קושיית המעשה רוקח שהרמב"ם אינו כדעת שמואל

בס' מעשה רקח על הרמב"ם (הל' תשובה פ"ח) הקשה מהא דאמר שמואל (שבת דף סג, א וש"נ) "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, שנאמר (דברים טו,יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" למ"ש הרמב"ם בסוף הל' מלכים: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", דממ"ש דבאותו זמן לא יהי' רעב וכו' וכל המעדנים מצויין כעפר, משמע דסב"ל דלא יהי' עניות באותו הזמן כלל, ולא כדעת שמואל אף שפסק כמותו? (שם ריש פי"ב והל' תשובה שם ה"ב).

ולכאורה אין זה קושיא כלל, שהרי כתב הרמב"ם בפיהמ"ש בהקדמתו לפ' חלק וז"ל: "וזהו לשון חכמים אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם, אבל באותם הימים יהי' נקל מאד על בני אדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה, וזהו שאמרו עתידה א"י להוציא גלוסקאות וכלי מילת - לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל וכו'". עכ"ל. וא"כ י"ל דגם מ"ש בס' היד וכל המעדנים מצויין כעפר כוונתו כמ"ש בפיהמ"ש שיהי' נקל מאד למצוא מחייתם, ומ"מ כתב בהדיא שיהיו עשירים ואביונים כנגד זולתם, וראה ב'מקורות וציונים' שם ברמב"ם פרנקל דנקט כן דמ"ש בס' הי"ד כוונתו למ"ש בפיהמ"ש.

בכמה מקומות מבואר דקאי על תקופה הב'

אבל נראה שאין זה פשוט כ"כ, דבס' 'הדרנים על הרמב"ם וש"ס' - בההדרן על הרמב"ם תנש"א סעי' ה', הקשה דדברי הרמב"ם בהלכה האחרונה אודות שלימות העולם "באותו הזמן" הם בסתירה לכאורה לתוכן שני הפרקים דהל' מלך המשיח שבהם מודגש שאז יהי' מצב העולם בשלימות הדרושה כדי שישראל יוכלו לקיים תומ"צ בתכלית השלימות באין מונע ומעכב ותו לא, דלזה מספיק שבימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם ועולם כמנהגו נוהג ואין צורך בשינוי מנהגו של עולם, ובהלכה האחרונה כתב להיפך: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה . . וכל המעדנים מצויין כעפר" - שמצב זה הוא (בפשטות) שינוי מנהגו של עולם (אף ששינוי זה אינו היפך הטבע) וכו', ולאחרי אריכות הביאור כתב שם (בסעי' ט') דלאחר שביאר הרמב"ם אודות שלימות פעולת התורה בהעולם, ניתוסף שינוי גם במצב העולם מצ"ע, וזהו"ע שינוי מנהגו של עולם, והוסיף וז"ל: "וענין זה מוסיף הרמב"ם (בקיצור וברמז) בהלכה האחרונה: ובאותו הזמן לא יהי' שם רעב ומלחמה וכו' שמשתנה מציאות העולם באופן שגם מצד עצמו לא יהי' בו ענינים בלתי רצוים (רעב ומלחמה), כי אם ריבוי מופלג של טובה ותענוג", ובהערה 74 כתב וז"ל: "ועפ"ז י"ל שהפירוש ד"לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה" הוא באופן דביטול מנהגו של עולם - שיבטלו כלי זיין ("לא מלחמה") ויבטל מצב דעני ואביון ("לא רעב")". עכ"ל. ועפ"י כל זה ביאר הסדר של הרמב"ם בהל' האחרונות, דלכאורה הי' הלכה ה' ד"באותו הזמן וכו'" צריכה להיות לפני הל' ד', כיון דהל' ה' איירי אודות תיאור מצב העולם בימות המשיח שהוא בהמשך ללעיל מיני' לפני הל' ד', משא"כ הל' ד' הו"ע בפני עצמו ד"לא נתאוו חכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על העולם וכו'"? ועפ"י הנ"ל ניחא כיון דהל' ה' איירי בקיצור וברמז אודות תקופה הב' שאחרי השלימות דתקופה הא', עיי"ש בארוכה.

ועד"ז כתב שם (ע' רמ) בקונטרס 'הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם' סעי' י' וז"ל: "די"ל שבהלכה האחרונה מוסיף בקיצור וברמז גם ע"ד תקופה השני' דימות המשיח שיהי' שינוי מנהגו של עולם וכו'". עכ"ל, וכ"כ שם ב'הדרן של הרמב"ם ומסכת תענית' (ע' ו') וז"ל: "ולאח"ז מוסיף בהלכה האחרונה (לאחרי הסיכום והסך-הכל ש"לא נתאוו . . ימות המשיח . . אלא כדי כו'") ענינים שיש בהם ביטול מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית (בתקופה השני') "לא יהי' שם רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר וכו'". עכ"ל. וראה לקוטי שיחות חל"ה ע' 209 הערה 30 שמציין ג"כ להדרן הנ"ל דאיירי אודות תקופה הב', (וזהו ע"ד שכתב בלקוטי שיחות חט"ו - עשרה בטבת סעי' יא, שביאר דברי הרמב"ם סוף הל' תעניות במש"ש: "ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יו"ט" דקאי על תקופה הב'").

הרי דפירש דמ"ש הרמב"ם דבאותו זמן לא יהי' שם רעב וכו' ומעדנים מצויין כעפר הוא ביטול מנהגו של עולם ויבטל מצב דעני ואביון וכדנקט המעשה רקח כנ"ל, אלא דלפי"ז לא קשה קושייתו כלל, כי הא דאמר שמואל ד"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, שנאמר (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" איירי בתקופה הראשונה, ואילו הרמב"ם הכא איירי בתקופה השני'.

החילוק בלשון הרמב"ם בפיהמ"ש לס' הי"ד

אבל הא גופא צריך ביאור; דכיון דבפיהמ"ש הנ"ל כתב בהדיא בנוגע לתקופה הא' ש"יהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם, אבל באותם הימים יהי' נקל מאד על בני אדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה", ולכאורה היינו הך עם מ"ש בס' הי"ד שלא יהי' רעב וכו' ומעדנים מצויין כעפר, א"כ מהיכי תיתי לומר דבס' הי"ד ה"ז קאי על תקופה הב' כשבפיהמ"ש אומר זה גופא על תקופה הא'?

ואולי אפ"ל בזה, דהנה כתב בלקוטי שיחות חכ"ז פ' בחוקותי א' (ובס' שערי גאולה ימות המשיח סי' לא ועוד) דלכאורה הי' אפשר לבאר שיטת הרמב"ם בנוגע לעולם כמנהגו נוהג לע"ל עפ"י מ"ש בס' עבודת הקודש (ח"ב פל"ח) דעולם כמנהגו נוהג היינו שהקב"ה לא יחדש דברים חוץ מן הטבע, דכל הענינים שבבריאה יהיו על טבעם ושרשם כמו שהיו בתחילת הויתם ובריאתם לפני חטא עה"ד, ומבאר עפ"ז בהשיחה דלפי"ז יש לתרץ גם מ"ש והשבתי חיה רעה וגו' דאין בזה ביטול דבר ממנהגו של עולם שהרי כך הי' המצב בתחילת הבריאה קודם חטא עה"ד, וכמבואר בפי' הרמב"ן על התורה (פ' בחוקותי כו, ו) שלא היו מזיקין כמאמר חז"ל (ברכות לג, א): "לא הערוד ממית אלא החטא ממית", נמצא דוהשבתי חיה רעה וגו' אינו אלא שיבה למצבן שהי' בתחילת הבריאה, אבל אח"כ מסיק דקשה לפרש כן בדעת הרמב"ם, כי מדבריו מוכח ששולל לא רק חידוש במעשה בראשית היינו דבר שלא הי' כלל במעשה בראשית, אלא שולל גם שיהי' איזה שינוי "ממנהגו של עולם" וכתב ש"עולם כמנהגו נוהג", דלשון זה משמע שיהי' כהנהגת העולם בפועל בקביעות, ואין נפק"מ מתי נקבעה הנהגה זו בתחילת הבריאה ממש או לאחר זה, עיי"ש.

ולפי"ז יש לומר דבשלמא מ"ש בפיהמ"ש דבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה, אין זה שינוי ממנהגו של עולם כפי שהוא אחר חטא עץ הדעת שכתוב: (בראשית ד, יט) "בזעת אפיך תאכל לחם וגו", כיון דמ"מ יש כאן עכ"פ עמל מעט מצד האדם, אלא שניתוסף ע"ז בימוה"מ [בתקופה הא'] שתהא הברכה מצוי' במעשה ידיהם (כדפירשו המפרשים שם), אבל מ"ש בס' הי"ד שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, משמע בפשטות שלא יצטרכו אז לעמל כלל, שזהו מצב שלפני החטא. וכ"כ בס' הדרנים הנ"ל (בהדרן דשנת תשמ"ה) סעי' ד' (ע' פד) דכיון שאז הטובה תהי' מושפעת הרבה לא יהי' צורך אפילו במיעוט עסק, לכן י"ל שזהו שינוי מנהגו של עולם וקאי על תקופה הב'.

דבשלמא אם היינו אומרים ששיטת הרמב"ם בתקופה הא' היא דעולם כמנהגו נוהג שיהי' כמו לפני החטא כנ"ל, הי' אפ"ל דגם מ"ש דמעדנים מצויין כעפר וכו' קאי על תקופה הא' שלא יצטרכו לעמל כלל, אבל כיון שנתבאר דלפי הרמב"ם לא ישתנה דבר ממנהגו של עולם כלל ממה שהי' לפני זה אחר החטא, לכן מסתבר לומר שזה קאי על תקופה הב', ולכן פי' דהל' האחרונה ברמב"ם מרמז בקיצור לתקופה הב'.

אבל ראה בחכ"ז שם בהערה 78 שכתב בהדיא דגם הל' ה' דלא יהי' שם רעב וכו' שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר קאי על תקופה הא' עיי"ש, וראה גם לקוטי שיחות חלק לח ע' 109 שכתב דאיירי בתקופה הא' ובעוד כמה מקומות, דנראה דשם סב"ל דמ"ש בהל' ה' אכן מתאים למ"ש בפיהמ"ש, וכפי שמשמע גם שהל' זו באה בהמשך ללעיל מיני' דעולם כמנהגו נוהג וכו' . ולפי"ז יוצא שישנם ב' אופנים איך לפרש הל' ה', או דקאי על תקופה הא' או על הב'.