דעת הרשב"א הר"ן והרמב"ם בענין מצוות בטלות לע"ל

בגמ' נדה סא,ב, ת"ר בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא א"ל אביי וכו' והא אמר רב ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור, א"ל לאו איתמר עלה א"ר יוחנן אפילו לקוברו, וריו"ח לטעמיה דא"ר יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות עיי"ש, ובתוס' שם בד"ה אמר רב יוסף, (וכן בתוס' הרא"ש שם) ביארו הראי' דמצוות בטלות לע"ל מהא דעושה תכריכין למת וז"ל: דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אעפ"י שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן ש"מ שמצוות בטלות לע"ל עכ"ל, ועי' גם בחי' הריטב"א שם שפירש דהא אמרינן בכתובות (קיא,ב) מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן עומדין, ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה עיי"ש.

והרמב"ם הל' כלאים (פ"י הכ"ה) פסק: "מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה" וזהו כדעת ריו"ח, וא"כ צריך לומר דפסק דמצוות בטלות לע"ל, וקשה דהלא פסק הרמב"ם בהל' מלכים (פי"ב ה"ב) ובהל' תשובה (סוף פ"ט) דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, ואדרבה קיום המצוות יהיו אז בשלימות וכמ"ש בהל' מלכים ריש פי"א (וכמבואר בארוכה בלקו"ש חי"ח פ' בלק (ב) בארוכה) וא"כ איך זה מתאים עם הגמ' בנדה דהא דמותר לקבור את המת בבגד כלאים כדפסק הרמב"ם ה"ז משום דמצוות בטלות לע"ל? וראה ב"ב עד,א, בתוד"ה פסקי שהביאו בשם רבינו חיים כהן צדק דשמואל דסב"ל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד סב"ל כר' ינאי דלא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור משום דאין מצוות בטלות לע"ל?

ובפשטות י"ל עפ"י המבואר בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי א' וחט"ו ע' 217 ובכ"מ, שישנם ב' תקופות בימות המשיח, ובנוגע לתקופה הא' פסק הרמב"ם דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ואז באמת יהיו קיום המצוות בשלימות, משא"כ בתקופה הב' יהי' הנהגה שלמעלה מהטבע ע"י תחיית המתים וכו' עיי"ש בארוכה, ולפי"ז אפ"ל שגם הרמב"ם מודה דאז בתקופה השני' מצוות בטלות, ולכן מותר לקבור את המת בכלאים כי בזמן התחי' מצוות בטלות, וראה גם בתניא אגה"ק סי' כ"ו וז"ל: ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחיית המתים אין בטלים עכ"ל, וזהו ע"ד הנ"ל, וראה בזה בלקו"ש חט"ו ע' 141.

אבל באמת כשנדייק בלשון הרמב"ם בהל' כלאים נראה שמפרש הגמ' נדה באופן אחר מהנ"ל, דלפי"ז נמצא דליכא קושיא מעיקרא על שיטת הרמב"ם, ובהקדם פירוש הרשב"א בהך סוגיא דנדה כדאיתא בחי' הרשב"א (חי' אגדות ברכות דף י"ב בד"ה אמר להם בן זומא מובא גם בחי' הר"ן והריטב"א בנדה שם) שמבאר שם אודות נצחיות התורה והקשו לו דאיך זה מתאים עם המבואר בנדה דמצוות בטלות לע"ל? וביאר הרשב"א וז"ל: דלאו לאחר התחי' קאמר אלא זמן מיתה קרי לע"ל, וכדאמרינן שלא תהא מכשילן לע"ל שהוא אחר זמן מועט והיינו דאמרינן במתים חפשי כיון שמת נעשה אדם חפשי מן המצות דאלמא מזמן מיתה קאמרינן, וכ"ת פשיטא דמצוות בטלות מן המת, אה"נ ולא בא אלא לומר שאפילו גדולים אינן מוזהרין עליהם, וכענין שאמרו לא תאכלו קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים כו' עכ"ל, ומבואר גם דלפי ר' ינאי דלקוברו אסור, באמת יש ציווי על החיים בנוגע להמתים, וז"ל עוד: דע כי לדעת רב אמי המת כתינוק שלא הגיע לכלל מצות מצד עצמו ואילו ראינוהו אוכל נבילות ולובש שעטנז ומחלל יום השבת אין בי"ד מצווין להפרישו וכו' ועם כל זה מוזהרין עליו שלא להאכילו בידים ושלא להעבירו על המצוות בכוונה, וכו' לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים עכ"ל, גם מבואר שם בדבריו דסב"ל דגם בזמן התחי' המצוות לא יתבטלו, כי בתורה ומצוות לא שייך שינויים והם נצחיים עיי"ש, וראה גם בס' ארחות חיים (לרא"ה מלוניל) הל' שבת (סדר תפלת שחרית אות ג') שמבאר הענין ד"עולם הבא" ו"לעתיד לבוא" ובתו"ד כתב וז"ל: ויש לעתיד לבוא שהוא ספק כדאמרינן מצוות בטלות לע"ל, אפשר דמיירי לאחר מיתה משום במתים חפשי, ואפשר דמיירי בתחיית המתים לאותן שיחיו עכ"ל.

והנה כשנדייק בדברי הרמב"ם מוכח שגם הוא פירש הסוגיא כמו הרשב"א, דהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל אודות לעתיד לבוא שמצוות בטלות אז, אלא כתב: "שאין על המתים מצוה" ומפורש יותר בפירוש המשניות להרמב"ם (כלאים פ"ט מ"ד) שכתב הטעם דמותר לקבור את המת בכלאים וז"ל: לפי שכשמת האדם נפטר מכל המצוות ואין החיים חייבין להזהר בו בשום לאו או לקיים בו שום מצוה מכל המצות האמורות בתורה כגון הציצית כו' עכ"ל, וזהו בהדיא כפירושו של הרשב"א, נמצא מזה דאי"כ שום סתירה מעיקרא בפסקי הרמב"ם, כיון דמצוות בטלות לא קאי בכלל על ימות המשיח, ולפי"ז הרי אפשר לומר בשיטת הרמב"ם דגם הוא סב"ל כהרשב"א דלע"ל אפילו בתקופה הב' אין מצוות בטלות, כיון דהגמ' בנדה לא איירי בכלל אודות ימות המשיח, אלא דבתשובות וביאורים סי' י"א הערה 9 הזכיר שיטה זו דגם לאחר תחיית אין מצוות בטלות בשם הרשב"א והר"ן ולא כתב שזהו גם שיטת הרמב"ם, וראה הערות וביאורים גליון תקצ"ה בזה.

מצוות שמצד הנפש ומצוות שמצד הגוף

והנה בשו"ת מצב הישר סי' ז' (ווילנא תרמ"א, מובא גם בס' פסקי תשובה סי' קכ"ד) הביא מ"ש בזוה"ק בראשית (כא,ב) לגבי הזמן דתחיית המתים מכאן [אוליפנא] נוקבא דאתנסבת בתרין בההוא עלמא אהדרת לקדמאה וכו', ופי' באמרי בינה בהגליון שם: פי' שנשאת לב' אנשים זה אחר זה חוזרת לעתיד לבעלה הראשון עכ"ל, וכתב שכן הבין גדול קדמון בספרו מפתחות הזהר (בענין זיווג וחבור חלק א') שכתב אשה שנשאת לשנים חוזרת לראשון לעוה"ב, ועי' גם בס' פרדס יוסף משפטים כא,יח, שהביא זה וציין לכ"מ הדנים בענין זה, והקשה שם שהרי יש לאו לחזור לאשתו הראשונה אחר שנשאת לשני?

ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סי' ב') כתב תשובה להמחבר בענין זה, ובנוגע לקושייתו שהרי יש איסור על הבעל להחזיר אשתו הראשון אחר שנשאת לאחר, ביאר בענין זה יסוד חדש, ובהקדם מה שכתב, שהגוף שיעמוד אחר תחיית המתים הוא גוף חדש, וכל קשר וזיקה שהי' בין הגופים קודם מותם הרי הוא בטל ובמילא [לפי השיטה דמצוות אינן בטלות לע"ל] יש נפק"מ בין מצות התורה אשר החיוב שלהם נמשך ובא מצד הנפשות, שכולם היו במעמד הר סיני, ולכן כשם שהגופים הנולדים בכל דור ודור הם מתחייבים ממילא מצד הנפש שבקרבם שהיתה בהר סיני א"כ גם הגופים אשר יחיו בתחיית המתים לא גרעי מן הגופים הנולדים תמיד בכל דור ודור שיתחייבו במצוות מצד הנפשות, דמאי שנא גוף הנולד עכשיו מגוף העומד בזמן התחי', הלא הגופים בכל אופן לא היו בהר סיני אלא מתחייבים מצד הנפשות כן הוא גם באלו הקמים בתחיית המתים שיתחייבו מצד הנפשות.

אבל כל זה הוא בנוגע לחיוב המצוות שנתחייבו בהן הנפשות עצמן, אבל דבר הנעשה בהגופים עצמם קודם המיתה, הנה זה מתבטל לאחר מיתה, דכשיעמוד הגוף ויחיה הנה זהו גוף חדש ועל כן כל קשר ואגד של קורבה שיהי' בין הגופין בהיותם חיים בעוה"ז בודאי שיתבטל אחר המיתה דהגוף משתנה וכאשר יחי' הגוף לע"ל פנים חדשות באו לכאן ואינו חוזר וניעור אותו הקשר והאגד שנעשה בגוף בהיותו חי אחר שנתבטל במיתה שהלכה צורת ולא נשאר אלא העצמות וכ"ש היכא שגם העצמות נעשו עפר ולא נשאר אלא עצם קטן הנקרא נסכוי, ולכן הקשר שנעשה בין איש לאשתו ע"י קידושין גם זה בטלה, ולכן שתי אחיות ואיש ואשתו אחר התחייה המה רחוקים זע"ז ולכן אשה הנשאת קודם מיתה לבעל שני אם תזדווג אחר התחייה לבעלה הראשון אין כאן איסור ליקח אשתו אחר שנשאת לאחר, כיון שמצד הגוף אין זו אשתו הראשונה, אמנם קשר ואגד שהיו לנפשות זע"ז לא יופר אחת מיתת הגוף כי בנפש לא הי' שום שינוי בין אחר מיתה לקודם מיתה ולכן ראוי דנפש האשה יתחבר עם נפש בעלה הראשון אחר התחי' כמבואר בזהר, ומתורץ קושיא הנ"ל שאין כאן האיסור כלל דמחזיר אשתו אחר שנשאת לאחר עיי"ש בארוכה, וראה בכל זה גם בהערות וביאורים גליון תת"ו.

מצות כיבוד אב ואם לאחר תחיית המתים

וממשיך שם דאעפ"י שהמיתה מבטלת קשר הקורבה שהיו בגופים קודם מיתה, עכ"ז קרבת הבנים עם אביהם ואמם לא תופר ולא תפסק, שגם אחר התחי' חייב אדם בכבוד אביו ואמו, יען כי הגופים אחר שיחיו עומדים בקרבם חלקי הנפש אשר ישארו בקבר וזו היא נפש דקטנות אשר נמשכה לולד ע"י אביו ואמו וחיוב כבוד או"א לאו בעבוד יצירת הגוף דוקא אלא בעבור חלק הנפש שהמשיכו לולד בזווגם (וכדאיתא בעץ חיים ובשער הגלגולים ובשער טעמי המצוות) ומאחר שזו הנפש היא תהי' בהגוף אחר שיחיה, לכן יתחייב האדם בכבוד אביו ואמו בעבורם, גם הגוף ה"ה מתחדש ע"י העצם שנשאר בקבר שנעשה כעיסה לזה הגוף אשר חי ועומד בתה"מ, וזו העיסה נהייתה מגוף האב והאם החיים עתה בתחה"מ, נמצא שעדיין יש קשר לולד גם עם גוף אביו ואמו אחר תחייה ולכן צריך לכבדם גם אח"כ עיי"ש בארוכה.

הוכחה מכיבוד או"א לאחר מיתה

יוצא מדבריו דלפי השיטה דמצוות אינן בטלות לאחר תחיית המתים, הנה כשיקומו האבות והבנים יתחייבו הבנים במצות כיבוד או"א, ונראה להוכיח כן בפשטות מהא דאיתא בקידושין לא,ב, לענין כיבוד או"א, ת"ר מכבדו בחייו ומכבדו במותו במותו כיצד וכו', וכן פסק הרמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ה, ובטושו"ע יו"ד סי' ר"מ, וכ"כ בזהר סוף פ' בחוקותי (קטו,ב) לענין כיבוד או"א דאע"ג דמית אתחייב ביקריה יתיר וכו' עיי"ש.

והנה אי נימא דמצוות כיבוד אב הוא רק מצד הגוף מה שייך כיבוד או"א לאחר מיתה, ואין לחלק דשאני היכא שהבן חי להיכא שגם הבן קם בתחיית המתים בגוף חדש, כי ממ"נ אי נימא שהזיקה והקשר הוא מצד הגוף, א"כ כשמתו או"א הי' צ"ל בטל קשר זו, דגוף של הבן אשר עודנו חי אינו מועיל כיון שנתבטל הקשר של הגוף מצד או"א, אלא ודאי מוכח שמצות כיבוד או"א הוא גם מצד הנפש בלבד, עד שאין הפרש כלל בהמצוה בין בחייו ובין במותו, ובמילא פשוט דאפילו אי נימא דבזמן תחיית המתים הגופים יהיו חדשים, (וראה גם בס' המלך במסיבו ח"א ע' ע"ז שאמר הרבי: "האמונה בתחיית המתים היא לא שהגוף יקום לתחי', אלא שהנשמה תקום לתחי' בגוף אך אינו מוכרח להיות בגוף זה"), הרי מצד הנפשות ליכא שום שינוי כלל, נמצא שהמצוה תתקיים בשלימות כפי שהוא בזה"ז בלי שום הפרש כלל.

כיבוד או"א לאחר מיתה האם הוא מדאורייתא

אלא שמצינו דעות דכיבוד או"א לאחר מיתה אינו אלא מדרבנן, דתנן בפסחים (פ"ד מ"ט) חזקיה המלך גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו חכמים, וכתב ע"ז בתפארת ישראל שם וז"ל: דמדלא עשה מעשה עמך אינו חייב לכבדו, מיהו להרמב"ם דחייב בכבודו ובמוראו אף שאביו רשע גמור, נ"ל דהיינו דוקא בחייו, אבל לאחר מיתה כיון דאפילו באינו רשע גמור הו"ל החיוב מדרבנן, והא ראי' דהרי מקלל אפילו לאחר מיתה לא הי' חייב אי לאו דרביא קרא (סנהדרין פה,ב), להכי ברשע לא גזרו עכ"ל, וכ"כ בשו"ת עמק הלכה סי' נ"ב, דאי נימא כן דאינו אלא מדרבנן הרי לפי הנ"ל ליכא הוכחה מכאן לגבי הזמן דתחה"מ.

אבל עי' בשו"ת רע"א (ח"א סי' ס"ח, מובא גם בפ"ת יו"ד סי' ר"מ סקי"א) דסב"ל דכיבוד או"א לאחר מיתה הוא מדאורייתא, שהרי הוכיח מהב"י (יו"ד סי' שע"ו) דסב"ל דכיבוד אב שמת עדיף מכיבוד אם שהיא בחיים, ואם איתא דכיבוד לאח"מ אינו אלא מדרבנן הו"ל להקדים אמו כיון שחייב בכבודה מדאורייתא, והקשה שם על מ"ש בשו"ת נוב"י מהדו"ת חאהע"ז סי' מ"ה, דבמת אביו וצוה לו לעשות כן ורצון אמו בהיפך דישמע להאם דכיבוד מחיים עדיף מכיבוד אחר מיתה עיי"ש, דמהב"י הנ"ל לא משמע כן עיי"ש, ואפילו לפי הנוב"י משמע דלאחר מיתה ה"ז מן התורה, מדלא כתב הטעם דמחיים הוא מה"ת ולאחר מיתה הוא מדרבנן, וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קל"ז, גם בתועפות ראם על היראים מצוה רכ"ב הוכיח כן מדברי היראים שם, וכ"כ בשו"ת דבר יהושע ח"א סי' פ"ט אות כ"ו, ועי' גם בשו"ת בצל החכמה ח"א סי' ל"ה בזה, וראה גם בהגרי"פ על סהמ"צ להרס"ג (עשה ט' קא,ג) שר"ל דבעל חובת הלבבות סב"ל דלאחר מיתה הוא מדרבנן, אבל מסיק שם דהוה מדאורייתא עיי"ש, (ובקושיית התפארת ישראל הנ"ל לשיטת הרמב"ם תירצו באופן אחר, ראה בארוכה בס' נחלת שמעון מלכים ב' ח"ב סי' כ"ה ואכמ"ל), ולפי"ז כיון שנתבאר דגם לאחר מיתה ה"ז מן התורה שוב יש להוכיח כנ"ל בנוגע לתחה"מ שלא תהי' שום שינוי בהמצוה.

וראה בס' אוצר אחרית הימים פי"ג שהביא מס' אמונת התחי' פ"ב שחקר: "ומאחר שכולם יעמדו בתמונתם ובצביונם, יש לנו להסתפק במציאות דרך משל, אם ראובן בן י"ח שנה לקח אשה ותיכף נפטר לעולמו, ובנו האריך ימים ושנים ומת, בעת התחייה איזה מהם חייב בכבוד חבירו, אם האב לבנו משום דכתיב מפני שיבה תקום או דילמא הבן לאביו משום שהביאו לעולם, וכבד את אביך אמר רחמנא" הרי דנקט ג"כ בפשיטות שיתקיים מצות כיבוד או"א.

ובפרט אי נימא דבתחה"מ אין זה נחשב לגוף חדש וכפי שנתבאר בהערות וביאורים שם, נמצא שהחיוב יהי' גם מצד הגוף.

ביאור רע"א בגדר כיבוד או"א לאחר מיתה

ובתשובת הגרע"א הנ"ל ביאר גדר חדש במצות כבוד או"א לאחר מיתה, (מובא גם בס' "מדרושי וחידושי רע"א על התורה" פ' יתרו) שהביא ברייתא הנ"ל דקידושין דמכבדו גם במותו, והקשה ע"ז מהא דאיתא בכתובות (קג,א) דאינו מחוייב בכיבוד אחיו הגדול אחר מיתת אביו, אף דכיבוד אחיו הגדול הוא מדין כיבוד אב כמ"ש הרמב"ן שם לפי שגנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג בכבוד גדוליהם עיי"ש, משמע מזה דאינו מחוייב בכיבוד אב לאחר מותו? וצריך לחלק דענין שהוא כבוד וגדולה בעצמותו כמו לומר "אבא מארי" דבזה מגביה כבוד אביו, זה שייך גם לאחר מיתה, אבל כיבוד לעשות נחת רוח לאביו כעין מאכילו ומשקהו למנוע צער מאביו ומכלל זה לכבד אחיו הגדול שהו"ע נח"ר לאביו ומניעת צערו ממנו בזה יש לומר דלא שייך לאחר מיתה דלא איכפת להו בזה עיי"ש, ועד"ז כתב במהר"ם שיק על המצות מצוה ל"ג, (וראה בס' אמרי חן על הרמב"ם הל' ממרים שם, שתירץ מדיליה קושיית רע"א מכיבוד אחיו הגדול כמו שתירץ רע"א, ולפלא שלא הביא שכן תירץ רע"א עצמו שם אף שמביא שם תשובה זו).

ונראה בביאור דבריו, שהדברים שיש להם להאב צורך והנאה בהם כגון מאכילו ומשקהו וכן למנוע צערו זה שייך רק מחיים דלאחר מיתה לא איכפת להו, אבל יש עוד דין במצות כיבוד אב שצריך לכבדם בכלל כמ"ש רמב"ם (שם ה"א) שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו כתיב כבד את אביך ואת אמך וכתיב כבד ה' מהונך וכו' כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כך צוה על כבודם ומוראם, דהיינו שצריך לכבדם בכלל, וזה שייך לאחר מיתה, וראה לקו"ש חל"ו פ' יתרו ב' סעי' ו' שכתב שבמצוות כיבוד אב ישנם ב' גדרים:

א) מצוה שכלית שבין אדם לחבירו והו"ע של פריעת חוב.

ב) גדר שבין אדם למקום, דכיון שהאב משתתף ביצירתו הרי כיבוד או"א הוא כבוד הא-ל, וי"ל שהן הן ב' דברים האמורים, דהדין דלהאכילו ולהשקותו ושלא לצערו וכו' שייך לענין הא' והדין דכיבוד בכלל שייך לענין הב', ולפי"ז יוצא דבזמן תחיית המתים שהנשמה תתלבש בגוף יתרבה גם החיוב בכיבוד או"א גם בדברים שיש להם צורך והנאה וכו'.

אף דמצוות בטלות בתחה"מ יתקיימו בדרך ממילא

ויש להוסיף שכל זה נוגע גם לפי מה דנקטינן דמצוות בטלות לע"ל אחר תחיית המתים, כמ"ש בתניא באגה"ק כנ"ל דמ"ש רז"ל דמצוות בטלות לע"ל היינו בתחיית המתים, הרי ביאר הרבי בקונטרס "הל' של תושבע"פ שאינן בטלים לעולם" דאין זה אלא בנוגע להציווי להאדם, אבל מציאות דהמצוות כשלעצמן הן בקיום נצחי, דבגמר העבודה שהאדם נעשה מציאות אחת עם אלקות אי"צ ולא שייך ציווי, אלא שבדרך ממילא יתקיימו כיון שהן רצונו של הקב"ה עיי"ש, נמצא לפי הנ"ל שמצוה זו יתקיים אז בדרך ממילא בלי ציווי.

וראה בס' תורת משה על התורה (מהחת"ס) פ' שמות עה"פ חתן דמים למולות (ד,כה) שפי' דהא דויבקש להמיתו ה"ז בכדי להחיותו מיד, כי ע"י המיתה יפקע חיובו מלמול בנו, ולא יכשל במה שלא מל בנו ביום השמיני וכו', דלכאורה נראה דסב"ל שאם הי' מת אף שחזר וחי נפטר ממצות מילת בנו שכעת כבר אינו בנו, ומשמע דסב"ל דאחר מיתה נפסק הקשר, וצ"ע דמהיכי תיתי לומר כן, וכבר הקשה כן במאמר תחיית המתים שבריש ספר "מגדים חדשים" על מסכת ברכות.