בס' 'מגולה לגאולה' (עמ' 202), מובא משיחת קודש ליל שמחת תורה תשמ"ט שאמר הרבי וזלה"ק: "כאשר נזכה לראות את פני משיח צדקינו בפעם הראשונה, מסתבר שיצטרכו לברך "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" במכל שכן וקל וחומר מברכת שהחיינו על ראיית חבירו שלא ראהו שלשים יום (רמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ב)". עכלה"ק.

ויש להעיר בענין זה, שבס' 'מנחת שלמה' (להגרש"ז אויערבאך ז"ל) סי' צ"א אות כ"ז, הביא דברי הר"ש הומינר ז"ל שבביאת משיח נברך ד' ברכות: א) ברוך חכם הרזים, (שבודאי יהיו שם ששים רבוא מישראל עד אין מספר); ב) ברוך שחלק חכמתו ליראיו; ג) ברוך שחלק מכבודו ליראיו; ד) ברכת שהחיינו.

ועי' גם בס' 'לב חיים' (ח"ב סי' מ"ב) שכתב וז"ל: "ונראה דמברכים (בביאת המשיח) ברכת גואל ישראל אשר גאלנו מגלות המר הזה, ובסדר שתיקנו בסוף הגדה ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו ומברכים גאל ישראל, כמו"כ יהי' בגאולה העתידה לבוא בב"א, וגם ברכת שהחיינו כי זכינו לזמן הזה כי בודאי אנחנו קובעים יום הגאולה ליו"ט גמור ולקדש בו בקדושת היום וכן לומר שהחיינו, וכן שמעתי שכן דעת מורנו הרב כנה"ג ז"ל לומר, כי יום הגאולה הוא יו"ט גמור ולקדש עליו ובכלל קידוש היום הוא לומר ג"כ זמן" עכ"ל. דלפי"ז ניתוסף ברכה חמישית ברכת גואל ישראל.

הטוב והמטיב או שהחיינו

והנה בקובץ מורי' (שנה ז' גליון ו-ז), הקשה אחד להר"ש הומינר על מה שכתב שיברכו ברכת שהחיינו, דהלא על בשורה טובה לדידיה ולאחריני מברכים "הטוב והמטיב", וא"כ כשנשמע שמשיח צדקנו בא צריך לברך ברכה זו דהטוב והמטיב, ואח"כ בראייתו אינו ברור שצריך לברך שהחיינו כיון שכבר בירך הטוב והמטיב (ראה 'שערי ציון' סי' רכ"ה ס"ק ה'), וענה לו הר"ש הומינר עפ"י מ"ש בשו"ע או"ח סי' רכ"א ס"ב בנוגע לירידת גשמים, דאם יש לו שדה בשותפות עם אחר מברך הטוב והמטיב, ואם אין לו שותף בשדה מברך שהחיינו, וכתב ב'ביאור הלכה' שם וז"ל: "מברך שהחיינו ולא הטוב והמטיב דאע"ג שגשם זה הוא טובה ג"כ לכל העולם שהרבה אנשים יש להם שדות, מ"מ לא שייך לברוכי הטוב והמטיב דבעינן שיהיו שותפין עמו גופא בטובה זו שהוא מברך עליה". עכ"ל. ועי' גם מג"א שם ס"ק א', ובשו"ת 'הלכות קטנות' סי' קצ"ז ועוד, וה"נ בנוגע לביאת המשיח דאף שהיא טובה לכל העולם, מ"מ כיון שאין עמו שותף בזה גופא, מברך שהחיינו עיי"ש. וראה הערות וביאורים גליון תסג.

והנה אף דדין זה בגשמים הוא שיטת הרי"ף בברכות נט, ב, וכן פסק הרמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ה, וכן פסק המחבר שם. מיהו הרבה ראשונים חולקים על פירוש זה בברכות שם, ועי' ברא"ש שם (פ"ט סי' ט"ו) שכתב על הרי"ף, וז"ל: "ולא נהירא מה שכתב צריך שיהי' לו שותף בקרקע, דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפין עמו דהא על מיתת אביו והוא יורש מברך הטוב והמטיב משום דאיכא אחריני שירתי בהדיה ולא מפליג אפילו חלקו נכסים על פיו, אלמא לא בעי שיהא שותף עמו בטובתו, רק שיהא בשורה טובה גם לאחרים בשלהם הלכך גרסינן כגירסת הספרים אידי ואידי דאית ליה לדידיה ולא קשיא הא דאית להו לאחריני בהדיה והא דלית ליה לאחריני בהדיה, פי' בית חדש וכלים חדשים דלית להו לאחריני בהדיה שותפות מברך שהחיינו אבל גשמים דאית להו לאחריני בהדיה שטובת הגשמים היא לכל בעלי השדות מברך הטוב והמטיב". עכ"ל.

וכן גריס רש"י שם ופירש כהרא"ש, ועי' גם בחי' הרשב"א שם דהקשה על הרי"ף כהרא"ש ממת אביו והוא יורשו, וא"כ גם בגשמים, כיון שיש שותף לעולם עמו בטובת הגשמים שהמטר יורד בשדות אחרים, אף הוא מברך הטוב והמטיב שהוא וכל העולם שותפין באותה טובה, וכ"כ בשטמ"ק שם ובחי' הריטב"א, ובטור שם הובאו ב' הדיעות עיי"ש. ועי' גם בס' 'שלמה משנתו' שהביא כמה ראיות לדעת רש"י.

דלפי שיטה זו מובן שכן הוא גם בבשורת הגאולה, שכיון שכל העולם שותפין עמו בטובה זו מברך הטוב והמטיב, אבל לדינא כיון שפסק המחבר כדעת הרי"ף והרמב"ם מברכינן שהחיינו.

גשמים בשביל יחיד גאולה בשביל כל העולם

אלא דבס' 'מרומי השדה' ברכות שם, הביא שם קושיית הרא"ש על הרי"ף והרמב"ם מירושה דמברך הטוב והמטיב, ובפשטות זהו גם כשהאב חלק הנכסים על פיו, ונמצא דאף שאין אחר שותף עמו בנכסיו דמ"מ מברך הטוב והמטיב, וא"כ גם לגבי גשמים כן? ותירץ הנצי"ב עפ"י המבואר בתענית ט, א, דגשם בא בשביל היחיד, וא"כ כד אזיל גשם אחד על שדות הרבה, הרי זה דומה לאחד שנותן בבת אחת לזה מתנה בפני עצמו ולזה מתנה בפני עצמו ואין אחד תלוי בחבירו, דאז אינו מברך הטוב והמטיב, וה"נ בגשם כן הוא דכשיורד גשם בשדהו הרי זה טובה רק לדידיה בלבד, ואין אחר שייך לזה כלל עיי"ש, דלפי"ז יוצא דמתי סב"ל להרי"ף והרמב"ם דמברך שהחיינו ולא הטוב והמטיב, זהו רק בגשמים שכאו"א אינו תלוי בחבירו, אבל בירושה אף שהאב חילק הנכסים בחייו, מ"מ כיון שסיבה אחת לכולם שלפני מיתתו הוא מוריש נכסיו לכל בניו, לכן גם להרי"ף מברך הטוב והמטיב ולא קשה קושיית הרא"ש והרשב"א.

דאי נימא כן, יוצא דלכו"ע בנוגע לבשורת הגאולה כיון שהיא גאולה אחת כללית לכל העולם כולו, וכדאיתא במדרש תנחומא (נצבים א' בסופו, מובא בלקו"ש חכ"ב עמ' 259-263 ובכ"מ): "אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת". נמצא דלכו"ע צריך לברך "הטוב והמטיב".

ועי' גם בס' 'בני יהונתן' (להגר"י אייבשיץ) פ' בראשית (אות ה') שביאר פלוגתת הרי"ף עם רש"י הנ"ל עפ"י הגמ' תענית הנ"ל, דאמר רבי יוחנן מטר בשביל יחיד, ופירש"י שאפי' אי"צ מטר אלא אדם אחד כגון שזרע אחר זמן זריעת בני אדם בא מטר בזכותו לכל העולם, אבל התוס' שם בע"ב (בד"ה "תלמוד לומר עשב") פי': "שאם לא יהיו צריכים אלא לעשב אחד ירד על אותו עשב ועל שאר כל השדה לא ירדו", ולפי"ז י"ל שהרי"ף אזיל בשיטת התוס' - דמטר בא בשבילו על שדה שלו לבד, ולא מצי לברך הטוב והמטיב דטוב לו בלבד, ורק כשיש לו ארעא בשותפות מברך הטוב והמטיב, אבל רש"י לשיטתו אזיל דבשבילו בא מטר לכל העולם, לכן סב"ל שכל מי שיש לו ארעא שותף הוא בטובה זו.

ועי' גם פמ"ג א"א ר"ס רכ"א שכתב וז"ל: "ולכאורה עד כאן אמרו הרי"ף והרמב"ם באין שותפות שהחיינו אלא בגשמים דכתיב (עמוס ד, ז) חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר הלכך אין ברור כ"כ לברך הטוב והמטיב כ"א ביש שדה א' בשותפות משא"כ נילוס שעולה ומשקה מילתא שלא שכיח כלל שישקה שדה אחד ולא אחרים מסתברא דאף לרי"ף והרמב"ם מברך הטוב והמטיב". עכ"ל. דלפי"ז ג"כ יוצא בנוגע לביאת המשיח שהגאולה היא בבת אחת לכל העולם כולו דלכו"ע מברכינן הטוב והמטיב.

דעת אדה"ז שלא כהנ"ל

אבל ראה ב'לוח ברכת הנהנין' לאדה"ז (פרק יא הל' כד) וז"ל: "...ואם מת אביו שיורשו . . ואחר כך שהחיינו, ואם יש לו עוד אח שיורש עמו אף על פי שאין אחיו אצלו מברך כל אחד הטוב והמטיב במקום שהחיינו, הואיל והם שותפים בטובה אחת ממש שהם שותפים בכל הממון כולו קודם החלוקה שכולו לזה וכולו לזה...". עכ"ל. הרי מוכח מזה דאדה"ז לא סב"ל כנ"ל, דרק בגשמים סב"ל דמברך שהחיינו כיון שהוא בשביל היחיד משא"כ בירושה, שהרי גם בירושה סב"ל דרק כשהאב לא חילק נכסים בחייו מברך כ"א הטוב והמטיב כדמוכח מלשונו הנ"ל, אבל אם חילק נכסיו בחייו מברך שהחיינו, (ובזה גופא תירץ קושיית הרא"ש והרשב"א הנ"ל על הרי"ף, דלדידהו הדין בגמ' דבירושה מברך הטוב והמטיב הוא רק כשהאב לא חילק נכסיו בחייו דאז הם שותפין בטובה אחת ממש, אבל אם חילק נכסיו בחייו לא), ולפי"ז יוצא בעניננו בנוגע לבשורת הגאולה, דאף שהיא גאולה אחת לכל העולם, כיון שאין שותפין בטובה אחת ממש מברכינן שהחיינו ולא הטוב והמטיב.

אבל י"ל דכל זה אינו, דהנה כתב אדה"ז שם בהל' כג וז"ל: "על שמועות טובות בין שהיא טובת רבים בין שהיא טובת יחיד, כל שלבו שמח בטובתו כגון שהוא אביו או רבו או רעו אשר כנפשו מברך הטוב והמטיב הטוב לו ששימח לבבו והמטיב למי שנעשית לו הטובה ואין צריך לומר אם רואה הטוב בעיניו, ואם בשרוהו טובת עצמו מברך שהחיינו ואם יש לו שותף בה מברך הטוב והמטיב...". עכ"ל.

ולפי"ז י"ל, שבשמיעת בשורת הגאולה, בפשטות עיקר השמחה היא שכלל ישראל כולו נגאל מגלות והוה טובת הרבים, וכדמוכח גם מנוסח התפלות להגאולה, שעיקרן הם תפלות כלליות לכל ישראל, לבנין ירושלים וביהמ"ק וכו', במילא צ"ל ההודאה על גאולת כלל ישראל, וכמ"ש אדה"ז "שהיא טובת רבים" ומברכינן הטוב והמטיב.

ומה שאמר הרבי דכאשר נזכה לראות פני משיח צדקינו נברך שהחיינו, י"ל שזהו ענין אחר דמברכינן על הראי' מה ששמח ונהנה בראייתו, וכמ"ש אדה"ז בהל' כב דבלי ראי' אינו מברך, ובזה אפילו אם גם אחר נהנה אינו מברך הטוב והמטיב כ"א שהחיינו, כיון שאין זו טובה אלא שמחת הלב בלבד עיי"ש, משא"כ ברכת הטוב והמטיב היא על שמועת בשורת הגאולה, ולפי מ"ש הגר"ח פאלאג'י לעיל נמצא דמברכינן עוד פעם שהחיינו משום קדושת היום.

מחלוקת ראשונים בענין איסור שחוק, והכרעת הט"ז בזה

איתא בברכות לא, א: אמר ר' יוחנן משום רשב"י, אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. אימתי [ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה1] בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מילא שחוק פיו בעוה"ז, מכי שמעה מר' יוחנן2 רבי'3. עכ"ל הגמרא.

וכך פסק הטור באו"ח סוף סימן תקס: "ואסור לאדם שימלא פיו שחוק בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו". ובשולחן ערוך שם סעיף ה: "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה". ובבית יוסף יו"ד סו"ס קנז [בבדק הבית] כתב [בשם רבנו ירוחם] דמי שעובר על איסור זה "קורין אותו עובר על תקנת חכמים", אבל אין מלקין או מנדין אותו, ע"ש.

מפירוש רש"י עמ"ס נדה כג, סע"א משמע ד"שחוק" פירושו כפשוטו [מלשון גיחוך]4, וכן מבואר ממ"ש בספר יוסף אומץ סימן תתצא, וז"ל: שלא למלא פיו שחוק מחמת החורבן. ונראה דלישנא דמילוי היינו בהרמת קול, וטוב לענוש עצמו בקנס ע"ז עד שיהי' לו ההרגל טבע שני. ומלבד אבילות החורבן, דרש מהר"י סגל, שענין הלאכי"ן הוא בכלל איסור ליצנות שאין מקבלין פני שכינה עכ"ל. אבל ברוב המקומות משמע דפירוש "שחוק" בנידון זה הוא "שמחה" [בכלל], וכמ"ש אדמו"ר הצמח צדק נ"ע ברשימותיו שנדפסו ב"יהל אור" עה"כ בספר תהלים שם (עמוד תצג), ע"ש. וכן מבואר מדברי הפוסקים דלהלן.

ונחלקו הראשונים בביאור דין זה (וכמ"ש בבית יוסף סתק"ס שם): הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער אבילות ישנה) - הו"ד בב"י שם - כתב, וז"ל: בפרק אין עומדין להתפלל, אמר ר' יוחנן משום רשב"י, אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, כלומר, בזמן הגלות. ע"כ. וכ"כ בספר האשכול הל' תפלה (עמוד 6), וז"ל: ומכי חריב ביהמ"ק אין שחוק לפניו, לפיכך אסור לאדם למלא שחוק פיו בעוה"ז עכ"ל. וכ"כ המאירי בפירושו עמ"ס ברכות שם. וכ"מ מדברי השאילתות, שאילתא קנח קרוב לסופו, וכמ"ש הנצי"ב בפירושו העמק שאלה שם. וכ"מ בראשית חכמה פרק דרך ארץ שער ג, וביוסף אומץ הנ"ל5. וכ"ה שיטת הטור דאין האיסור אלא בזמן הגלות כדמוכח מלשונו "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בזמן הזה", וכדאיתא בבית יוסף או"ח שם6.

ולפי כל הנ"ל מבואר דהביטוי "מילוי פיו שחוק" [אשר משמעותו היא דסתם "שחוק" מותר ורק "מילוי פיו שחוק" אסור] פירושו שמחה שלימה, דאסור להיות "מלא שמחה" [בלי שום "בכי' תקיעא בליבאי מסיטרא דא"] עד שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה7. [ואינו מבואר ומפורש בדבריהם אם גם בשמחה של מצוה הדברים אמורים, כלומר, דאף שנצטווינו על השמחה - ואדרבה עבודה גדולה היא8 - מ"מ גם בשמחה זו צ"ל הגבלות בזה"ז, או דמיירי דוקא משמחה סתם ולא משמחה של מצוה9].

אבל בפירוש תלמידי רבנו יונה עמ"ס ברכות שם איתא, וז"ל: יש מפרשים שטעם הדבר מפני חורבן ביהמ"ק אבל שלא בשעת חורבן מותר. ואין זה נכון, דא"כ לא הי' לומר בעוה"ז, אלא משחרב ביהמ"ק אסור לאדם שימלא שחוק פיו וכו'. ומדלא אמר הכי, שמעינן שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן ביהמ"ק אמר שאסור למלא שחוק פיו בעוה"ז בשום ענין, שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה כמו שאמרנו למעלה. ומאי דאמרינן אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, לא מפני המקדש בלבד אומר, אלא הכי קאמר, אימתי ימלא שחוק פינו ותהי' השמחה מותרת, מזמן שיעשה עמנו נסים ויושיענו, ואז, באותו הזמן, נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו הגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתינו ויבושו. ושמחה כזו שהיא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא. ודומה לזה מה שאמרו במדרש, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, הוי אומר בה', כלומר, אע"פ שזה היום הוא יו"ט ונעשה לנו בו ניסים ונפלאות ואנו שמחים בהם, אפילו הכי עיקר השמחה אינה בעבור יו"ט אלא בעבור ה', לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו, עכ"ל10. [ויעויין בפרישה על הטור או"ח שם ובפרמ"ג שם במש"ז סק"ז ובא"א סקי"ב שביארו יותר את שיטת רבנו יונה, והיתר השמחה בזמן הגאולה לעת"ל אליבי'].

ולפי פירוש זה נראה מבואר דאפילו בשמחה של מצוה הדברים אמורים, וכמו שיתבאר מדברי הט"ז שיובאו להלן.

ומדברי הט"ז (או"ח שם ס"ק ז') מבואר שהמחבר ששינה מלשון הטור ["אסור לאדם שימלא פיו שחוק בזמן הזה"] וכתב בשולחן ערוך "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" אזיל בשיטת רבנו יונה. [וכן משמע ממ"ש במג"א שם סקי"ב].

אבל בהעמק שאלה שם דמסתימת השו"ע מבואר דס"ל כשיטת הטור, דהאיסור הוא רק בזה"ז ומשום לתא דחורבן ביהמ"ק והלכות אבילות11.

ובט"ז שם הכריע בזה, וז"ל: ונראה לעניות דעתי, שיש חילוק בזה, דלענין שמחה שאינה של מצוה ודאי אסור אפילו שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק12. אבל בשמחה של מצוה הי' היתר בזמן שביהמ"ק קיים כגון שמחת ביה"ש, ושמחת דוד שהי' מכרכר בכל עוז13, ובזמן הגלות ערבה כל שמחה ואפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק, עכ"ל14. וכ"כ בחיי אדם סקל"ז ס"ה ובקיצור שולחן ערוך סימן קכ"ו ס"ה.

שיחת רבנו זי"ע בענין שחוקמאז זמן התגלות אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ומשמעותה

ב) והנה בשיחת יו"ד אלול ה'תנש"א ס"ו ["תורת מנחם - התוועדויות" ח"ד עמוד 210-211], ביאר רבינו זי"ע את ההוראה שניתן ללמוד משמו השני של נשיא דורנו "יצחק", וז"ל הקדוש:

"יצחק - הוא ע"ש השחוק והשמחה, ועד לשלימות השמחה, כמ"ש "אז ימלא שחוק פינו"15. וכאשר טוענים, היתכן, הרי אמרו חז"ל "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז שנאמר אז ימלא שחוק פינו"? - הרי נשיא דורנו, דור השמיני, הוא הוא "אז" (שמספרו שמונה), כפי שהכריז בעצמו ש"לאלתר לגאולה", ואמר וחזר וציווה לפרסם ש"הנה זה בא"16, היינו, לא רק "הנה זה עומד אחר כתלינו"17, ואפשר לראותו ע"י סדק בהכותל, אלא "הנה זה בא", עד "שמראה באצבעו ואומר זה", ולא נשאר אלא להוסיף בהענין של "עמדו הכן", שכן גם הכפתורים מצוחצחים כבר, ובמילא ישנם תיכף ומיד (נוסף על כל הענינים של "יוסף", גם) כל הענינים של יצחק, שזהו"ע הצחוק והשמחה18 באופן ד"ימלא שחוק פינו".

"ומה ש"אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז" - במה דברים אמורים, כאשר המדובר אודות רגע קודם גילוי משיח צדקנו; אבל בנידון דידן, הרי מכיון שנשיא דורנו הי'19 המשיח של דורנו, והוא נתגלה בכל התוקף - הרי לא רק שניתנה רשות, אלא יתירה מזה, שיש חיוב להתנהג באופן ש"ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

"ועפ"ז מובנת גם הסיבה לכך שנשיא דורנו תבע מחסידים בדורו שיעמדו בתנועה של שמחה ושמחה גדולה בלי הגבלות . . והמשיך תנועה וענין השמחה גם לדורו אחריו, דורנו זה כו'". עכ"ל רבינו זי"ע. וע"ש עוד. ועד"ז אמר רבינו בשיחת ש"פ כי תצא התנש"א20.

והנה בהשקפה ראשונה נראה שבדברי רבינו נתחדשו שני דברים לדינא: (א) שבימינו נתבטל האיסור למלא פינו בשחוק, וכבר אינו נוהג מאז שנתגלה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, בכל התוקף, כמשיח שבדורו. (ב) שבזמן הזה אסור לעשות שום מגרעת בשמחה של מצוה מחמת דינא דאסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, [משום אבילות וכיו"ב], כי חייבים אנו לשמוח בשלימות, "בלי הגבלות".

בירור שיטת הפוסקים ושיטת רבינו בזה

ג) אמנם נראה ברור שאין זה כוונת דברי רבינו, כי:

(א) בכל מקום בדברי הפוסקים וכו' שנזכר האיסור לשמוח בשלימות ["מילוי פיו שחוק"] בזה"ז או שאר איסורים שיסודם בחיוב אבילות מחמת החורבן והגלות, לא אשתמיט בשום מקום מי שיאמר שמשיתגלה המשיח שבדור21 [ואפילו כשיאמר "הנה זה בא", דהיינו שנמצאים כבר ב"דור" הגאולה] שוב בטלו איסורים אלו.

(ב) ואדרבה, ברוב המקומות משמע להדיא שהאיסורים בתקפם עומדים עד שיבנה ביהמ"ק ונצא מן הגלות בפועל ממש, וכמ"ש [בנדו"ד] בספר האשכול הנ"ל "ומכי חריב ביהמ"ק אין שחוק לפניו, לפיכך אסור וכו'", ומכלל לאו אתה שומע הן, דרק כשיבנה ביהמ"ק ב"ב יש שמחה לפניו ומותר לשמוח ולשחוק בלי הגבלות. וכן מבואר בלשון הרמב"ן הנ"ל שהאיסור נאמר על "זמן הגלות", וכבר אמר רבינו בדוכתי טובא [רבו מלספור22] שעד שיבנה ביהמ"ק במקומו ויקובצו כל נדחי ישראל וכו', אין לנו אפילו אתחלתא דגאולה, ונמצאים אנחנו בגלות וחושך כפול ומכופל. וכן מבואר ממ"ש בספר הבתים בית תפלה שערי תענית בסופן (פ"ז ה"א): אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה עד בא זמן גאולתינו שנאמר אז ימלא שחוק פינו, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה".

וראה גם לקוטי שיחות חכ"ה עמוד 130 ש"ע"י עבודה זו כו' איז מען נאך מער ממהר דעם זמן ווען 'יאמרו ליצחק כי אתה אבינו' די גאולה האמיתית והשלימה, ואז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו, ב. ברכות לא, א)". ובלקו"ש חל"ט עמוד 388: "וואס די שלימות בזה וועט זיין לעתיד לבא - 'אז ימלא שחוק פינו', 'אז ישיר משה' (בשלח טו, כא)"23. ובסה"ש תש"נ ח"ב עמוד 578 ושם הערה 172 איתא: "וב' שמותיו [של אדמו"ר מהוריי"צ] קשורים עם הגאולה . . שלעתיד לבא ('אז') יהי' שלימות השמחה ('ימלא שחוק פינו') שהרי אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו (ברכות לא, א. טור ושולחן ערוך אורח חיים סתק"ס ס"ד)". (ג) וכן משמע מזה שהאיסור לשמוח [בשלימות] בעוה"ז הובא בטור [ושו"ע] ובנו"כ ביחד עם הדינים והמנהגים שנתקנו כזכר לחורבן, באורח חיים סימן תק"ס, שענינו "לעשות זכר לחורבן"24. וכי תיסק אדעתין [לדוגמא] דהמנהג שהביא הרמ"א באו"ח שם (ס"ב) "לשבר כוס בשעת החופה"25 אינו נוהג בזה"ז?

ד) וע"כ ברור הוא שמעולם לא נתכווין רבינו זי"ע לומר שכבר בטלה הלכה זו "דאסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" מאז תקופת מלחמת עולם השני' שאז יצא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בקול קורא "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"26. ובקשתי את הגה"ח ר' יואל הכהן כהן שליט"א, דולה ומשקה מתורת רבינו, שיחווה את דעתו בזה. וענה ואמר: ברור הדבר ופשוט הוא שלא נתכווין רבינו זי"ע לומר שבימינו נתבטל האיסור לשמוח בלי מגרעת, כיון שעדיין אנו נמצאים בגלות המר, וחייבים אנו בכל עניני אבילות במחדו"מ, ואסור לשנות כמלא נימא מדברי השו"ע טרם יבא משיח צדקנו ויגאלנו. והרבי בוודאי לא נתכווין לומר אלא שבהתקרב מועד הגאולה וכו', יש להרבות בשמחה של מצוה באופן המותר ע"פ שו"ע27, כי הרבי הריי"צ שהי' משיח שבדורו וניבא על הגאולה גילה לנו שדוקא ע"י עבודה מתוך שמחה נצליח "להביא לימות המשיח". עכת"ד28.

עדיין צ"ע

כל זה למעשה. אמנם עדיין לא זכינו ליישב לשון השיחה, "הרי נשיא דורנו, דור השמיני, הוא הוא 'אז' (שמספרו שמונה), כפי שהכריז בעצמו ש'לאלתר לגאולה', ואמר וחזר וציווה לפרסם ש'הנה זה בא' . . ומה ש'אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז' - במה דברים אמורים, כאשר המדובר אודות רגע קודם גילוי משיח צדקנו; אבל בנידון דידן, הרי מכיון שנשיא דורנו הי' משיח של דורנו, והוא נתגלה בכל התוקף - הרי לא רק שניתנה רשות, אלא יתירה מזה, שיש חיוב להתנהג באופן ש'ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה'".

ואבקש מקוראי הגליון שיחוו את דעתם בזה, תורה היא וללמוד אני צריך.

---

1) גירסת הרי"ף ותר"י.

2) יעויין בבית האוצר (להגר"י ענגיל) מערכת א-ס כלל קפט שכתב בא"ד: "וע"כ דהאי איסור היינו רק מדת חסידות דאם הוא איסור ממש, מאי ריבותי' דריש לקיש שלא עשה איסור". אבל מכל הפוסקים (ראשונים ואחרונים דלהלן) משמע דאיסור גמור הוא. וקושיית הבית האוצר יש ליישב. ואכ"מ.

3) ביל"ש תהלים רמז תתפא ליתא לתיבת "רבי".

4) בגמרא שם: "...עד כאן הביאו ר' ירמי' לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך". ופירש רש"י בד"ה לידי גיחוך: "שחוק. בכל תחבולות הללו עסיק ר' ירמי' להביא ר' זירא לידי שחוק ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק. ור' זירא מחמיר טפי" [שלא לשחוק כלל].

5) וכן מבואר בכ"מ. [יעויין גם במקומות שנסמנו ברשימות הצ"צ הנ"ל].

6) איתא במסכת נדרים נ, סע"ב (לפי גירסת הע"י): "רבי עבד לי' הילולא לר"ש ברי' ולא אזמני' לבר קפרא [לפי שהי' איש בדחן ומתיירא שמא יעשה שום דבר שישחוק. פרש"י]. אמר לי' [בר קפרא לרבי. פרש"י] אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכו"כ [שהי' מגנהו על שלא זימנו. פרש"י]". ויעויין בשו"ת שבות יעקב סוף ח"א (סימן קפב) שביאר דרבי יהודה הנשיא חשש שמא יעבור על האיסור למלאות פיו שחוק בעוה"ז, ובר קפרא - באמרו "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכו"כ" – כיוון למ"ש ר' עקיבא לחבריו [בעובדות שהובאו בגמרא סוף מסכת מכות (כד, רע"ב)], "לכך אני מצחק, ומה אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו עאכו"כ", ע"ש בארוכה.

7) ומלשון הלבוש או"ח שם ס"ד וס"ה ["אסור לכל אדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז וכו' הלכך אסור לאדם לנגן בכלי שיר וכו'"], מבואר דכמה מההלכות המפורשות בסימן תק"ס שענינם "זכר לחורבן" יסודם בדין זה דאסור לו לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז. וראה מ"ש הפרמ"ג – לקמן הערה 25.

8) לשון הרמב"ם סוף הל' לולב.

9) ומדברי הט"ז דלקמן מבואר לכאורה דלפי פירוש זה לא דיברו אלא בשמחה סתם ולא בשמחה של מצוה, וכפשי"ת.

10) ואם נימא דהרמב"ם ס"ל כשיטת תר"י, אולי י"ל דמה"ט השמיט הרמב"ם הך דינא ד"אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" מספר היד, ומשום די"ל דס"ל שדין זה נכלל במש"כ בהלכות דיעות סוף פרק שני, ע"ש. ויומתק יותר עפמ"ש בהעמק שאלה שם דמדברי הרי"ף עמ"ס ברכות שם משמע דס"ל כרבנו יונה, וא"כ הוא, אזיל הרמב"ם ברי"ף כדרכו בריבוי מקומות, [ראה בית יוסף או"ח סימן רמח ד"ה ומ"ש רבינו י"מ: "ומסתמא לא פליג הרמב"ם אהרי"ף רבי'". קונטרס אחרון לשו"ע אדה"ז: או"ח סרס"ו סקי"א ("ומסתמא הרמב"ם קאי בשיטת הרי"ף רבו"). שם סרע"א סק"ג: ("ומסתמא הרמב"ם בשיטת הרי"ף קאי"). וראה לשון הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות ע"ס זרעים. שו"ת הרמב"ם (פריימאן) סימן שנג].

11) וראה לבוש או"ח סתק"ס ס"ד ומ"ש על דבריו בפרישה שם. ואכ"מ.

12) מדכתב הט"ז "להכריע בזה" משמע דכל הני רבוותא שחולקים על רבנו יונה ס"ל דלעת"ל יהי' מותר למלאות פינו בשחוק אפילו בשמחה שאינה של מצוה.

13) ראה שמואל-ב ו, יד-טז.

14) בלקו"ש חי"ז עמוד 275 איתא: "און הגם אז רז"ל זאגן 'אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה', איז אבער מובן אז שמחה של מצוה איז אדרבה א חיוב און ענין הכרחי; און דוקא דאס פועל'ט אויך למעלה ענין השחוק [ראה זח"ג תצוה קפד, ב. מאה שערים יז, ב (אג"ק אדמו"ר הצ"צ ע' שכה-ו)], ביז ס'ווערט 'יושב בשמים ישחק גו' - ישחק פון די אלע וואס ווילן ח"ו דריקן אידן, ביז צום קיום היעוד אז ימלא שחוק פינו - בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש". ולולי דברי הט"ז הי' אפשר לפרש דברי רבינו דבמ"ש "און הגם . . איז אבער מובן אז שמחה של מצוה איז אדרבה א חיוב און ענין הכרחי", כוונתו דבשמחה של מצוה אין שום הגבלות גם בזה"ז, וכשיטת הראשונים הנ"ל. ולפי המבואר בט"ז נ"ל די"ל שיעור דברי רבינו כך: דאע"פ שאסור לאדם למלא פיו שחוק בעוה"ז, "ובזמן הגלות ערבה כל שמחה" שאינה של מצוה, מ"מ "איז אבער מובן אז שמחה של מצוה איז אדרבה א חיוב און ענין הכרחי" ולכן אין לשלול שמחה של מצוה ח"ו (כמו שמחה סתם) אע"פ שגם "בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים" לא ימלא פיו שחוק.

15) ראה ספר השיחות ה'תשמ"ח ח"ב עמוד 416 הערה 78 ובשוה"ג הב' שם.

16) ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ח"ו:

עמוד קצג. עמוד רד. עמוד רט [במכתב להגרש"י זוין ז"ל מיום ז' אדר תש"ב: "סוף סוף עומדים אנחנו על סף הגאולה"]. עמוד שו ["מיר האבן דערלעבט די ערב גאולה צייט"]. עמוד שלז ["הסכת ושמע ישראל! העת הזאת היא מועד הגאולה על ידי משיח צדקנו" ושם "שידע את האמת הגמור כי על מפתן הגאולה שלימה ע"י משיח צדקנו אנו עומדים"]. עמוד שלח. עמוד שמט ["הכון ישראל לקראת משיח צדקנו"]. עמוד שנד ["מטרת הכרוזים היא להודיע: א) כי הזמן הוא ערב הגאולה השלמה המיועדה ע"י הנביאים הקדושים. ב) הגאולה ע"י משיח צדקנו הבא בקרוב ממש"]. עמוד תיט [מח"י אלול תש"ב: "זיינען מיר שוין טיף אריינגעפארען אין דער שבוע שבו בן דוד בא, אויב נישט טאקע אין דעם לעצטן יאר"].

17) לשון הכתוב: שיר השירים ב, ט.

18) ראה לעיל ס"א ב' ביאורים ב"שחוק".

19) הלשון "הי'" [לשון עבר] מובן ע"פ מ"ש בשיחת ש"פ פינחס ה'תשמ"ה ("תורת מנחם - התוועדויות" ח"ד עמוד 2617 ואילך), שם מבואר דכמו שאר נשיאי ישראל שנסתלקו לא יהי' כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ משיח, [אף שכמו "כל שאר נשיאי ישראל בכל הדורות" עדיין יהי' לו אצלו מעלת הנשיאות].

20) ונראה ברור, דכל דברי רבינו אמורים לפי שיטת הרמב"ן והטור וסיעתם [וכהכרעת הט"ז וסיעתו הנ"ל] דהאיסור למלא פיו שחוק בזמן הזה מיירי בשמחה של מצוה, ויסודו בחיוב אבילות על חורבן ביהמ"ק, וע"כ אינו שייך אלא בזמן הגלות ולא בזמן שהי' ביהמ"ק קיים, ועאכו"כ שאינו נוהג בימות המשיח.

21) ראה פי' הרע"ב על מגילת רות. ובכ"מ.

22) ראה לדוגמא לקוטי שיחות חלק ה' עמוד 149 הערה 51.

23) ולהעיר, שמדברי המהרש"א בחידושי אגדות עמ"ס ברכות שם משמע שאפילו בזמן בית שני לא הותרה השחוק במילואה ובשלימותה ורק "בגאולה העתידה שתהי' שלימה" - אז, ימלא שחוק פינו, עיין שם. וכ"כ בפירוש בעיון יעקב על העין יעקב (ברכות שם) - הו"ד ביהל אור עה"כ שם - "דאפילו בבית שני לא הי' היתר כי אם דוקא בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" דקאי על לעת"ל].

24) וראה לבוש הנ"ל הערה 7.

25) ראה פרמ"ג או"ח שם במש"ז סק"ד דענין שבירת הכוס [או הקדרה - בקישורי תנאים] "היינו כדי להבהיל ושלא יהא השמחה במילואה ולזכור החורבן".

26) ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ח"ו עמוד תל ואילך, בקו"ק משלהי שנת תש"ב: " שישו ושמחו בשמחת הגאולה . . עס קומט אהן דאס יאהר תשג"ה . . עס וועט דערהויבן ווערען די מלכות בית דוד דורך דעם גואל צדק וועלכער וועט ברענגען פאר'ן אידישען פאלק די גאולה שלמה! אזוי איז דאס און אזוי וועט דאס זיין, סיי איהר גלויבט אין אונזערע ווערטער און סיי ניט! די גאולה שלמה איז נעהנטער ווי נאהענט און אונזערע רוף 'שישו ושמחו בשמחת הגאולה' איז ערנסטער ווי ערענסט . . איהר ווילט ניט הערען פון תשובה אהן באווייזען אז דאס איז נויטווענדיק, האט איהר אונזער פרעהליכען אנזאג 'שישו ושמחו בשמחת הגאולה' אז די גאולה דערנעהענטערט זיך...".

27) ויש להעיר שבדורות האחרונים הקילו האחרונים הרבה בענין שמיעת כלי זמר וכיו"ב, ראה: שו"ת מהרש"ג ח"ב סימן קכה. שו"ת חלקת יעקב ח"א סימן סב. שו"ת שבט הלוי ח"ו סימן סט וחלק ח' סימן קכז. שו"ת משנה הלכות ח"ו סימן קו. שו"ת להורות נתן ח"ד סימן מו. וראה שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סו"ס קסו.

28) וראה שיחת ש"פ תצא תשמ"ח (ספה"ש תשמ"ח ח"ב עמוד 631 ואילך) ושם הערה 72.