גם) יתהפך לטוב".

[והנה, אע"פ שמשתמש בלשון "אתהפכא", מובן שהכוונה היא לאתהפכא שהיא על-דרך ענין ה"אתכפייא", - כי "אתהפכא", בד"כ פירושו שהרע נהי' לטוב ומתבטל כל ענין הרע שבו, משא"כ כאן שענינו הוא שבעת היותו רע וכו' בתוך זה גופא מתבטל לטוב*].

וראה בארוכה שיחת ש"פ דברים תשמ"ח, שבכלל עניינה של הגאולה הוא טוב וקדושה, ללא התייחסות לרע - לא באופן של "אתכפייא" ולא באופן של "אתהפכא", אבל אעפ"כ בדרך טפל תהי' כן התייחסות באופן של "אתכפייא" ו"אתהפכא" וכו' - ועד"ז י"ל בנדו"ד לענין הנחש, שיש מעלה בדך שהנחש נשאר בשפלותו ובתוך זה גופא הוא מתבטל. ועצ"ע.