*) ראה לקוטי שיחות חל"ה ע' 205. המערכת.

בגליון תתד (ע' 7) הקשה הת' ממ"ג שי' ברמב"ם הל' מלכים ריש פי"ב וז"ל: אל יעלה על הדעת שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהי' שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג, ומביא שם קראי דכתיב בישעי' וגר זאב עם כבש וגו' וכתב דדרך משל וחידה הם עיי"ש, והראב"ד שם השיג וז"ל: א"א והלא כתיב בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ עכ"ל, והקשה הנ"ל שהרי הרמב"ם רק פסק כשמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, וא"כ למה מקשה הראב"ד הקושיא על הרמב"ם, הלא יש להקשות קושיא זו על שמואל עצמו?

אין בין עוה"ז וכו' - דוקא או לאו דוקא

ולכאורה הי' אפשר לתרץ עפ"י מ"ש התוס' בשבת סג, א, בד"ה אין בין שהקשו דאיך אומר שמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, הלא השתא אין ירושלים ואין ביהמ"ק ובימות המשיח יהי' הכל בנוי? ותירצו: "צ"ל דהאי אין בין לאו דוקא", דמבואר בזה דלשמואל י"ל שישנם עוד דברים מסויימים בין עוה"ז לימות המשיח, ולפי"ז הי' אפ"ל דלפי שמואל אין להקשות ממ"ש והשבתי חי' רעה וגו', דאפ"ל דבזה באמת יהי' חילוק בין עוה"ז לימות המשיח, וכל הקושיא הוא רק לפי הרמב"ם שכתב בהדיא דלא יתבטל דבר ממנהגו של עולם ועולם כמנהגו נוהג.

אבל בחי' הריטב"א שבת שם כתב וז"ל: אין בין עוה"ז לימות המשיח וכו' פי' לומר שלא יתבטל כלום מסדרו של עולם אבל ודאי שיבנה ביהמ"ק ותחזור שכינה למקומה ותרבה החכמה והדעת עכ"ל, וכן תירץ בחי' היעב"ץ שם, ועי' גם שפ"א שם שתירץ עד"ז די"ל פשוט דזה נכלל בדרך ממילא בהא דקאמר שעבוד מלכיות, דכיון שלא יהי' שעבוד מלכיות נוכל לקיים כל המצוות גם בנין ביהמ"ק וישיבת ירושלים כו', וכן תירץ בס' חפץ ה' להאוה"ח הק' שם, דלפי"ז נמצא דגם לפי שמואל "אין בין" הוא דוקא, ולפי"ז אכתי יוקשה קושיית הראב"ד לפי שמואל.

לפי שמואל האם יוחזר מצב העולם כקודם החטא

ונראה לתרץ קושייתו עפ"י המבואר בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי א' (ובס' שערי גאולה ימות המשיח סי' ל"א ועוד) דלכאורה יש לתרץ שיטת הרמב"ם עפ"י מ"ש בס' עבודת הקודש (ח"ב פל"ח) דעולם כמנהגו נוהג היינו שהקב"ה לא יחדש דברים חוץ מן הטבע, דכל הענינים שבבריאה יהיו על טבעם ושרשם כמו שהיו בתחילת הויתם ובריאתם, ומבאר עפ"ז בהשיחה דלפי"ז יש לתרץ גם מ"ש והשבתי חיה רעה וגו' דאין בזה ביטול דבר ממנהגו של עולם שהרי כך הי' המצב בתחילת הבריאה קודם חטא עה"ד, וכמבואר בפי' הרמב"ן על התורה (פ' בחוקותי כו,ו) שלא היו מזיקין כמאמר חז"ל (ברכות לג,א): "לא הערוד ממית אלא החטא ממית", נמצא דוהשבתי חיה רעה וגו' אינו אלא שיבה למצבן שהי' בתחילת הבריאה, ובהערה 37 כתב דמ"מ הוצרך הרמב"ם לפרש דהפסוק וגר זאב עם כבש הוא משל, [ולא פירש שהוא שיבה למצבן הראשון] די"ל דסב"ל להרמב"ם בזה לא כהרמב"ן, אלא שזהו ביטול מנהגו של עולם כי גם קודם החטא כשלא היו חיות רעות בעולם היו בע"ח טורפים זה את זה בשביל מזונם אבל לא להזיק ולא הי' מצב דוגר זאב עם כבש.

אבל אח"כ הקשה ע"ז דקשה לפרש כן בדעת הרמב"ם, כי מדבריו מוכח ששולל לא רק חידוש במעשה בראשית היינו דבר שלא הי' כלל במעשה בראשית, אלא שולל גם שיהי' איזה שינוי "ממנהגו של עולם" וכתב ש"עולם כמנהגו נוהג", דלשון זה משמע שיהי' כהנהגת העולם בפועל בקביעות, ואין נפק"מ מתי נקבעה הנהגה זו בתחילת הבריאה ממש או לאחר זה, וממשיך אח"כ לתרץ שיטת הרמב"ם בארוכה באופן אחר עיי"ש.

ולפי"ז אפשר לומר בפשטות דעל שמואל עצמו ודאי לא קשה כלום, שהרי בלשון שמואל ד"אין בין עוה"ז לימות המשיח וכו'" ולא קאמר שעולם כמנהגו נוהג וכו' שפיר יש לפרש דכוונתו שלא יהי' חידוש במעשה בראשית, אבל שיבה למצב של קודם החטא אינו שינוי, וכן פי' המהר"ל בס' נצח ישראל (פרק נ') דכוונת שמואל הוא שלא יהי' חידוש במעשה בראשית אבל שפיר יוחזר המצב כפי שהי' קודם החטא עיי"ש.

וא"כ לפי שמואל שפיר יש לפרש הפסוק דוהשבתי חי' רעה וגו' וכן הפסוקים דוגר זאב עם כבש וגו' כפשוטם, כי סב"ל כהרמב"ן דגם זה הי' קודם החטא, וכל קושיית הראב"ד הוא רק על הרמב"ם, שפי' המימרא דשמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח וכו' דעולם כמנהגו נוהג וכו' ונתפרש בהשיחה שלא יהי' שינוי כלל ולא יוחזר מצב העולם אפילו כפי שהי' קודם החטא, ובפשטות לכן פירש דוגר זאב וגו' הוא משל, לכן שפיר הקשה הראב"ד על הרמב"ם שהרי כתוב בתורה והשבתי חיה רעה וכו'.

ונמצא מזה די"ל דבאמת גם הראב"ד פוסק כשמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד אלא דסב"ל דזהו רק שלא יהי' חידוש במעשה בראשית שלא הי' בעולם כלל, אבל ודאי אפ"ל שיוחזר המצב בעולם כפי שהי' קודם החטא.

ב"תורה" האם שייך לפרש שהוא משל וחידה

ויש להוסיף ביאור בקושיית הראב"ד שהרי הרדב"ז והמגדל עוז שם הקשו על השגת הראב"ד דכשם שפי' הרמב"ם דוגר זאב וגו' הוא משל וחידה כן יפרש גם הפסוק דוהשבתי וגו' ומהו קושייתו?

וביאר הגר"ר מרגליות ז"ל בס' "המקרא והמסורה" ע' נ"ז הערה 1 דקושית הראב"ד היא דכיון שפסוק זה דוהשבתי וגו' הוא "בתורה" ולא בנביאים או כתובים, ובתורה אין לפרש שזהו בדרך משל, כדאיתא בזהר (פ' פקודי רמח,א) דכל הנביאים אית משל במילייהו דלא צחצחא נבואתהון כדקא יאות כמה דהוה ביה במשה, וכן ביאר השגת הראב"ד הגרי"ד סאלאוויטשיק ז"ל, עפ"י מ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ז ה"ו דהחילוק בין נבואת משה לשאר הנביאים, דשאר הנביאים רואים במשל וחידה משא"כ משה הוי נבואתו פה אל פה ופנים אל פנים, וזהו קושיית הראב"ד דבשלמא הקרא דוגר זאב וגו' האמור בישעי' שייך לפרש שהוא בדרך משל וחידה אבל איך יפרש מ"ש בתורה והשבתי חי' רעה מן הארץ.

פלוגתת הרמב"ם והראב"ד הוא פלוגתת ר"י ור"ש

אבל לכאורה אכתי יל"ע, דהנה הרמב"ן שם הביא מהתו"כ פ' בחוקותי שם דפליגי רבי יהודא ורבי שמעון בפי' הך קרא דוהשבתי וכו' דרבי יהודא אומר מעבירם מן העולם, ור' שמעון אומר משביתן שלא יזיקו, וכתב הרמב"ן שרבי יהודא מפרש שזהו בדרך הטבע שלא יבואו חיות רעות בארצכם במקום הישוב כי בהיות השובע וברבות הטובה והיות הערים מלאים אדם ממילא לא תבאנה חיות בישוב, אבל ר"ש דאמר משביתן שלא יזיקו סב"ל שבאמת יהיו חיות בארצם במקום הישוב אלא שיפקיע חלק המזיק שבהן ויהיו חיות שלא יזיקו בני אדם ושלא יזיקו זה את זה כמו שהי' בתחילת הבריאה לפני חטא אדם הראשון שלא היו אז החיות מזיקות כדכתיב (בראשית א,ל) "ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חי' את כל ירק עשב לאכלה" ואמר הכתוב ויהי כן כו', וזהו דעת רבי שמעון עיי"ש.

ולכאורה קשה דלפי"ז איך יפרש רבי יהודא מ"ש וגר זאב עם כבש וגו' כיון דלשיטתו מ"ש והשבתי וגו' הוא בדרך הטבע כנ"ל, ולא סב"ל שישתנו טבע החיות? ועכצ"ל דלפי רבי יהודא מפרשינן קראי אלו שהם בדרך משל וכדעת הרמב"ם, ונמצא לפי"ז די"ל דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא היא פלוגתת רבי יהודא ור' שמעון, שהרמב"ם פסק כרבי יהודא והראב"ד כר"ש, ולפי הרמב"ן י"ל דהן לפי רבי יהודא והן לפי ר' שמעון לא יהי' שום חידוש ממש בהעולם, ופליגי אם יהי' עולם כמנהגו נוהג לאחר חטא עה"ד, או שיוחזר מצב העולם כפי שהי' קודם החטא.

וא"כ אכתי צ"ע דמהו קושיית הראב"ד על הרמב"ם הרי רבי יהודא בתו"כ מפרש פסוק זה דוהשבתי וגו' שהו בדרך הטבע כנ"ל? ובלקו"ש פ' בחוקותי שם בהערה 4 ובחלק ז' פ' בחוקותי א' הערה 5 בשוה"ג ביאר דזה גופא טעמו של הרמב"ם שפירש רק הפסוק דוגר זאב וגו' שהוא בדרך משל, אבל הפסוק דוהשבתי וגו' לא הזכיר שזהו ג"כ משל כי יש לפרש שהוא בדרך הטבע וכדברי הרמב"ן הנ"ל, וא"כ קשה דמהו קושיית הראב"ד על הרמב"ם והרי ר' יהודא מפרש בתו"כ שהוא בדרך הטבע? (ועי' גם ברד"ק ישעי' שם (יא,ו)).

קושיית הרבי על פירוש הרמב"ן

ויש לתרץ עפ"י מ"ש בלקו"ש ח"ז שם דמפשטות לשון רבי יהודא "מעבירן מן העולם" משמע שהחיות רעות יושבתו מכל העולם לגמרי ולא כפי' הרמב"ן שלא יבואו למקום הישוב וכו', וזהו ודאי "ביטול מנהגו של עולם", ומבאר שם בארוכה מהצפע"נ דרבי יהודא סב"ל ד"השבתה" הוא ביטול גם ה"חומר", ולכן סב"ל דמעבירן מן העולם לגמרי, משא"כ ר"ש סב"ל ד"השבתה" הוא ביטול ה"צורה" וזה מתקיים עי"ז שיופקע המזיק שלהם עיי"ש בארוכה דלשיטתייהו אזלי, דלפי"ז יוצא דרבי יהודא ודאי לא סב"ל כשמואל דאין בין עוה"ז וכו', כיון דלשיטתו יהי' חידוש ממש במע"ב אפילו לגבי קודם החטא, ורק בר"ש י"ל דסב"ל כשמואל וכנ"ל דסב"ל דיוחזר המצב כפי שהי' קודם החטא.

ולפי"ז י"ל שכן פי' גם הראב"ד כוונת רבי יהודא, שמעבירן מן העולם לגמרי והוא ביטול מנהגו של עולם (ולא כהרמב"ן), ולפי"ז שפיר הקשה על הרמב"ם והלא כתוב בתורה והשבתי וגו' דכוונתו להקשות דהרמב"ם אינו כרבי יהודא ולא כר"ש, (וכמ"ש בשוה"ג בח"ז שם), וגם לפי"ז מובן דלפי שמואל לא קשה כיון ששמואל יכול לפרש כר"ש שיחזור כפי שהי' קודם החטא, אבל על הרמב"ם שכתב שלא יהי' ביטול מנהגו של עולם כלל קשה, גם לא ניחא ליה להראב"ד לפרש והשבתי וגו' כמ"ש הרמב"ן שהוא בדרך הטבע שלא יצטרכו לבוא למקום ישוב וכו', ולכן הקשה על הרמב"ם, ומ"ש הראב"ד "בתורה" י"ל גם לפי"ז דכוונתו להוסיף ולהקשות כנ"ל דבתורה לא שייך לומר שהוא בדרך משל.

אבל בדעת הרמב"ם עצמו שפיר י"ל דלא קשה עליו קושיית הראב"ד, די"ל שפירש פלוגתת ר"י ור"ש כהרמב"ן, ושלפי דעת רבי יהודא מ"ש והשבתי וגו' היינו בדרך הטבע שלא יבואו למקום ישוב, ולכן בזה לא כתב הרמב"ם שהוא בדרך משל כנ"ל, והגר"ר מרגליות שם כתב שמצינו שהרמב"ם והראב"ד פליגי בכ"מ אם שייך לפרש בתורה שהוא בדרך משל וחידה, (לדוגמא ראה רמב"ם הל' גניבה פ"ט ה"ח), ועפי"ז ביאר דגם הכא הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי עיי"ש, אבל לפי"ז קשה דלמה לא הזכיר הרמב"ם גם פסוק זה דוהשבתי וגו' שהוא בדרך משל וחידה, אבל לפי הנ"ל בדעת הרמב"ם לא קשה.

וזה שנתבאר לתרץ הרמב"ם הוא רק בדרך שקו"ט בעלמא, כי לפועל אין לנו אלא תירוץ הרבי בהשיחה בפ' בחוקותי שם, שהרמב"ם מפרש הפסוק דוהשבתי וכו' שהוא ביטול מנהגו של עולם, אלא דקאי על תקופה הב' שבימות המשיח (כמ"ש בסוף סעי' י"ב), ועפי"ז מתורץ ג"כ למה לא הזכיר הרמב"ם פסוק זה, כיון שהרמב"ם לא איירי בס' היד אודות תקופה הב' כמבואר שם בהשיחה.

בקובץ הערות וביאורים גליון ג' (תתה) מביא הרב ש.ב.וו. שי' מ"ש בשיחת יום ב' דחג השבועות (התוועדות ד') תשמ"ט וזלה"ק:

"ויש להוסיף שעי"ז נעשה גם הענין דתחיית המתים בנקל יותר (כיון שכבר הי' מעין זה בשעת מ"ת), ובפשטות - שתיכף ומיד ממש "הקיצו ורננו שוכני עפר" וכל בנ"י מכל הדורות שלפנ"ז, והשאלה מדבר הזהר שתחה"מ דכל ישראל (מלבד הצדיקים כו') תהי' ארבעים שנה לאחרי ביאת משיח צדקנו - הלואי שתשאר רק ה"דאגה" משאלה זו, וכשיבוא אליהו הנביא, יתרץ גם שאלה זו".

עכלה"ק בנוגע לענינינו.

וכותב דחזינן דדעת רבינו הוא שלא צריך הפסק של מ' שנה בין ימות המשיח ותחית המתים, ועפ"ז מת' הרב הנ"ל איך מתאים זה שלדעת הרמ"ק והרמב"ן תחיית המתים צריך להיות מאתיים שנה קודם כלות אלף השישי (-ת"ת), ולדעת הזהר צריך משיח לבוא מ' שנה קודם לכן, וא"כ הי' משיח צריך לבוא בשנת תש"ס, אבל לפי שיטת כ"ק שלא צריך להיות הפסק מ' שנה. יובן איך משיח עדיין לא בא - ר"ל, זאת אומרת שהרב הנ"ל רוצה להוכיח שדעת כ"ק היא שמשיח יכול לבוא (-לדעת הרמב"ן) מיד לפני ת"ת.

ולפי עניות דעתי אין נראה שכוונת כ"ק אדמו"ר הוא לומר שאי"צ ארבעים שנה בין ימות המשיח לתחיית המתים, אלא שתחיית המתים יכול להיות מיד אחר ימוהמ"ש (ולא צריכים לחכות ארבעים שנה).

שהרי כל הסגנון של כ"ק אדמו"ר הוא בל' ברכה, שמשיח יבוא עכשיו, ויהי' תחיית המשיח עכשיו - ו"בפשטות שתיכף ומיד ממש "הקיצו ורננו שוכני עפר"... הלואי שתהי' רק ה"דאגה" משאלה זו וכשיבוא אליהו הנביא..." - ברור שרוצה כ"ק למצוא אפשריות שמשיח יבוא מיד ותחה"מ יהי' מיד אח"כ, ואומר הגם שיש דעה של הזהר, עכ"ז אליהו יבוא ויתרץ שאלה זו. ואם הכוונה כפי שכתב הנ"ל???, הי' כ"ק צריך לומר בפירוש, דל"צ לדברי הזהר, ומזה שמחפש "היתר" שמשיח יבוא, ואליהו יתרץ, מוכח שבאמת צריכים לחכות מ' שנה עד תחה"מ, אלא מכיון שא"א להישאר יותר בגלות ובמעמד ומצב שישנם עדיין "שוכני עפר", בודאי הקב"ה יגאל אותנו מיד, ותשב"י יתרץ.

כך מובא גם (ויותר ברור) בשיחות קודש י' שבט תש"כ (עמ' 188):

"און דעמולט וועט דאס פורץ זיין די אלע גדרים ומדידות והגבלות אז אע"פ וואס עס שטייט אין זהר (ח"א קלט, א) אז ס'דארף גאבויערן פערציג יאר פון איין ענין ביז דעם צוויטן, איז ד' פערציג יאר קאנען זיין "כימים אחדים באהבתו אותה" און מצד דערוף קען דאס דאס אויך זיין אין א רגע קטן, ובשעתא חדא וברגעא חדא".

חזינן מהא דאין כוונת כ"ק שאין סוברים כדעת הזהר, אלא שאפשר למצוא היתר לסיים המ' שנה מיד, וא"כ א"א לומר - שהרמב"ן למד כדעת הזהר.