קדושת כהונה אחר התחי'

בגמ' ברכות (מו, א) איתא: "רבי זירא חלש, על לגביה רבי אבהו, קביל עליה: אי מתפח קטינא חריך שקי - עבידנא יומא טבא לרבנן. אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן. כי מטא למשרי, אמר ליה לרבי זירא: לישרי לן מר - אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרבי יוחנן דאמר: בעל הבית בוצע? שרא להו. כי מטא לברוכי, אמר ליה: נבריך לן מר - אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר: בוצע מברך? ואיהו כמאן סבירא ליה? - כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע ואורח מברך, בעל הבית בוצע - כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך - כדי שיברך בעל הבית". ע"כ. ובחי' הרשב"א שם (ד"ה איהו כמאן) הקשה דכיון דאמרינן דר' אבהו סב"ל כר' יוחנן דבעה"ב בוצע ואורח מברך, א"כ ר' אבהו היכי קאמר ליה לר' זירא דליבצע? ותירץ וז"ל: "וי"ל דשאני ר' זירא דהוה ליה בסעודה זו כבעל הבית דמחמתיה עביד להו יומא טבא לרבנן". עכ"ל.

ובקונטרס "עובר אורח" להגאון האדר"ת ז"ל (או"ח סי' קס"ז, נדפס בסוף הס' ארחות חיים ח"ב) הקשה דלמה לא תירץ הרשב"א בפשיטות, דכיון דר' זירא הי' כהן (כדאיתא בירושלמי ברכות פ"ח ה"ו) לכן כיבד לר' זירא לבצוע? ותירץ וז"ל: "ואולי י"ל דסב"ל להרשב"א כרש"י כתובות (מג, ב בד"ה אמר רב זירא) דבבבל קרי ליה רב זירא וכשעלה לא"י נסמך וקראוהו רבי זירא". א"כ י"ל דבההוא עובדא שהי' כבר בא"י אצל ר' אבהו הי' לבתר עובדא דרבה במגילה ז, ב, דשחטי' לר"ז והדר אחי', וא"כ י"ל דפקעה קדושת כהונה ממנו עכ"ל, ז"א, דכיון שמת וחזר לתחי' ע"י נס פנים חדשות באו לכאן ונפקע ממנו קדושת כהונה, ובס' מגדים חדשים (ברכות שם) כתב דלפי דברי האדר"ת יש ליישב עד"ז גם בנוגע לרב כהנא דאיתא בכמה מקומות שהי' כהן, (פסחים קיג, א ועוד), והקשו התוס' (קידושין ח, א, ופסחים מט, ב) דבכמה דוכתי משמע שלא הי' כהן? ולפי הנ"ל י"ל דאלו המקומות דמשמע שלא הי' כהן היו אחר העובדא של רב כהנא עם רבי יוחנן (ב"ק קיז, א) דנח נפשיה ואח"כ בעא רחמיה ואוקמיה עיי"ש, דאחר שחזר לתחי' ה"ה פנים חדשות עיי"ש.1

ובס' כלי חמדה פ' בראשית (ע' 12) הביא דברי האדר"ת, ותמה עליו שהרי כל כהן הוא כהן מחמת שהוא בן כהן, וכיון דזה פשיטא שלא נפקע הקורבה ע"י המיתה, א"כ ה"ה גם עתה בן כהן וממילא הוא כהן עיי"ש.

ולכאורה יפלא יותר, שהרי מפורש בסנהדרין צ, ב: "אמר רבי יוחנן מניין לתחיית המתים מן התורה - שנאמר (במדבר י"ח, כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה. אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה - מכאן לתחיית המתים מן התורה", הרי מבואר בהדיא דגם אחר התחי' לא נפקע ממנו קדושת כהונה? 2

שו"ר במכתב שכתב הגר"ח ברלין להאדר"ת (נדפס בס' הזכרון לה'פחד יצחק' ע' תרס) ששם שלל הגר"ח ברלין דבריו אלו לגמרי, מצד הגמ' דסנהדרין שמפורש להיפך.

שיטת הרמב"ן בשורש ג'

ואחד מידידיי חו"ב שי' העירני למ"ש בס' 'כמוצא שלל רב' פ' קרח (ע' ערב) בענין זה, והביא שם שבקובץ הר המור (גליון ז' ניסן תשמ"ה) כתב הגרי"ח שליט"א סופר ליישב דברי האדר"ת, דאכן מדרשת הגמ' דסנהדרין מתבאר בפירוש שלעתיד לבוא כשיקום אהרן בתחיית המתים יהי' כהן ויתנו לו תרומה, אבל לא התבאר שם שאת התרומה יקבל אהרן מכח קדושתו הראשונה, ואפשר לומר שלע"ל יצטרך משיחה לכהונה מחדש, ומצינו מקור לזה מדברי הרמב"ן, דבגמ' יומא ה, ב, איתא: "כיצד הלבישן [לאהרן ולבניו בימי המילואים]" ומקשה הגמ': "כיצד הלבישן, מאי דהוי הוי?" [כלומר מה לנו לחקור מה הי' בימי המילואים?] ומתרץ הגמ' שהשאלה היא כיצד מלבישן לע"ל? ושוב מקשה הגמ' לע"ל כשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם? [והוא ידע כיצד יש להלבישן] וכו' עיי"ש.

וכתב ע"ז הרמב"ן (בסהמ"צ שורש ג') וז"ל: "הנה סוברין כי לתחיית המתים יקדשו אהרן ובניו עצמן במילואים, לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת מיתה ויהיו אנשים מחודשים, יצטרכו להתקדש כבראשונה, ויהיו המילואים האלה נוהגין בם וכו'". עכ"ל. (וראה גם בזהר הרקיע להרשב"ץ על האזהרות (עשין קכז - קכח) שהביא דברי רמב"ן אלו), הרי שיש מכאן מקור לדברי האדר"ת שהמיתה אכן מפקיעה קדושת כהונה ומצריכה קידוש מחדש עכ"ד, וכבר כתב כן גם בס' פסקי תשובה (הנדפס מחדש) בקונטרס דברי חכמים ע' כג, עיי"ש.

אלא דיש לדחות, דאפילו לפי הרמב"ן שהוכיח מהגמ' יומא שיצטרכו חינוך מחדש ומשיחה חדשה (וראה גם רש"ש שם), הנה בפשטות כוונתו כמ"ש בכלי חמדה שם שצריך חינוך מחדש רק משום העבודה, כמו כל כהן שהתחיל לעבוד שצריך חינוך, אבל לענין קדושת כהונה עצמה פשיטא שלא נפקע.

וראה שו"ת אבני נזר חו"מ סי' ג' וז"ל: "ואשר הוקשה לו בש"ס יומא (ה' ע"ב) כיצד מלבישן לעתיד לבוא. למה יצטרך לעתיד סדר הלבשה הלא כבר נתחנכו אהרן ובניו ולמה יצטרך חינוך שנית: נ"ל עפימ"ש הרב מלאדי זצ"ל בעל התניא בספרו תורה אור פ' ויחי בפסוק אוסרי לגפן עירה בד"ה והנה זהו, (מו, ג) כי לעתיד תהי' העבודה למכוון אחר ממה שהי' במשכן ובבית עולמים כי שם הי' הכפרה על האדם ולעתיד יהי' האדם כבר מתוקן והקרבנות יהי' להעלות הבעלי חיים. עיי"ש. וכיון שיהי' העבודה באופן אחר יצטרך חינוך לעבודה זו מחדש. ורמזו חכמז"ל זה במה שאמרו שמיני רגל בפ"ע. וידוע כי שמיני רומז לימות המשיח כינור של עתיד בת ח' נימין. ואין לו צירוף עם עוה"ז והוא בפני עצמו ע"כ צריך חינוך מחדש. ובספר המצוות שורש ג' כתב הרמב"ן ז"ל בד"ה אבל תרומת, לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת המיתה ויהיו אנשים מחודשים יצטרכו להתקדש כראשונה עיי"ש". עכ"ל.

וראה עוד בס' כמוצא שלל רב שם, שהביא אח"כ מ"ש הגרא"ד הורוויץ שליט"א בקובץ הר המור גליון ט' (אלול תשמ"ו) לדחות תירוצו ע"ד הנ"ל, דאין כוונת הרמב"ן שיצטרכו לקדשם לכהונה, אלא דקאי על החינוך למילואים בלבד, וכמו שהי' בימי משה רבינו ובימי עזרא דאף שהיו כהנים מכבר נעשה להם משיחה במילואים עד"ז יהי' לע"ל, גם כתב להקשות על האדר"ת מכ"מ, ומהם דלפי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צא, ב ובכ"מ) שבתחיית המתים יקומו במומם כדי שלא יאמרו אחר הוא, ואח"כ יתרפאו, והרי מרובה מדה טובה ממדת פורעניות, א"כ ודאי ששבט הכהנים שנבחרו לשרת את ה' יעמדו במעלתם? עכת"ד.

נוסף לכ"ז, כבר נת' במ"א מה שהקשו על הרמב"ן דבתו"כ פ' צו פי"ח איתא להיפך: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו ר' יהודא אומר יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבוא ת"ל זאת וכו'" – היינו שיצטרכו משיחה רק אז ולא לע"ל כי עומדים בקדושתם במשיחה הראשונה ואי"צ משיחה אחרת, וכן איתא במדב"ר פ' נשא פי"ח "עדיין אני אומר שימשחו לע"ל ת"ל זאת אין נמשחין לע"ל", עיי"ש, וראה בזית רענן על הילקוט פר' צו רמז תקט שהקשה קושיא זו על הרמב"ן, וכן הקשה באמבוהא דספרי על ספרי זוטא פר' נשא (יח, פד), ובס' הל' א"י ע' קסב, ובשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב ועוד, (וראה קו"ש ח"ב סי' כ"ט אות ה-ו), ולכן יש שפירשו הגמ' דיומא דבאמת לא התבטלה קדושת כהונה מהם כלל, ואין זה אלא תיאור כבוד שיהי' למשה רבינו, דבתחיית המתים הוא יחזור וילבישם.

חילוק בין תחי' פרטית לתחיית המתים הכללי

ונראה דיש לומר בזה באופן אחר, וזהו עפ"י מ"ש בלקוטי שיחות חי"ח פ' חוקת ב' סעי' ט"ו בהא ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא (נדה סט, ב) אם מתים דלע"ל צריכין הזאה ג' וז' או אין צריכין, ומקשה דלמה לא שאלו שאלה זו עצמה בנוגע לבן השונמית דאיירי בו לפני זה אם הי' צריך הזאה וכו'? וביאר שם שיש חילוק בין תחיית המתים דלע"ל לתחיית המתים שבבן השונמית, וז"ל (בתרגום מאידיש): "אצל בן השונמית היתה התחי' (לא באופן של תחה"מ לע"ל, ששם אפ"ל ש(חלק ה)גוף נתתקן ונבנה, אלא) באופן של התהפכות ומציאות חדשה – מציאות של חי במקום מציאות של מת וכו', ובמילא הרי לא שייך כאן טומאת מגע במת מצד נוגע בעצמו, כיון דהוה מציאות חדשה, ורק בתחיית המתים יש להסתפק אם יש כאן טומאת מגע".

ובהערה 88 כתב וז"ל: "ההסברה בזה י"ל: במתים לעת"ל מוכרח הדבר שיחיו אז (והרי תחה"מ הוא עיקר באמונה) והיינו דמצד הגוף יש בו תכונה וכו' שיחי' וזהו סדר שכלול בהגוף, (ולהעיר מאבות ספ"ד "הילודים למות והמתים לחיות" וראה סנהדרין (צא, א): "דלא הוה חייא דהוה חיי לא כל שכן"), וא"כ נמצא דגוף החי יש לו שייכות והמשך לגוף המת, משא"כ בבן הצרפתית ובן השונמית שהתחי' הי' שלא ע"פ סדר המוכרח בגוף זה כ"א בדרך חידוש ונס, דמצד עצמן היו מתים הרי נמצא דגוף החי אין לו שייכות והמשך לגוף המת ואין כאן נגיעה בעצמו"" עכ"ל. וראה רש"י בראשית ב, ז ד"ה וייצר יצירה לתחיית המתים, ופירשו המפרשים שם שהקב"ה נותן מעכשיו כח חיוני באדם שגם לאחר שימות יוכל לחיות עוד.

דלפי"ז יש לתרץ, דכל מה דיש לומר דאחר שמת וחזר וחי נפקע ממנו דין כהונה, זהו רק בתחי' כמו בר' זירא שהי' ע"י נס ובמילא הוא מציאות חדשה, משא"כ בתחיית המתים שנקבע מעיקרא בהגוף שהוא מוכן לתחי' ה"ז המשך אחד ולכן לא נפקע משבט כהן דין כהונה כדמוכח מהגמ' סנהדרין הנ"ל.3

וראה בס' שערי טהר חלק ח' סי' ק"י שהאריך ג"כ בענין זה, וביאר ג"כ ע"ד הנ"ל שיש חילוק בין תחי' פרטית באופן של נס לתחיית המתים הכללי, וטעמו הוא דתחיית המתים שאני שהחידוש של תחיית המתים יהי' לא רק שיחיו אלא שישובו לקדמותם ממש ויחשבו כאילו לא מתו לעולם והביא גמ' הנ"ל דסנהדרין שיהי' אותו אהרן הכהן שבתחילה, משא"כ במעשה דר' זירא שנעשה לו נס פרטי וחי', וכן בהנס של בן השונמית שהי' נס פרטי, שפיר י"ל שע"י הנס לא חשיבי כלל אותם שהיו מתחילה, ואפשר שבטל גם קורבת משפחתם, והביא ראי' לזה מדברי הרד"ק הידועים (מלכים ב' ד, ז) עה"פ ושלמי את נשיכי וגו': "ושלמי למרי חובותיך, ובתוספתא, וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרת ליה לנביא דה' אית עלי עשור מהאי מישחא או לא אמר לה בעליך זן נביאיא דה' במילתא דליכא עליה עשורא ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא וכו'". עכ"ל. דמבואר בזה שהשמן שנברא ע"י נס לא נחשב לשמן כלל אלא לדבר חדש שלכן אין עליו תורת עישור, וא"כ ע"ד י"ל במי שמת וחזר וחי' ע"י נס שהוא מציאות חדש לגמרי עיי"ש.

ומבאר דגם במתים שהחי' יחזקאל דמשמע מהגמ' סנהדרין שם שהיו ממש אותם האנשים שהיו מתחילה בחיים, ה"ז משום דמפורש בפדר"א פל"ג שהתחי' הי' ע"י שירד עליהם תחיית טל מן השמים כמ"ש בישעי' (כו, יט): "כי טל אורות טלך" דזהו הטל של תחיית המתים כמבואר בשבת פח,ב, וכיון שהי' באותו האופן של תחיית המתים דלעתיד לכן לא נעשו למציאות חדשה.

גם תירץ עפ"ז קושיית המפרשים בנדה שם, דלמה שאלו מבן השונמית שהחי' אלישע מהו שיטמא, ולא שאלו מבן הצרפתית שהחי' אליהו דקדים מיני'? (הובא בלקו"ש שם סעי' ג' עיי"ש ורשימות חוברת קי"ט), ותירץ - ע"פ ביאורו שם בשאלות אנשי אלכסנדריא - דבן הצרפתית שהחי' אליהו הי' זה באותו האופן של תחיית המתים וכמבואר בסנהדרין קיג, א, שמפתח תחיית המתים נמסר ביד אליהו ובמילא כאן לא שייך לשאול מהו שיטמא, אלא דזה נכלל בשאלתם שבמתים דלע"ל אם צריכים הזאה וכו', כיון שהי' באותו האופן, משא"כ אצל אלישע הי' זה בדרך נס ולא באופן דתחיית המתים ולכן רק בזה שאלו מהו שיטמא, והביא ראי' לזה מהילקוט (מלכים ,טז) דרק אצל אליהו אמר שם שמחי' מתים, אבל לגבי אלישע אמר שממתיק את המר, ולכאורה מאי שנא? ולהנ"ל ניחא, וביאר בזה מ"ש התוס' ב"מ קיד, ב, שהקשו דכיון דאליהו כהן הוא האיך החי' בנו של האלמנה הרי אסור לו להטמא? ותירצו התוס' שהי' פקוח נפש עיי"ש, ואי נימא לגבי תחיית אליהו שנחשב לאיש אחר אחר התחי', מה שייך בזה פקוח נפש? ומוכח שאצל אליהו נשאר לאותו האדם שהי' תחילה, כיון שהחייהו ע"י האופן של תחיית המתים עיי"ש בארוכה.

דבר שנוצר ע"י נס

אמנם במה שביאר הטעם דאם חיה ע"י נס ה"ה מציאות חדשה, ודימה זה לדברי הרד"ק בשמן של נס שפטור מן המעשרות כי הוא דבר חדש ואינו שמן כלל, ז.א. דכשם שמוכח מהרד"ק דאף שהנס הי' לברוא שמן מ"מ אין זה שמן ממש אלא דומה לו, כן הוא גם כשמת וחזר לתחי' ע"י נס, שאין זה אותו האדם עצמו שהי' מקודם אלא דומה לו - יש לומר דלכאורה ה"ז פלוגתא בין רש"י ותוס', דבסנהדרין נט,ב, מבואר דאדם הראשון נאסר לו לאכול בשר, ומקשה ע"ז בגמ' מהך דיהודא בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן הי' והי' מלאכי השרת צולין לו בשר וכו', הרי מוכח שהי' מותר באכילת בשר? ומתרץ התם בבשר היורד מן השמים עיי"ש, ולכאורה צריך ביאור דמהו תירוץ הגמ' הרי סו"ס אסור לו לאכול בשר?

ולפי שיטת התוס' שם נו, ב, (בד"ה אכל) דסב"ל שכל האיסור הי' שאסור לו להמית בהמה ולאכול ממנה, אבל אם מתה מאליה שרי, מובן תירוץ הגמ' בפשטות דבהך בשר היורד מן השמים ליכא עליו שום איסור, אבל המהרש"א שם כתב דרש"י לא סב"ל כן, דהאיסור הוא אפילו במתה מאליה עיי"ש, 4 וכ"כ ביד רמ"ה שם דאית דדחקי ואמרי שהאיסור הוא רק להמית ולאכול אבל מתה מאליה מותר, ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן, ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול לאשמעינן דלא הותר לו להמית, ש"מ דהאי פירושא ליתי כלל והי' אסור בכל בשר עיי"ש, ולפי שיטה זו אכתי צ"ב דמהו תירוץ הגמ' התם בבשר היורד מן השמים, דלמה אין בזה האיסור דאכילת בשר?

ולכאורה צריך לפרש לשיטה זו כנ"ל, דבשר הנברא ע"י נס אינו מציאות של בשר אלא הוא דבר חדש שרק דומה לבשר, והאיסור חל רק על בשר ממש ולא בדבר הדומה לבשר, וזהו כוונת הגמ' לתרץ התם בבשר היורד מן השמים דלא חל ע"ז שום איסור.

ולפי"ז יש לבאר דלכן הוצרך רש"י לשיטתו לפרש הגמ' דמנחות (סט, ב) בשאלת הגמ' חטים שירדו בעננים לא כדפירשו התוס' דירדו ע"י נס, אלא פירש דכוונת הגמ' שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקינוס בלעו ספינה מלאה חטים עיי"ש, די"ל שלא רצה לפרש כתוס' משום דסב"ל לרש"י דאם ירדו בנס אין זה מציאות של חטים כלל רק דומה לחטים, ולמנחות בעינן חטים דוקא, אבל התוס' לשיטתם בסנהדרין שמפרשים תירוץ הגמ' כנ"ל דבבשר היורד מן השמים ליכא איסור משום דהוה כמתה מאליה, סב"ל דגם דבר היורד מן השמים הוה מציאות אמיתי של אותו דבר, ולכן שפיר פירשו במנחות דאיירי בחטים שירדו בדרך נס, וראה עוד בענין זה בגליון תשס"ה.

ולפי"ז נמצא דהא דנקט בשערי טהר בפשיטות, דדבר הנברא ע"י נס הוא דבר חדש ואינו אותו הדבר ממש, לכאורה הרי זה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' וכפי שנת', ועוד דאפילו אי נימא דדבר הנברא ע"י נס הוא דבר חדש ואינו אותו הדבר ממש, יש לחלק דזהו רק כשנברא דבר חדש, אבל באדם שחזר לתחי' ע"י נס, הנה שם י"ל דכל הנס הוא להחזירו למצבו הקודם לפני שמת, א"כ י"ל דשם לכו"ע אינו כאיש אחר.

ועוד דיש לפרש מ"ש הרד"ק דאותו שמן הי' פטור ממעשרות [לא משום דאין זה שמן ממש, אלא] כמ"ש הכלי חמדה בפ' ויקהל דהטעם שאינו חייב במעשר הוא משום דכיון דמעט השמן שנשאר כבר הי' מעושר ושמן שנתרבה הלא בא ממנו במילא ליכא כאן חיוב חדש, ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' פ"ד ביאר הטעם דדבר שבא ע"י נס ה"ה כמו הפקר דליכא חיוב מעשרות עיי"ש ובחאע"ז ח"ב בתחילתו, וראה גם בס' נפש חי' להגר"ר מרגליות סי' ר"ד סעי' ט', וסי' רצ"ב סעי' ב', ובס' ברכת אהרן מאמר י' ובס' בית אהרן חלק ח' ע' תפ"ד ועוד, דלפי ביאורים אלו נמצא שזהו דין מסוים במעשר ואינו שייך לשקו"ט הנ"ל, וראה רשימות חוברת א' וחוברת קע"ד בענין שמן זית דשקו"ט בנוגע לשמן של נס לענין חנוכה אם הוה שמן ממש או לא, והרבי לא הזכיר רד"ק זה, ומוכח מזה ג"כ משום די"ל שהוא דין רק לגבי מעשר בלבד, ולכן אם יש לחלק בין תחי' פרטית שע"י נס לתחיית המתים צריך לומר הטעם כפי שנת' לעיל בלקוטי שיחות.

ואי נימא כן - דשאני תחי' פרטית מתחיית המתים - יש לדחות הראי' שהביא בענין זה בס' שיח השדה ח"ב (קונטרס הליקוטים סי' ד') מיונה בן אמיתי שמבואר בפרקי דר"א (שם) שהוא בן האשה הצרפתית שהחיה אליהו,5 ומדקרי ליה קרא בן אמיתי אלמא דמתייחס לאביו, דכה"ג אמרי' ביבמות (סב, א) דנכרי יש לו יחוס מקרא דבלאדן בן בלאדן ע"ש, ובירושלמי (ר"פ החליל) מסיק דיונה משבט אשר ואמו משבט זבלון ע"ש דמשמע דמתייחס אחר שבטו עיי"ש, דלפי הנ"ל י"ל דאין לפשוט מכאן לשאר מקומות שחיה ע"י נס, כיון די"ל דכאן שהי' ע"י אליהו הנביא ובאופן של תחיית המתים ולכן שאני.

ביאור בדברי החת"ס בענין חתן דמים למולות

ולפי כל זה, נראה לתרץ דברי החת"ס (בס' תורת משה שמות (ד,כו) עה"פ אז אמרה חתן דמים למולות) שכתב וז"ל: "הנה בפ"ק דע"ז איתא דשובו לכם לאהליכם לשמחת עונה הוא דאתא, י"ל לפי שבמתן תורה יצאה נשמתם והורד טל של תחיית המתים והקב"ה החיה אותם, והו"א שבטל חיתון איש ואשתו, ע"כ החזירם לשמחת עונה, וה"נ י"ל ויבקש להמיתו ולחזור להחיותו מיד, אך יהי' בינתיים חפש מחיוב מצות מילה ולא יכשל במה שלא מל ביום השמיני כי מת בינתיים (כי הקב"ה שלח אתו לגאול את ישראל והאיך רצה להמיתו, ובפרט שאין חיוב מיתה על ביטול מ"ע של וביום השמיני ימול, אלא שרצה לפטרו ממצות מילה ולהחיותו) וצפורה הבינה זאת וחששה כשיחיה יהי' בטל גם החיתון שבינו לבינה ולא תהי' עוד אשתו, ואולי לא יחפוץ בה עוד, כי יפרוש ממנה וכו', ע"כ נזדרזה למול הבן כדי שלא ימות משה ואז אמרה חתן דמים למולות חת"ן דייקא". עכ"ל.6

וכבר כתבו שדבריו לכאורה אינם מובנים (ראה במאמר תחיית המתים שבריש הספר מגדים חדשים על מסכת ברכות אות י"ב ועוד) דכיון דמדמה ליה לדין חיתון, א"כ כשם שחזינן במתן תורה שלא בטלה מהם דין חיתון דקאמר להו שובו לאהליכם,7 א"כ למה יפטר ממצות מילה אף שמת בינתיים? דמאי שנא מצות מילה שעל האב מנישואין שמקודם, ומהו בכלל הסברא לומר דכשמת האב וחזר וחי' שוב אינו מחוייב במילת בנו דנפקע הקשר שבין האב להבן?

ולפי הנ"ל אולי יש לתרץ דכל מה דסב"ל להחת"ס דע"י המיתה נפקע הקשר בין האב לבנו, זהו רק בתחי' פרטית כשחזר וחי' ע"י נס, דאז י"ל שנעשה למציאות חדשה לגמרי, משא"כ במתן תורה ששם חזרו וחיו ע"י הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים כדאיתא בשבת פח,ב, דכפי שנת' ה"ז תחי' שנכלל בתכונת הגוף, לכן שם שאני שלא נפקע החיתון שמקודם מ"ת, ויש להעמיס זה בדבריו דכיון שרואים שבמ"ת דפרחה נשמתן הי' הו"א שנפקע החיתון שלכן הוצרך להודיעם שלא נפקע, א"כ י"ל שזהו רק אצל מ"ת שהחזירן בטל של תחי' (כלשון החת"ס) משא"כ כאן אילו הי' מת הי' באמת נפקע ממנו החיוב למול, וצפורה חשבה דאצל משה יתבטל עי"ז החיתון ולא תהי' עוד אשתו וכו' (ולפי הנ"ל כאן הי' צ"ל כן באמת) לכן נזדרזה למולו וכו', וראה בגליון תתעט ע' 8.