ברמב"ם הל' מלכים רפי"ב: אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהי' שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו הולך. וזה שנאמר בישעי' וגר זאב עם כבש וגו' משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עולם וכו' ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת כישראל שאמר וארי' כבקר יאכל תבן וכו' עכ"ל.

וב'מקורות וציונים' שברמב"ם פרנקל על ויחזרו וכו' לדת האמת כתב: "ברכות נז, ב, שעתידין להתגייר וכו' וע"ז כד, א, כולם גרים וכו' לעתיד לבא, עי' לעיל ספ"ד גבי מלך שתהי' מגמתו להרים דת האמת", וכוונתו דכיון דמלעיל סופ"ד מוכח ד"דת האמת" בלשון הרמב"ם כוונתו ליהדות בשלימותו, במילא גם הכא צ"ל בכוונת הרמב"ם במ"ש: "ויחזרו כולם לדת האמת" שכל אוה"ע יתגיירו.

הר"ן בדרשותיו סב"ל שיתגיירו

ובאמת כ"כ הר"ן בדרשותיו (דרוש ז') וז"ל: אחד מן היעודים הגדולים שיעד בביאת משיחנו הוא זה כאמרו (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, ירצה בזה, כי כל האומות ישובו לאמונתנו בכללי התורה ובפרטיה כפי דעתנו, וזהו שאמרו במסכת ע"ז (כד, א) מאי אותביה ליה חבריה לר' אליעזר כי צאן קדר יקבצו לך וגו' (ישעי' ס, ז) אמר רבי אליעזר כולם גרים גמורים הם לע"ל שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, מתקיף לה רב יוסף ודילמא מעבודה זרה הוא דהדרי בהו, אמר ליה לעבדו שכם אחד כתיב הרי כבר נתברר שכל האומות ישובו לאמונתנו בכל פרטי המצות ודקדוקיהן כאמור עכ"ל, וממשיך לבאר מ"ש (איכה ב, ג) מה אשוה לך ואנחמך, ופירשו חז"ל לכשאשוה לך אנחמך כי כל הקטטות שבינינו והאומות הם מסיבת חלוף האמונה מפני שהשי"ת הבדילנו מכל האומות שלא נתחתן בהם ושלא לאכול מאכלות האסורות והריחוק וההבדל מביא לידי זה, ולפיכך אמרו לכשאשוה לך אנחמך כלומר לכשאשוה לך שאר האומות שכולם יהיו באמונה אחת עמך אנחמכם, כי אז תהי' הנחמה שלימה שאין אחריה דאגת מלחמה ושנאת האומות עלינו עיי"ש, וזהו כפי שביארו לעיל גם בדעת הרמב"ם.

דעת הרמב"ם כר' שמעון בן אלעזר בברכות

ולכאורה הי' אפשר להוסיף בזה ראי' דבגמ' ברכות שם (נז, ב) פליגי רבנן ורבי שמעון בן אלעזר ברואה מקום שנעקרה ממנו ע"ז דרבנן סב"ל דאומר ברוך שעקר עכו"ם מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ובחו"ל אין צריך לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובה עכו"ם, רשב"א אומר אף בחו"ל צריך לומר כן מפני שעתידין להתגייר שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, והרמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ט פסק כרשב"א דגם בחו"ל צ"ל והשב לב עובדיהם לעבדך, (וכן פסק המחבר או"ח סי' רכ"ד סעי' א' וראה גם באבודרהם (ברכת הגומל) שכ"כ דמה שאומר בחו"ל והשב לב עובדיהם לעבדך זהו לעתיד שנאמר לקרא כולם בשם ה' והוא מבקש מאת ה' שיגיע אותו הזמן).

והטור או"ח סי' רכ"ד תמה על הרמב"ם דלמה פסק כרשב"א שהוא דעת יחיד ולא כרבנן? ותירץ הב"י וכן בכס"מ דפסק הכא כדעת יחיד מפני שמסתבר טעמו, וכ"כ המאירי שם ועי' גם בחי' הריטב"א שם, ובפני משה ובמראה הפנים ירושלמי שם תירץ שפסק כרשב"א משום שכן סב"ל לרבי יוחנן שם, ועי' בס' ראבי"ה ברכות שם (סי' קמ"ו) ובהגהות אות ז' תירץ שהרמב"ם גריס רשב"ג (כגירסת ראבי"ה) ולא רשב"א, והלכה כרשב"ג במשנה ובברייתא כמ"ש הכס"מ הל' טומאת מת ה"ה, וראה גם בשטמ"ק ירושלמי שם (עמ' שס"ד), ועי' גם בשו"ת 'מאיר נתיבים' בסוף הספר בחידושיו על מסכת ברכות שם שתירץ קושיית הטור באופן אחר ואכמ"ל, עכ"פ גם מהכא לכאורה מוכח דסב"ל להרמב"ם כנ"ל שאוה"ע יתגיירו לעתיד לבוא שהרי פסק כר"ש בן אלעזר.

דעת הרבי בשיטת הרמב"ם וקבלת גרים לע"ל

אבל באמת כל זה אינו, דבלקו"ש חכ"ג פ' בלק ב' (סעי' ט) הביא לשון הרמב"ם שבהל' מלכים הנ"ל, ובהערה 76 כתב וז"ל: דמהמשך לשון הרמב"ם בהל' מלכים שם משמע דאין כוונתו בזה שיתגיירו ויקבלו דת ישראל (ראה רש"י בזכרי' שם בפי' השלישית יותר בה), אף שבכ"מ ברמב"ם (הל' מתנ"ע רפ"י, הל' חגיגה פ"ג ה"א וה"ו) מוכח שדת האמת היינו דת ישראל, וכן צ"ע בלשון "דת האמת" שבספ"ד דהל' מלכים עכ"ל, ובשוה"ג ציין לדרשות הר"ן הנ"ל עיי"ש, והכוונה דאם יתגיירו ויהיו ישראלים פשיטא שלא יגזלו וכו'.

ולכאורה יש לבאר זה ע"פ המבואר ביבמות כד, ב, וע"ז ג, ב: "אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה" (דמשום גדולתן של ישראל הוא דעבדי) וא"כ אפ"ל דזהו טעמו של הרמב"ם דסב"ל שלא יתגיירו כנ"ל, (וראה 'אהבת איתן' ועי' ברכות שם).

אלא שהרמב"ם לא הביא דין זה בס' היד, וביאר בעינים למשפט (יבמות שם ועוד) משום שסמך א"ע על מה שכתב בהל' איסורי ביאה (פי"ג הט"ו) וז"ל: לפיכך לא קיבלו בי"ד גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה חזרו, שכל החוזר מן הגוים בשביל דבר מהבלי העולם אינם מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בידי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו בי"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותם אחר שטבלו מ"מ, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם עכ"ל.

ועי' גם מאירי ע"ז שם שכתב כעין דברי הרמב"ם וז"ל: ומ"מ הרבה נתגיירו מאליהם ע"י בי"ד של הדיוטות והם שאמרו עליהם גרים גרורים והיו בי"ד הגדול מחזיקין אותן בגרים מכל מקום, אלא שלא היו מקרבים אותם כ"כ עד שיהו רואים מה סופם וכו' ואף לימות המשיח אין מקבלין אותם בבי"ד הגדול אלא אחר דקדוק גדול וברור הכוונה עכ"ל. ועי' גם בחי' הריטב"א יבמות עט, ב, בד"ה מיד (ובערוך לנר שם) שכ"כ לגבי ימי דוד ושלמה דאם הוכיחו שנתגיירו מפני קדושת התורה ויושר חוקיה ומשפטיה מקבלים אותם) נמצא לפי"ז לשיטת הרמב"ם דגם בימות המשיח שייך ענין הגירות בשלימות אחר דקדוק גדול וכו' כיון דמהגמ' משמע דימות המשיח וימי דוד ושלמה דין אחד להם.

הגירות דגר תושב

ואולי אפשר לומר בזה דעי' לקו"ש חכ"ה פ' תולדות ב' שמבואר שם אודות כללות המצב דאוה"ע לע"ל הוא שיקיימו ז' מצוות דילהון, ומביא שם ע"ז מ"ש הרמב"ם ויתקן את העולם כולו לעבוד ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה וגו', ומביא בזה קרא דישעי' (ב, ב) ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים וגו', ובחכ"ו פ' יתרו ג' ביאר בארוכה הגדר דגר תושב במי שמקבל ע"ע לקיים ז' מצוות מצד ציווי ה' בתורה, שהו"ע ד"גר תושב" (כמ"ש ברמב"ם הל' מלכים פ"ח הי"א) שיש בזה גם דין "גירות" שנכנס תחת כנפי השכינה ויצא מכלל העמים כמבואר בהערה 50 שם עיי"ש בארוכה, וכן כתב בחל"א פ' משפטים ב' (עמ' 127) עיי"ש בהשיחה, ובהערה 56 ציין למ"ש הגר"י ענגל בגליוני הש"ס ע"ז סד, ב, ובס' אוצרות יוסף יו"ד ח"א אות י' דבכל גירות יש בו פי שנים סילוק הכותיות וקבלת הישראליות וזהו שלימות הגירות, משא"כ גר תושב הוא גירות מועטת של סילוק הכותיות ליציאה מכלל עכו"ם עיי"ש בארוכה, וראה בס' משנת יעבץ יו"ד סי' ג' דלשיטת הרמב"ם גר תושב הוא חלות גירות, ולכן סב"ל (הל' איסו"ב פי"ב ה"ו) בבא על בת גר תושב שאין קנאין פוגעין בו ומבאר שלכן הביא הרמב"ם דיני גר תושב בהל' איסורי ביאה (פי"ד ה"ז) בדיני גירות, ולא בהל' מלכים כיון דלשיטתו ה"ז דין של גירות.

ולפי"ז אולי אפשר לומר לשיטת הרמב"ם דמ"ש שיחזרו כולן ל"דת האמת", כוונתו שכולם יקבלו ע"ע לקיים ז' מצוות דב"נ מפני שכן צוה הקב"ה בתורה, ובמילא חל על כולם הדין דגירות של גר תושב, ומ"ש ל"דת האמת" היינו דעפ"י התורה - דת האמת, זהו החיוב של בני נח לקיים השבע מצוות מפני שכן צוה הקב"ה, ויותר מזה אינם מצווים לקיים, ונמצא שהם מקיימים כל מה שהם צריכים לקיים עפ"י דת האמת.

ולא ניחא ליה להרמב"ם לומר שכולם יתגיירו לגמרי כי משמע מהפסוקים גופא (ע"ד המבואר לעיל בההערה) במ"ש לא ירעו ולא ישחיתו וגו' שלא יתגיירו להיות ישראלים גמורים דאם יתגיירו לגמרי פשיטא הוא, וראה גם בהל' תשובה פ"ט ה"ב.

והא דאיתא בע"ז כד, ב, עה"פ כי אז אהפוך אל עמים וגו' בהא שהקשה אביי דדילמא מעבודה זרה הוא דהדרו בהו, אמר ליה רב יוסף לעבדו שכם אחד כתיב ולכן יזהרו גם מאיסור רביעה עיי"ש, ומשמע שהכוונה שיקיימו כל המצוות וכמ"ש רש"י שם?

אולי אפ"ל דסב"ל להרמב"ם כמ"ש המהרש"א שם (בד"ה לעבדו) שחולק ע"ז וכתב ד"שכם אחד" משמע חלק אחד מן המצוות בלבד, ופירש שיעבדוהו רק בחלק אחד ואיסור רביעה בכלל החלק שכבר נצטוו עליהם בני נח עיי"ש, (ולפי"ז צ"ל דגרים גרורים שם אין הפי' שנעשו ישראלים, וראה בס' עבודת עבודה שם, אלא שהר"ן גריס "גרים גמורים" כנ"ל).

ואתי שפיר מה שפסק הרמב"ם בהל' ברכות כרשב"א, שגם בחו"ל אומר והשב לב עובדיהם לעבדך, כיון דסב"ל שיהיו גרי תושב דכנ"ל יש בזה ג"כ דין גירות, ושפיר מתפללין עליהם כשם שמצווין להחיותם וכו' (ראה רמב"ם הל' ע"ז פ"י), וראה צפע"נ הל' ברכות שם מה שביאר בהפלוגתא של רבנן ורשב"א.

אבל גם לשיטת הרמב"ם שייך שיהיו אלו שירצו להתגייר באמת וכו', ובמילא יתגיירו גיור גמור ויהיו ישראלים גמורין, וע"ד שהי' בזמן דוד ושלמה וכמ"ש המאירי הנ"ל בהדיא.

וראה בספר מנהגי מהרי"ל (עשי"ת) שכתב שחייב אדם לשוב בתשובה בכל יום משום דלימות המשיח אין מקבלין בתשובה, ודוגמת זה אין מקבלין גרים אז דהמתגייר אז אינו עושה מאהבת השי"ת רק לשמוח בשמחת ישראל ומאחר דאנו מצפין לישועה בכל יום מי שאינו שב ויבוא משיח ב"ב שוב לא מצי שב וישאר ח"ו בחטאיו עכ"ל, ואולי גם לשיטתו שייך תשובה אם דחק ונכנס וכו', וכן אפשר לומר לגבי גירות.

דעת הנצי"ב שיש גזה"כ שאין מקבלין גרים לע"ל

ועי' במרומי השדה (חי' הנצי"ב) ע"ז כד, א, שהקשה דהתינח בידי דוד ושלמה אין מקבלין גרים, דילמא הוא משום פחד ומלכות וכו', אבל בימות המשיח דכתיב כי אז אהפוך כל העמים וגו' שהקב"ה יפעול זה עליהם, ודאי יתגיירו באמת, ולמה אין מקבלין?

ומתרץ שזהו גזה"כ, דילפינן לה מקרא דמי גר אתך עליך יפול, כדאיתא ביבמות שם, ומביא ראי' ע"ז דלמה לי קרא על ימות המשיח יותר מימי דוד ושלמה כו' עיי"ש, אבל מלשון הגמ' דאין מקבלים גרים לימות המשיח ומדמה זה לימי דוד ושלמה לא משמע כן, וכמבואר לעיל מהמאירי דגם לע"ל אחר דקדוק וכו' מקבלים, וראה רש"י תהילים צו, י, עה"פ ידין עמים במישרים.

ואכתי יל"ע בכל זה.

ידועה הדגשת כ"ק אדמו"ר בשיטת לימודו את ספר היד, שכיון וכתב הרמב"ם בהקדמתו שחיבור זה כולל "הלכות הלכות", הרי שכל פרט ופרט בספר זה יש לפרש באופן שיהיה ממנו נפקא מינה להלכה.

והנה, בהל' בית הבחירה פ"ז ה"ז: "אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו" כו'. וצריך ביאור בתיבת "בעונותינו" שהוסיף הרמב"ם - למאי נפק"מ להלכה סיבת חורבנו של המקדש, שהיא "בעונותינו"?

אך כד דייקת שפיר, י"ל שנפק"מ טובא. דהנה, בכל הלכות 'בית הבחירה' לא שלל הרמב"ם את האפשרות לבנות את ביהמ"ק בזה"ז, לפני ביאת משיח. ומפשטות דבריו, שכתב כי "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן" (פ"א ה"א), משמע שהיא מצוה שמוטלת על כל אחד באופן תמידי, ואם רק תינתן האפשרות מיד יש לבנות את הבית.

ועל כך קמ"ל הרמב"ם כאן, ש"המקדש היום חרב בעונותינו" - היינו: כל חורבן בית המקדש אינו משום חוסר אפשרות טכנית לבנות, משום התגברות יד האומות וכיו"ב, שאז הוה אמינא שבשעה שתגבר יד ישראל יש מיד לקום ולבנותו; אלא המקדש חרב בעונותינו דוקא, ובפשטות: ענין רוחני יש כאן, שבגלל עונותינו נטל מאתנו הקב"ה את בית המקדש, והוא דוקא יחזירנו לנו על ידי משיח צדקנו. ויהי רצון שיהיה זה תיכף ומיד ממש.