הנה מבואר בכמה מקומות (סנהדרין יג,ב, טז,א-ב ועוד) ד"משה במקום שבעים וחד קאי", והמקור הוא מהא דאיתא שם דאין דנים את הכהן גדול אלא בבי"ד של ע"א מדכתיב בפרשתינו (יתרו יח,כב) והי' כל דבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול, הרי מוכח דאף שמינה בי"ד של כ"ג, מ"מ בדבר שצריך בי"ד של ע"א יביאון דוקא אל משה, הרי דמשה במקום ע"א קאי, ומזה ילפינן שם עוד בכמה דברים שצריכים בי"ד של שבעים ואחד כמו שהי' בפעם ראשון ע"י משה רבינו דבמקום ע"א קאי עיי"ש, ויש להסתפק אם דין זה יהי' גם בימות המשיח כשמשה ואהרן עמהם (יומא ה,ב, נדה ע,ב) או לא.

בימוה"מ יצטרכו הכרעת הרוב דבי"ד הגדול

והנה בר"ד של הרבי ביום ו' חשון תשנ"ב בעת ביקור הרה"ג הראל"צ מרדכי אליהו שליט"א (בסעי' י"ג) אמר הרב אליהו: בנוגע לספיקות שיתעוררו בימות המשיח, מצינו בגמ' שישאלו אצל משה ואהרן - ולדוגמא: "מתים לע"ל צריכים הזאה שלישי ושביעי או אי"צ.. אמר להן.. לכשיבוא משה רבינו עמהם" (נדה ע,ב) ומזה משמע שלא יצטרכו לטרוח לשאול אצל הסנהדרין, כיון שילכו מיד אל משה רבינו? וע"ז אמר הרבי: אצל משה רבינו ישאלו בנוגע ל"דברים שלמדו מפי השמועה", "דברי קבלה" - שקיבלו ע"פ המסורה איש מפי איש עד משה רבינו, "הלכה למשה מסיני" אם קיבל מסיני כך או כך- אבל ב"דברים שלמדים מן הדין", "באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן" - כיון שתלוי בדעת הרוב של בי"ד הגדול, "אחרי רבים להטות", לא יועיל הבירור אצל משה רבינו או משה ואהרן, שהם רק שנים, אלא יש צורך בהכרעת הרוב דב"ד הגדול של שבעים ואחד, עכלה"ק, הרי מבואר מזה לכאורה דסב"ל להרבי דבימות המשיח לא אמרינן דבמקום ע"א קאי ולכאורה יל"ע למה באמת לא נימא שמשה רבינו בעצמו יוכל להכריע כמו בי"ד הגדול? וראה בס' 'שיעורים לזכר אבא מארי' (ח"ב ע' קצז והלאה) מהגרי"ד סאלאווייצ'יק שכתב דמצד הענין דמשה רבינו במקום ע"א קאי אי אפשר לחלוק על משה בדין תורה באיזה אופן שהוא.

ולכאורה אפ"ל בזה עפ"י מ"ש הגרי"ז בפ' בהעלותך (יא,יא) עה"פ "לשום את משא כל העם הזה עלי" דהביאור בזה הוא דבאמת היו כבר סנהדראות לשבטים, אלא דבענינים הנוגעים לכל ישראל צריכים דוקא בי"ד של ע"א, ומשה רבינו במקום ע"א קאי, וזהו שאמר משה "את משא כל העם הזה עלי", דבענינים הנוגעים לכל ישראל הרי זה מוטל רק עליו בלבד, והתשובה ע"ז היתה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, דנתמנו אז בי"ד של ע"א, ולהם יהי' שייך כל הענינים האלו, וכדמסיים ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך, שלא יהי' הוא עצמו במקום ע"א עכ"ד, ועי' גם בחי' הגרי"ז פ' בהעלותך (סטנסיל) שכתב ג"כ דלכאורה נראה דהא דמשה הי' במקום ע"א הוא רק עד שנאמרה פ' "אספה לי שבעים איש", וראי' לזה ממ"ש הרמב"ם בהל' מלכים פ"א ה"ג אין מעמידין מלך בתחילה אלא עפ"י בי"ד של שבעים זקנים ועפ"י נביא, כיהושע שמינה משה רבינו ובית דינו כו' עכ"ל, הרי דמשה הוצרך לבי"ד דוקא להיות בי"ד של שבעים עכ"ד. ועי' בס' תורת המלך הל' מלכים שם שהקשה קושיא זו דלמה הוצרך הרמב"ם לומר "ובית דינו" והלא משה במקום ע"א קאי עיי"ש, ועי' גם בהל' סנהדרין פ"ד ה"א שכתב לגבי סמיכה שהזכיר שם משה ובית דינו, דגם הכא קשה דלמה לא מספיק משה לבדו כיון שהי' במקום ע"א ולהנ"ל ניחא כיון דאח"כ לא הי' עוד במקום ע"א, דרק לפני מינוי סנהדרין בפ' בהעלותך הי' במקום ע"א, אבל משם ואילך לא. ועי' בשו"ת חת"ס ח"ז סי' י"ב, י"ד, ט"ז כ"ב, בענין זה, ובס' יד דוד סנהדרין יג,ב.

שבעים זקנים במ"ת האם הי' להם דין סנהדרין

וי"ל דסב"ל להרמב"ם דשבעים זקנים שבפ' משפטים (כד,א) שנאמרו במ"ת לא הי' להם גדר של סנהדרין וכמ"ש התויו"ט (שבועות פ"ב מ"ב) אלא מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה ולא כהסנהדרין שנצטוה בהם אח"כ בפ' אספה לי ולכן כיון שעד אז לא הי' קיים סנהדרין של ע"א לכן הי' משה במקום ע"א, אבל בפ' אספה לי שנתמנו שבעים זקנים לבי"ד הגדול, נפקע ענין זה ממשה.

דלפי"ז מובן מה שאמר הרבי דבימות המשיח לא יועיל הבירור אצל משה רבינו או משה ואהרן שהם רק שנים אלא יש צורך בהכרעת הרוב דבי"ד הגדול של ע"א, כיון שכשיש סנהדרין נפקע ענין זה ממשה רבינו.

אבל עי' בתוס' יו"ט (סנהדרין פ"א מ"ו) בהא דילפינן דסנהדרי גדולה הוה ע"א מהא דכתיב אספה לי שבעים זקנים ומשה על גביהם, שהקשה דכיון דמשה במקום ע"א קאי א"כ נימא דבעינן ע' וע"א? ותירץ דרק בדליכא אחרים עמו ה"ה כע"א עיי"ש, ומקושייתו מוכח דלא סב"ל כהגרי"ז הנ"ל דמאז נפקע דין זה ממשה כי אי נימא דסב"ל דאחר פ' אספה לי שוב לא הי' משה במקום ע"א, א"כ מהו קושייתו בכלל, הרי בודאי ע"י השבעים זקנים עם משה הי' כאן רק בי"ד של ע"א ומוכח דסב"ל שהי' במקום ע"א גם אח"כ, ולא כהנ"ל, (וראה בתוס' חכמי אנגליא סנהדרין טז,ב, שהקשה כהתויו"ט ותירץ דמאז שמינה הסנהדרין שוב לא הי' דינו במקום ע"א עיי"ש, אבל כיון שהתויו"ט לא תירץ כן מוכח דסב"ל שלא נפקע זה ממשה גם אח"כ וכנ"ל), ולפי"ז הרי אפ"ל שכן יהי' גם בימות המשיח דמשה רבינו עצמו יהי' במקום ע"א.

אלא דלפי"ז יוקשה עליו קושיית הגרי"ז ממ"ש הרמב"ם בהל' מלכים דמשה ובית דינו מינו יהושע, וכן בהל' סנהדרין דמשה ובית דינו סמכו יהושע כנ"ל, דלפי התוס' יו"ט למה לא הי' אפשר ע"י משה בעצמו, כיון דגם אחר פ' אספה לי הי' במקום ע"א?

ובאמת גם על ביאורו של הגרי"ז יש להקשות ממ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש ריש סנהדרין וז"ל: ואין מוסיפין על העיר כו' אלא בבי"ד הגדול כמו שאמר הקב"ה למשה ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו, הציווי הי' לו ולבית דינו, וסנהדראות לשבטים עשה אותם משה ובית דינו, כמו שאמר ואתה תחזה מכל העם וגו' עכ"ל. והנה במ"ש בנוגע למוסיפין על העיר כו' דזה הי' עפ"י משה ובית דינו, לכאורה כוונתו כמ"ש רש"י בשבועות טו,א, שהיו שם גם שבעים זקנים, (ולא כהתויו"ט הנ"ל שלא היו בגדר סנהדרין) וזה סותר להנ"ל דסב"ל להרמב"ם דעד פ' אספה לי לא הי' עדיין בי"ד הגדול, עוד קשה כיון דאז הי' לפני פ' אספה לי למה הוצרך משה לבית דינו הלא משה עצמו במקום ע"א קאי? וביותר יוקשה במ"ש הרמב"ם דמינוי הסנהדרין הי' ע"י משה ובית דינו, דהרי מפורש בגמ' שם בזה גופא (סנהדרין טז,ב) ד"משה במקום שבעים וחד קאי", ולכן בעינן לדורות ע"א, ואיך כתב הרמב"ם שהי' עפ"י משה ובית דינו?

הפירוש במשה ובית דינו

והנה איתא בר"ה ר"פ ראוהו בי"ד דיעמדו שנים עמו משום שאין היחיד נאמן עפ"י עצמו, ומביא ראי' לזה ממשה רבינו שאין לך מומחה יותר ממשה רבינו ומ"מ הי' צריך אהרן עמו, ופירשו התוס' דכיון דאין בי"ד שקול לכן הי' צריך שלישי עמו, ויש להקשות שהרי מבואר דמשה במקום ע"א קאי וא"כ לא הי' משה רבינו בעצמו מספיק?

ובס' הזכרון אבן ציון (ע' תרי"ט) וכן בס' מעתיקי השמועה ח"א ע' י"ג כתבו ביאור חדש בענין זה, דהנה בפשטות יסוד הדין דמשה במקום ע"א קאי, היינו שהי' למשה רבינו כח של בי"ד ע"א וכדילפינן מקרא דכל הדבר הגדול יביאו אליך, והוקשה להרמב"ם דאיך הי' לו למשה שם בי"ד שהרי יחיד הוה וביחיד ליכא שם "בי"ד" כלל, וכמ"ש הרמב"ם הל' סנהדרין פ"ב הי"א שיחיד אפילו אם הוא מומחה אין עליו שם בי"ד עיי"ש ובכ"מ, ולכן סב"ל להרמב"ם דבתחילה צריך שם בי"ד, ואח"כ אפ"ל דבי"ד זה של משה הוא במקום ע"א, ולכן מפרש הרמב"ם דהא דמשה במקום ע"א היינו דבי"ד שלו הי' במקום ע"א, היינו שהיו לו למשה עוד ב' עמו, ובמילא חל ע"ז שם בי"ד ושוב אמרינן דבי"ד זה הוא במקום ע"א, אף דלפועל היו רק ג', ולפי"ז א"ש מ"ש בפיהמ"ש לגבי מינוי סנהדראות שהי' ע"י משה ובית דינו, דכוונתו לבי"ד של ג', דע"ז אמר בגמ' דבמקום ע"א קאי, וכן יש לפרש כוונתו בנוגע להוספה על העיר, שהי' ע"י משה ובית דינו, דהיינו בי"ד של ג'.

אלא דלפי"ז שוב ליכא ראי' בשיטת הרמב"ם לומר דאחר פ' אספה לי נתבטל הא דבמקום ע"א קאי כנ"ל שהרי כתב בהל' מלכים והל' סנהדרין משה ובית דינו, די"ל דגם שם כוונת הרמב"ם למשה ובית דינו דהיינו לבי"ד של ג', כי לולי זה אין ע"ז שם בי"ד כלל, ולא שייך לומר דבמקום ע"א קאי, ולפי"ז גם לא קשה כנ"ל על שיטת התוס' יו"ט דמשמע דסב"ל דגם אחר פ' אספה לי' הי' במקום ע"א, וקשה עליו מהרמב"ם הל' מלכים והל' סנהדרין דלהנ"ל א"ש, ומתורץ הך דר"ה דלמה בעינן ג' לקידוש החודש ולא מספיק משה לבדו, כיון דבעינן שם בי"ד.

ומכל זה יוצא דליכא הכרח לומר דמפ' אספה לי נפקע הדין דמשה במקום ע"א קאי, דמלבד זאת דמלשון הרמב"ם ובית דינו ליכא ראי' לזה כנ"ל, הנה גם אין להוכיח מזה שכשיש בי"ד הגדול שוב לא שייך לומר דמשה במקום ע"א קאי, שהרי התויו"ט סב"ל כנ"ל דגם אחר פ' אספה לי הי' במקום ע"א, ועוד דברש"י שבועות טו,א, מבואר דגם הזקנים שבמ"ת הי' להם גדר של סנהדרין מובא גם בתוס' סנהדרין ב,ב, בד"ה ליבעי, וכ"כ הר"ח שבועות שם, ובעיקר דגם הרמב"ם עצמו בפיהמ"ש רפ"ב שבועות כתב בהדיא כרש"י וז"ל: אמר רחמנא וכו' ר"ל שכל מקדש שיעשו כגון זה יהי' מעשהו, וכבר ידעת שמשה מלך הוא והסנהדרין הם שבעים זקנים וכו' עכ"ל, הרי מוכח דסב"ל שגם אצל המשכן לפני פ' אספה לי כבר הי' סנהדרין, ומ"מ אמרינן דמשה במקום ע"א קאי, נמצא דליכא סתירה ביניהם, (ולשיטה זו אין להקשות כיון שכבר אז בעת מתן תורה הי' להם דין סנהדרין - למה הוצרך לפ' אספה לי? שהרי כבר פירש רש"י שם שזקנים הראשונים בעת התבערה מתו), ולפי"ז הרי אפ"ל שיהי' כן גם בימות המשיח, ומהר"ד הנ"ל משמע ברור דדעתו של משה הוא רק כאחד ולא יותר ולכן צריך הכרעת בי"ד הגדול.

אם שייך לחלוק על משה רבינו בענינים הנלמדים בי"ג מדות

ואפ"ל בזה עפ"י מה שנתבאר בשיחת ש"פ מטו"מ תשמ"ב וז"ל: מסופר בסדר הדורות אודות מחלוקת שהיתה בנוגע לקשר של תפילין, והביאו את משה רבינו ושאלו אותו, וכאשר משה רבינו אמר באופן מסויים, התווכח עמו ר"ת וטען שהדין הוא באופן אחר, ובסופו של דבר הודה משה רבינו לדבריו, ומאחר שרוצים לקשר כל ענין עם סיפור שאירע אצל רבותינו נשיאנו - ישנו סיפור דומה שאירע אצל הצמח צדק: פעם הי' וויכוח בין החוזרים בביאור ענין מסויים במאמר של הצ"צ, ר' הלל מפאריטש אמר באופן כך, ושאר החוזרים אמרו באופן אחר, כאשר נכנסו החוזרים לחזור את המאמר בפני הצ"צ, שאלו אותו מהו הביאור בענין זה, והשיב הצ"צ שהביאור בזה הוא כפי שאמרו שאר החוזרים, ולא כפי שאמר ר' הלל, נענה ר' הלל ואמר "ווען א רבי זאגט א מאמר חסידות איז דאס כנתינתה מסיני", אבל לאחרי אמירת המאמר, כאשר מדובר אודות ביאור במאמר זה, כאשר כאו"א צריך ללמוד את המאמר בשכלו הוא, יכול וצריך הוא ללמוד את הפשט באופן המתקבל בשכלו, למרות שהצ"צ לומד את הפשט באופן אחר! ועד"ז בנוגע לעניננו: כאשר משה רבינו מסר לבנ"י את הדברים ששמע מפי הקב"ה, הי' הדבר בגדר של תורה מסיני, ועד לענין של נבואה, אבל לאח"ז כאשר היו צריכים ללמוד באופן המובן בשכלו ואז יכול משה רבינו לבאר ענין מסויים באופן כך, ויהושע בן נון באופן אחר כפי המובן בשכלו הוא, וכמובן בהתאם לכללי לימוד התורה (שנאמרו למשה רבינו) - י"ג או ל"ב מדות שהתורה נדרשת בהם, וממשיך לבאר דלכן הי' שייך ב' שיטות בנוגע לתפילין או כרש"י או כר"ת גם בזמנו של משה רבינו, עכ"ל השיחה.

וראה גם בשיחת אחש"פ תשל"ז סמ"ז הערת כ"ק הרבי בענין זה וזלה"ק: ואף שמשה רבינו עשה באופן אחד, [וא"כ איך שייך אח"כ מחלוקת בבי"ד שיש אומרים באופן אחר] - הרי בנוגע לי"ג מדות שהתורה נדרשת אפשר לחלוק עליו, כמובן ממארז"ל ..ר"ה כה,ב, "יפתח בדורו כשמואל בדורו", וכן "כמשה בדורו". ומ"ש בחולין קכד,א: "אילו אמרה יהושע כו' לא צייתנא לי' כו' " ועד"ז בשבת קד,א: "ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו", שהדיוק בזה יהושע דוקא (משא"כ משה) - הרי בשניהם לא שייך למדות שהתורה נדרשת כו', ומפורש בכתוב שבימי משה היתה סנהדרין ולכל דיני', וראה בסדה"ד (שנת ד"א תתק"ל) הסיפור בנוגע לר"ת ומשה עכלה"ק.

דלפי"ז לכאורה משמע דסב"ל להרבי דכל מה דאמרינן דמשה במקום ע"א קאי ה"ז רק לגבי דברים אלו שצריכים "קיום הדבר" ע"י בי"ד הגדול, כמבואר במתניתין ריש סנהדרין כגון מינוי סנהדרין ומינוי מלך וכו' עיי"ש, אבל בנוגע ללמוד ולדרוש מהי"ג מדות וכו' הרי נתבאר בשיחות הנ"ל דשייך לחלוק עליו וכו', דלפי"ז י"ל דאה"נ כשלא הי' עדיין סנהדרין הי' במקום ע"א גם בנוגע לענינים הנלמדים בי"ג מדות וכו', אבל לאחר שיש סנהדרין יכול כל אחד מהם לומר באופן אחר וכו', ובמילא א"ש מ"ש בהר"ד דבעניני י"ג מדות לא יועיל הבירור אצל משה רבינו אלא יש צורך בהכרעת הרוב דבי"ד הגדול של ע"א, (אבל עי' בהגרי"ז פ' יתרו עה"פ והי' כל דבר הגדול יביאו אליך), וראה גם ברשימות חוברת נ' בסופו אודות משה רבינו ובית דינו, וראה גם בגליון תר"ח תר"ט בענין זה.

א. בשיחת ש"פ וישלח תשנ"ב אמר כ"ק אדמו"ר בנוגע להדלקת נר חנוכה שגם לאחרי הגאולה האמיתית והשלמה יקיימו את כל פרטי הדינים בנרות חנוכה שמדליקים על פתח ביתו מבחוץ וכו' - "ואז תהיה ג"כ השלימות דמוסיף והולך מיום ליום וכו'", ע"ש.

ומפשטות הלשון בשיחה נראה דהכוונה גם כפשוטו בגשמיות שגם לעת"ל ידליקו ביום הראשון נר א', ועד שביום השמיני ידליקו ח' נרות וכדעת ב"ה וכנהוג בזמן הזה.

ולכאו' צריך ביאור דהרי לעת"ל תהיה הלכה כבית שמאי ולשיטתם צריך להדליק ביום הראשון שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך. ולפי"ז לאחרי הגאולה היה צריך להיות שגם לדידן ידליקו נ"ח כדעת ב"ש ולא כדעת ב"ה?

ב. ולכאו' היה אפשר לומר ע"פ המבואר בארוכה בשיחת יום ב' דחג השבועות תנש"א (בענין תורה חדשה מאתי תצא), דזה שלעת"ל תהי' כב"ש אינו בא בדרך ממילא, שלפתע כל ההלכות שבהם נחלקו ב"ש וב"ה ישתנו ותהי' הלכה כב"ש, אלא שב"ד הגדול שבירושלים יעמדו למנין ודעת הרוב תהי' כב"ש, עיי"ש בארוכה. והיינו שעל כל הלכה והלכה ידונו לגופו של ענין, וא"כ אולי יש לומר שלאו דוקא שבכל הפלוגתות שבין ב"ש וב"ה יפסקו כב"ש.

ולדוגמא: באותם הלכות שהם מקולי ב"ש, ולא שייך בהם את כל ההסברה שבשיחה הנ"ל (בסי"ג) דלעת"ל לאחרי שיושלם הבירור וכו' "יהיו כולם במעמד ומצד ד"השם אורחותיו" לדקדק ולשקול דרכיהם בתכלית הזהירות גם מרע הנעלם וכו', ועד לשלילת האפשרות דענין בלתי רצוי - ע"י דחיית וריחוק הדברים שיש בהם רע הנעלם" (ע"ש בארוכה), לכאו' אפשר שגם לעת"ל ימשיכו להחמיר כדעת ב"ה, שהרי אז יתגלה איך שהגבורות בשרשם הם למע' מהחסדים - שזהו הטעם המבואר בד"כ בדא"ח ע"ז שלעת"ל תהי' הלכה כב"ש - ואין כל הכרח לכאו' שבכל ענין יהיה הלכה כב"ש, וכמו שבזה"ז שהלכה כב"ה ישנם כו"כ פלוגתות שבהם הלכה כב"ש.

ועד"ז י"ל שגם בפלוגתות שכל יסודם הוא אם אזלינן בתר בכח או בפועל וב"ש אינם מחמירים יותר מב"ה, וכמו שנחלקו לגבי ר"ה לאילן, דהרי זה שלב"ש ר"ה לאילן הוא באחד בשבט אין בזה כל חומרא על דעת ב"ה שזה בט"ו בשבט, וכיון שכל המחלוקת היא רק מי עדיף ה"בכח" או הב"פועל", הרי יש לנו לומר מסברא דאדרבא בהזמן דלעת"ל ודאי שה"בפועל" עדיף על ה"בכח" (וכשפי שית"ל בארוכה בעז"ה) ולכן בכל כיו"ב גם לעת"ל יהי' הלכה כב"ה.

ולפי"ז גם בנרות חנוכה י"ל דהיות דהשאלה מלכתחילה היא על כל ימי חנוכה האם להדליק את אותו מספר נרות באופן דפוחת והולך או מוסיף והולך, וא"כ אין כאן ענין של חומרה* לדעת ב"ש, והדרינן לשאלה מה עדיף בכח או בפועל, - שפיר אמרינן דגם לעת"ל יהיה הלכה כב"ה דמדליקין באופן דמוסיף והולך משום דה"בפועל" עדיף.

ג. אלא שמצאתי מפורש במאמר ד"ה ארבעה ראשי שנים הם דתשל"ז, שבנוגע לר"ה לאילן לעת"ל תהיה הלכה כב"ש, ור"ה לאילן יהיה בא' בשבט! וממילא כבר א"א לומר באופן כללי דהיכן שאין ב"ש מחמירים, ויסוד המחלוקת הוא הוא בכח או בפועל תהיה הלכה כב"ש, והדרא קושיא לדוכתא בנוגע לחנוכה?

ונראה לומר דבנוגע לחנוכה ישנם כו"כ נימוקים חזקים לפסוק דוקא כב"ה גם בנוגע לעת"ל, ובהקדים מה שנתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ה שיחת זאת חנוכה (עמ' 243 ואילך) דאף שבנוגע לחנוכת המזבח אפשר לומר "זאת" (חנוכת המזבח) גם בנוגע ליום ראשון מצד שבו כבר כלולים ב"כח" כל הימים שלאח"ז - אבל בנוגע לחנוכה אומרים "זאת חנוכה" רק על היום השמיני היות שגדרו של חנוכה, (והאויפטו שלו) הוא דוקא הבפועל ולכן דוקא ביום האחרון שבו ישנם כל הימים בפועל, נפעל הענין והעילוי דזאת חנוכה.

ובהמשך השיחה מבאר בזה את ההדגשה שבר"ת דהשם חנוכה: ח' נרות והלכה כבית הלל, אע"פ שבכה"ת כולה ידוע שב"ש במקום ב"ה אינה משנה - מצד שחנוכה באופן מיוחד קשור עם שי' ב"ה דבעניני תומ"צ אזלינן בתר בפועל שזה שייך לגדרי המקבל. ומונה גם כו"כ ענינים בענין היו"ט חנוכה בכללות הענין ובפרטיו שבהם מודגש מעלת הבפועל (המקבל). עיי"ש בארוכה.

ועפ"ז י"ל דמצד זה גם לעת"ל תהיה הלכה כב"ה בנוגע להדלקת נ"ח, משום שכל מהותו וענינו של חנוכה מתאימים יותר לפי שי' ב"ה, וגם אין כאן ענין של חומרא לדעת ב"ש, וכנ"ל. ולפי"ז גם יומתק ההדגשה דח' נרות והלכה כב"ש, שרצו לומר בזה שלא רק בזה"ז הלכה כב"ה שהרי זה אינו חידוש וכנ"ל. אלא שגם לעת"ל שבכללות תהיה הלכה כב"ש - חנוכה שאני!

ויש להוסיף לזה את המבואר בשיחת ש"פ מקץ זאת חנוכה תשט"ז דענין הח' נרות - נר השמיני - הוא לקשר את המעלה מעלה ביותר עם הלמטה מטה ביותר, וזה אינו אלא אליבא דב"ה שהנר השמיני הוא ביום השמיני, ולא אליבא דב"ש שמדליקים ח' נרות ביום הא', ועפ"ז מבאר שם הר"ת דח' נרות והלכה כב"ה - דעצם הענין דח' נרות מורה שהלכה כב"ה ולא כב"ש, ע"ש היטב.

ואשר לפי"ז מתחזקת הסברא שבנוגע לחנוכה תהי' הלכה כב"ה גם לעת"ל, וכנ"ל.

ד. אך באמת כללות הענין דורש ביאור לפענ"ד, דלפי מה שנת' בלקו"ש ח"ו הנ"ל ובסה"ש תשמ"ח עמ' 657 ואילך שהיסוד והמקור לכל הפלוגתות דב"ש וב"ה אי אזלינן בתר "בכח" או "בפועל" הוא - פלוגתתם בנוגע לכללות הבריאה, דלב"ש השמים נבראו תחילה, ולב"ה הארץ נבראת תחילה, ומבארים בזה דלכו"ע בההתהוות בפועל - שמים נבראו תחילה, ובמחשבה ובכוונה ארץ קדמה, אלא שנחלקו ב"ש וב"ה במי נמצא עיקר העילוי והכוונה; דלב"ש עיקר העילוי הוא ב"שמים" רוחניות, והיות ששמים הם ה"בכח" דהארץ - עיקר העילוי הוא ה"בכח", משא"כ לדעת ב"ה, שעיקר העילוי והכוונה הוא בהארץ כמו שבאה בפועל - עיקר העילוי הוא ה"בפועל" ע"ש.

וא"כ יוקשה איך אפ"ל שדוקא לעת"ל יהיה הלכה כב"ש דה"בכח" עדיף, והרי בנוגע לשמים וארץ שהיא יסוד הפלוגתא מבואר להדיא בהדרושים (בתו"א ותו"ח ר"פ ויגש וכן בשאר הדרושים שנסמנו שם בהשיחה) דלעת"ל יהיה ארץ קדמה?

וכמו"כ מבואר בכו"כ מהדרושים (וגם נזכר שם בההדרן דתשמ"ח) דשמים וארץ שבאדם זהו תלמוד ומעשה, וגם בזה הרי ידוע שדוקא לעת"ל יהי' מעשה גדול? ואיך זה שבזה"ז שיש סברא לכאן ולכאן בנוגע לשמים וארץ, וכן בנוגע למעשה ותלמוד ומ"מ הלכה כב"ה, ודוקא לעת"ל כאשר ודאי יהיה ארץ קדמה, ומעשה גדול, יהי' הלכה כב"ש שה"בכח" עדיף?!

ה. ובכלל כללות הענינים כפי שיהיו לעת"ל מורים לכאו' על עדיפות ה"בפועל", שהרי כפי שמבאר בסה"ש דתשמ"ח בסט"ו - הטעם לדעת ב"ש שה"בכח" עדיף משום ש"מציאות הדבר בהכח היא באופן נעלה יותר לגבי אופן מציאותו לאחרי שנמשך ומתגלה מן הכח אל הפועל", שכ"ז מתאים לעניני העולם כפי שהם בזה"ז וכו', ועם כל המעלה שבהכח "ולמע' אין כח חסר פועל" - ראה בלקו"ש חכ"ה הנ"ל (בסי"א ובהנסמן שם) "און דערפאר דארף מען האבן דעם "בפועל" און דער "בפועל" ווי דאס איז מצד גדר התחתון - וכידוע אז דער "פועל" שמצד כחו ית' איז במדריגת הכח דוקא בשעת מ'האט דעם "פועל" ווי דאס איז מצד דעם גדר התחתון מאכט דאס איבער דעם חושך גופא".

וראה גם שיחת ר"ח שבט תשל"ז שכללות הענין דגלות וגאולה הוא בדוגמת שי' ב"ש וב"ה שבגלות כל הענינים הם "בכח" ובגאולה הם "בפועל", ומ"מ נאמר במאמר שבאותה התוועדות דלעת"ל יהיה ר"ה לאילן בא' בשבט כב"ש?

וכמובן שיש להאריך בזה עוד ולהוכיח לכאו' מריבוי מאמרים ושיחות ובפרט מנשיא דורנו איך ששי' ב"ה - שה"בפועל" עדיף, והעיקר הוא איך שזה מצד גדרי התחתון וכו' וכו' - יותר מתאימה להזמן דלעת"ל משי' ב"ש.

[ואמנם מבואר שלעת"ל יהי' הדגשה על היחוד שמלמטה למעלה שזהו ג"כ שי' ב"ש, כמבואר בכו"כ דרושים (ראה ד"ה כל מחלוקת שהיא לש"ש אעת"ר, ובהמשך תער"ב ועוד) אבל זה אינו מחייב שה"בכח" עדיף משום דהכוונה במלמטלמ"ע היא שהתחתון יזדכך לגמרי מצ"ע, ולא כאופן היחוד דמלמעלמ"ט שהעליון ימשך לתחתון גם כשאין התחתון באמת כלי לאלקות מצ"ע.

ואדרבה! - ראה ד"ה למען יחלצון תשי"ד שמדבר במעלת יצחק שענינו הוא מלמטלמ"ע - בניגוד לאברהם שענינו המשכה מלמעלמ"ט - ומקשר זה עם הענין דמעשה גדול, ע"ש היטב. והדרא קושיא לדוכתא איך זה שדוקא לעת"ל יהי' עדיפות לשי' ב"ש שה"בכח" עדיף?!]

ו. ואולי י"ל הביאור בכ"ז, ובהקדים חידושו של כ"ק אדמו"ר (בשיחה הידועה בענין "הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם" דתשנ"ב) "שמ"ש האריז"ל שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כב"ש, קאי על התקופה הראשונה דימות המשיח אבל בתקופה השני' דימות המשיח, כשיחיו המתים, ומצוות בטילות לעתיד לבא, אזי תתקיים "מחלוקת שמאי והלל" שתהי' הלכה כשמאי והלל גם יחד" (סעיף ח' בשיחה שם, וע"ש עוד), והיינו דכל העדיפות שיהיה לה"בכח" קאי על התקופה הראשונה, משא"כ לאח"ז כשיהיה' הלכה כשניהם יחד זהו כבר ענין אחר לגמרי כפשוט.

והנה כד דייקת בתו"א בד"ה ויגש (הנ"ל) נראה דזה שלע"ל יהי' בחי' "ארץ קדמה" לא קאי על התקופה הראשונה בימוה"מ, דכשמבאר שבמקדש שהיה מעין עוה"ב נעשה עיקר הבית מאבנים ועפר שהם בחי' דומם - ודלא כבמשכן שהעיקר הי' מצומח - מוסיף ומפרט שהמקדש הי' "מעין עוה"ב מה שיהי' באלף השביעי כשיהי' מנוחה לחיי העולמים שאז תתעלה הארץ עליונה שהיא בחי' מל' דאצי' להיות למעלה מכולם", וכו'.

ונמצא שהענין ד"ארץ קדמה" שייך להזמן דעוה"ב שהוא באלף השביעי או עכ"פ לאחר תחה"מ, ועד"ז י"ל בנוגע להמבואר דלעת"ל יהי' "מעשה גדול" דעיקר הכוונה היא לאחרי תחה"מ, משא"כ בתקופה הראשונה דימוה"מ שזה עדיין נכלל בהזמן ד"היום לעשותם" - עדיין יהי' הענין דתלמוד גדול כמו בזה"ז (אף שגם בזה"ז הגדלות בתלמוד הוא שמביא לידי מעשה), וכמבואר בתו"א בפרשה שלאח"ז בד"ה אסרי לגפן עירה - "כי ימות המשיח אינו עוה"ב שלאחר התחיה שזהו מתן שכרן של צדיקים אבל ימות המשיח הוא בבחי' היום לעשותם ולא לקבל שכרן ועיקר היום לעשותם ותכלית השלימות של המעשה יהי' בימות המשיח" (תו"א מו, א), ובהמשך המא' מבאר איך שכל עבודתינו בקיום המצות בזה"ז הוא להעלות את הנפש כו', אבל תכלית השלימות של ימות המשיח הוא בקיום המצוות ומעשה הקרבנות "שנשמות ישראל יהיו במעלה אז יהיה זמן קיום המעש' והעלאת ניצוצות שנפלו אפילו הבהמות" (מו, ד).

והיות דבתקופה הראשונה עדיין לא נגמרה העבודה, ואדרבה (וכנ"ל מתו"א), לכן י"ל, שאף שבביהמ"ק השלישי שגם בו מודגשת המעלה דארץ קדמה (ובמכ"ש מהמקדש דשלמה) יהיה זה מיד בתקופה הראשונה, אבל בכל העולם כולו עדיין א"א לומר שארץ קדמה ומעשה גדול - כיון שעדיין לא נגמרה העבודה והפעולה בעולם דרק בעולם התחי' יבטל הקב"ה מציאות הרע מן העולם, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ולכן ישאר צורך בערי מקלט וכו' (וכמבואר בארוכה בשיחת יום ב' דחג השבועות הנ"ל). ולכן שייך לומר על הזמן דימוה"מ שההלכה תהי' כב"ש - שה"בכח" עדיף ו"שמים" קדמו.

ז. ואמנם לכאו' זה חידוש גדול לומר שהענין ד"מעשה גדול" שייך דוקא להתקופה הב' שלאחר תחה"מ - דהרי בפשטות כשאומרים שבזמן הזה תלמוד גדול, ולע"ל מעשה גדול, נראה דקאי תיכף ומיד בביאת משיח צדקנו, ובפרט שמקשרים זאת עם מעלת המשיח שיהיה מדוד דוקא "ועבדי דוד מלך עליהם" וכו' וכו'.

אך באמת נראה לומר דאה"נ כשמדברים על מעלת משיח צדקנו עצמו, או אצל האבות ומרע"ה וכיו"ב שיקומו לתחי' אז מיד בתקופה הראשונה כבר שייך לומר אצלם את מעלת המעשה, וכמו"כ בביהמ"ק השלישי עצמו וכנ"ל, אבל בכללות העולם, וכמו"כ אפי' בנש"י - שכמבואר בכמה דרושים "שבימוה"מ יהי' מיתה שזהו זיכוך הגוף שהגם שלא יהי' בו תערובות רע מ"מ מאחר שנולד מאו"א גשמי כו' יצטרך לזיכוך זה האחרון שיזדכך מגשמיותו ומטבעו" (ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י עטר"ת, ועד"ז בד"ה ואתם הדברים תרפ"ו ועוד) - עדיין לא יתגלה איך ש"מעשה גדול", ו"ארץ קדמה" אלא לאחרי תחה"מ.

וראה גם בסה"מ תרל"ד בד"ה ויגש (עמ' פט) בענין תלמוד גדול או מעשה גדול שמבאר "והנה גם מה שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה הנה כ"ז הוא עכשיו בזמן העבודה אמנם אחר אשר יושלם העבודה מובן שמעשה גדול מתלמוד שהרי כל עיקר גדלות התלמוד הוא מפני שמביא לידי מעשה, הרי לבסוף המעשה גדול כו' ולכן לע"ל בגמר ושלימות המעשה יתגלה גודל המעשה", והרי נת' לעיל בהזמן דימוה"מ הוא עדיין שייך להיום לעשותם (וכ"ה גם להדיא בשיחה דהלכות של תושבע"פ הנ"ל בסעיף ט, ע"ש).

ועד"ז מצינו גם בנוגע לספי' המלכות, שזה שלעת"ל יתגלה שרשה האמיתי שמצד זה יהי' מעשה גדול, וארץ קדמה, וכמבואר בהדרושים הנ"ל - הוא בעיקר בזמן התחי', וראה לדוגמא בד"ה יחיינו מיומים רנ"ט (עמ' ט ואילך) "וזהו"ע יומים היינו זה העולם וג"ע או עוה"ז וימוהמ"ש, וביום השלישי יקימנו הוא עוה"ב שהוא עולם התחי'" ע"ש היטב ואכמ"ל.