בקובץ שיעורים ח"ב סי' כ"ט הביא קושיא הידועה1 בענין מצות בטלות לע"ל (נדה סא, ב), דהא אחד מעיקרי הדת הוא שזאת התורה לא תשתנה לעולם? ומתרץ שם בב' אופנים: א) דהכוונה בעיקר הזה שדיני התורה לא ישתנו מכפי שנאמרו למשה מסיני ע"י מרע"ה, וגם זה נאמר בסיני, דלע"ל יהיו המצוות בטלות, ולא יתחדש לעתיד שום דין מה שלא ניתן למרע"ה, והא דמצות בטלות לע"ל גם זה הוא אחד מדיני התורה המצויה אצלינו היום. ב) הא דמצות בטלות לע"ל אין הכוונה שהזמן שלע"ל גורם שיתבטלו המצות, אלא שהמתים שיחיו יהיו פטורין מהמצות, דגזה"כ הוא 'במתים חפשי' כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות לעולם, אפילו לאחר שיחי', והדין הזה נוהג גם בזמן הזה, דאי מיתרמי ניסא, כמתים שהחי' יחזקאל, פטורין מן המצות, ולא יהי' לע"ל שום התחדשות בדיני התורה. והאנשים שיהיו לע"ל שלא יחיו ע"י תחיית המתים, באמת יהיו חייבים בכל המצות.

ומביא ראי' לפירוש השני, מהא דכתב הרדב"ז (ח"ב סי' תרמ"ד, וראה יומא ה, ב. ותוס' פסחים קיד, ב. ד"ה 'אחד', וכ"כ בס' 'העקרים' מאמר ד' פל"ה ועוד בכ"מ) שיהיו ב' תחיות, אחת פרטית לצדיקים בימות המשיח, ואחת כללית לכל באי עולם ליום הדין. והרי בסוגיית הגמ' בנדה שם קאמר, דמהא דתנן דתכריכי מת אין בהן משום כלאים, אף דעתידין שיעמדו בלבושיהן, ויהיו לבושין כלאים. מוכח דמצוות בטלות לע"ל, עיי"ש. ואי נימא כפי' הראשון אכתי תקשי האיך קוברין המת בכלאים, שמא יהי' מהצדיקים שיהיו לימות המשיח ואותן יהיו חייבין בכל המצות. אלא ודאי כפירוש השני דאין הזמן גורם כלל, רק דכל המתים שיחיו באיזה זמן שיהיו, פטורין מן המצות מקרא ד'במתים חפשי', עיי"ש עוד.

צדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם

אבל יש להקשות על פירוש זה מהך דכתובות קג, א. דרבינו הקדוש אחר פטירתו הי' בא לביתו בליל שבת, ובס' חסידים סי' תתשכ"ט (צויין בגליון הש"ס שם) ביאר בזה וז"ל: "ורבינו הקדוש הי' נראה בבגדים חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין הי' בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתו בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצוות כי אם כחי בבגדים כמו שהי' לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית, עכ"ל2.

ועיי"ש בגליוני הש"ס להגר"י ענגל שהקשה ע"ז, שהרי בשבת (קנא, ב) אמרו גם על דוד המלך ישראל, דכיון שמת נעשה חפשי מן המצות. וא"כ איך אפ"ל שזה אינו שייך בצדיקים? ותירץ, דשם אמרו זה רק על הגוף עצמו שמת, וביאר כוונת ספר חסידים בב' אופנים: א) דקאי על הנפש שבעולם העליון שהוא מחוייב במצות, והא דאמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, ה"ז משום דבעוה"ב אין יצר המסית לעבור, לכן אין העבודה חשובה כ"כ. ולכן יפה שעה אחת וכו' בעוה"ז שהיא עבודה גדולה דכבישת היצר, וכיון שהנפש שלו מחוייב במצות, לכן כשבא למטה יכול להוציא אחרים יד"ח דהוה מחוייב בדבר, והביא ראי' לזה מפסיקתא רבתי עיי"ש. ב) דצדיקים במיתתן קרויים חיים וכאילו הם בחיים עדיין, ורק כאשר הם בעולם העליון פטורים מן המצוות מפאת המקום, כי לא נאמרו המצוות בעולם העליון, משא"כ בירדם לעוה"ז עדיין עליהם חיוב מצוות כבתחילה כי בעוה"ז יש חיוב מצוות לכל ישראל חי, וגם צדיק חי הוא. עכ"ד. והחילוק בין הפירושים הוא: דלאופן הא' הוא מחוייב במצוות גם בהיותו למעלה, [ולא קשה מדוד המלך כיון דשם איירי רק אודות גופו ולא אודות נשמתו]. משא"כ לאופן הב', כל חיובו הוא רק כשבא למטה בעוה"ז. וראה גם בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' ה', שהקשה ע"ז מדוד המלך ע"ה, ותירץ ג"כ (ע"ד אופן הב' הנ"ל) דכוונתו, דהוה מחוייב בדבר רק כמו רבי שבא למטה בעוה"ז מלובש בגוף, אבל על הגוף מצ"ע כשמת כדוד המלך אמרינן למתים חפשי, והחיד"א בשם הגדולים (ח"א אות א' מע' ראב"ן) הביא ע"ז מ"ש המהרש"א בחדא"ג בפ' גט פשוט (ב"ב קסד, ב) בהא דאמרינן ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום וכו', דדייק למנקט אדם, דהוה אדם דעלמא, אבל החסידים ניצולין, דעד"ז הכא דרק באדם סתם אמרינן כיון שמת נעשה חפשי מן המצות אבל לא בצדיקים3, ועד"ז הביא בשד"ח פאת השדה מערכת ג' סי' י"ח, וראה גם בספרו מכתב בחזקיהו שבת ל, א.

[וראה בס' תורת מנחם תש"י ע' 192 וזלה"ק: "ישנם כאלו שפוחדים שלאחרי ההסתלקות נעשה "במתים חפשי", אבל האמת היא שלא על כולם נאמר במתים חפשי כמבואר בספר חסידים (הנ"ל) שצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתן אינם כשאר המתים (ככל אדם) שהם חפשי מן המצוות, אלא גם לאחרי ההסתלקות יש להם כל החיובים כמו שהיו מקודם", עכלה"ק, דמלשון זה משמע כאופן הא' דגם כשנשמתם למעלה ה"ה מחוייבים במצוות כמקודם].

היוצא מכל זה, דמבואר בספר חסידים בהדיא, דצדיקים כשבאים למטה ודאי הם מחוייבים במצוות, ולכן הי' רבינו הק' יכול להוציא ב"ב בקידוש, וא"כ איך אפ"ל דמצוות בטלות לע"ל הוא משום שיש גזה"כ שהמיתה מפקיעה ממנו חיוב המצוות לעולם, ואפילו כשיקומו בתחיית המתים בגוף גשמי יהיו פטורים? [ובודאי זה קאי על כאו"א גם על צדיקים].

רבינו הק' הי' גלגולו של יעקב אבינו

ולכאורה הי' אפשר לומר ע"פ מ"ש בנחמד למראה (כלאים פ"ט קג, ב. בד"ה ובעיקר) דכוונת הספר חסידים הוא רק על רבינו הק'. כי כתבו המקובלים דרבינו הקדוש הי' גלגול יעקב אבינו, ואמרו חז"ל (תענית ה, א) יעקב אבינו לא מת, ודרשו מקרא דמה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ולכן צוה לבניו דמיטה ושלחן ומנורה יהא במקומו (כמבואר בכתובות שם) להראות שלא מת, עיי"ש בארוכה. ובפי' מקור חסד (להגר"ר מרגליות ז"ל) בספר חסידים שם אות ח', הביא ע"ז מ"ש בב"ר ס"פ צ"ו דרבי הי' דר בצפורי י"ז שנה והי' קורא על עצמו, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. והביא ממגלה עמוקות אופן פ"ד ובגלגולי נשמות להרמ"ע מפאנו, שרבינו הקדוש הי' ניצוץ יעקב, ולכן לא כתיב "וימת" אצל יעקב אלא ויגוע ויאסף על עמיו. ולכן דוקא אצל רבינו הקדוש שלא הי' בו ענין המיתה כמו ביעקב, קאמר בספר חסידים דלא אמרינן בי' דנעשה חפשי מן המצוות, כיון שלא מת. אבל בשאר צדיקים שמתו לא אמרינן כן. דאי נימא כן לא קשה על פירושו של הקו"ש כנ"ל, כיון שהענין דנעשה חפשי מן המצוות קאי גם על צדיקים, ורבינו הק' שאני.

אבל מלשון הספר חסידים: "והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם" לא משמע כדבריו אלא דקאי על כל הצדיקים, וכן כתב גם בשדי חמד שם להקשות על הנחמד למראה, וכן נקט גם הרבי בשיחה הנ"ל.

דעת החת"ס בנוגע אליהו הנביא כשמלובש בגוף

והנה ידוע מ"ש בשו"ת החת"ס (ח"ו ליקוטים סי' צ"ח בביאור סוגיית הגמ' עירובין מג, א) וז"ל: "אבל האמת יורה דרכו, כי מעולם לא עלה אלי' בגופו למעלה מיו"ד טפחים, אך נפרדה נשמתו מגופו שם, והנשמה עולה ומשמשת למעלה בין מלאכי שרת וגופו נתדקדק ושורה בג"ע התחתון בעוה"ז, וביום הבשורה במהרה בימינו תתלבש נשמתו בגוף הקדוש הלז, ואז הוא ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל, והוא מוסמך מרבו אחיה השילוני או ממרע"ה, אם הוא פנחס, והוא יסמוך את חכמי ישראל, ואז יש לו דין ככל בני ישראל. וכן בכל פעם שמתגלה ומתראה בעוה"ז מלובש בגופו הזך, אך כשמתגלה בנשמתו כמו ביום המילה אז איננו מחוייב במצות, דבמתים חפשי כתיב, ועוד שיורד ממטה למעלה לא שייך שם תחומין, וכשמתגלה על אופן זה הרי הוא מלאך אעפ"י שלומד תורה ומגלה דינים, אין לקבוע הלכה עפ"י דבריו, דה"ל רק כמו חלום ורוח נבואה ואין משגיחי' בבת קול, אך כשמתגלה בלבוש גופו הרי הוא מגדולי חכמי ישראל ותשב"י יתרץ קו' ואיבעי' ואיליו תשמעון, כי מי כמוהו מורה וכשראוהו רבב"ח בבית הקברות של גוים וא"ל לאו כהן מר אז נתגלה בלבוש גופו, דאנשמה בלא גוף לא שייך לשאול לא כהן מר...", עכ"ל, וראה בס' ילקוט הגרשוני ברכות ד, א. שביאר עפ"ז הגמ' שם שלמד מאליהו הנביא שלשה דברים וכו' עיי"ש. ובס' לקוטי סופר מצוה כ"ד.

משמע מזה לכאורה דסב"ל להחת"ס, דרק באליהו הנביא שלא מת וגופו קיים, לכן כשנשמתו מתלבשת בגופו ה"ה ככל חכמי ישראל ומחוייב במצוות וכו', אבל בשאר צדיקים לא אמרינן כן4.

ועי' גם בס' נחלת בנימין מצוה ק"ד ובס' יפה ללב או"ח סי' כ"ג דשקו"ט באותן שנכנסו חי לגן עדן כמו אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי, אם מצווים ועומדים עדיין במצוות, או דילמא המקום גורם, ודוקא בעוה"ז הוא מקום מוכן לשמור מצות ה' ולא בג"ע, עיי"ש בארוכה בכל מה דשקו"ט בזה, ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ו' ושו"ת עטרת פז ח"א כרך ג' אהע"ז מילואים סי' ט', ולכאורה תקשי על החת"ס והנחלת בנימין וכו' דלמה כתבו כן רק בהנוגע לאליהו הנביא, הרי בספר חסידים מבואר שכן הוא בכל הצדיקים?

לכאורה נראה שהריטב"א חולק על הספר חסידים

אמנם עי' בחי' הריטב"א נדה שם שהקשה דאיך אפ"ל דמצות בטלות לע"ל הלא אמרינן בפרק חלק (סנהדרין צב, ב) גבי מתים שהחי' יחזקאל "אני מבני בניהם ואלו תפילין שהניח לי אבי אבא, דאלמא מתים שהי' להם תחי' נהגו במצות? הא לא קשה ושתי תשובות בדבר, חדא, שלא אמרו מצות בטלות מן המתים אלא לתחית המתים העתיד לבוא שיהא סוף הכל וכו' אבל בתחית המתים של מתי יחזקאל שלא היו לא במקצת, לא בטלו תורה ומצות שהרי לא הי' להם תחית המתים גמורה לקבל שכר וכו', ועוד כי מה שאמרו מצות בטלות לע"ל היינו שלא יהיו חייבין לעמוד בהן, אבל מ"מ יש מצות קדושות כעין תפילין, שינהגו כן מעצמן מפני שלימותן ותפארתן לא בדרך חיוב, והרי אבות הראשונים לא היו חייבים אלא בשבע מצוות וקיימו כל התורה כולה ואפילו עירוב תבשילין, ואי זה זמן ראוי לתת תפילין על הראש ולהקרא שם של הקב"ה עלינו בזמן תחיית המתים", עכ"ל.

והנה ממ"ש שתי תשובות בדבר, ובתירוץ הב' לכאורה כוונתו הוא: דמהא דאמר אלו תפילין שהניח לי אבי אבא אינה הוכחה דלאחר תחיית המתים מחוייבים במצוות, די"ל שבאמת גם שם ביחזקאל היו פטורים, אלא שהניחום מעצמם מפני שלימותן ותפארתן, וכן יהי' גם בתחית המתים דלע"ל, ומשמע לכאורה דסב"ל בתירוץ זה, דבאמת י"ל דמצוות בטלות לאחר מיתה גם בזמן הזה, ומתים שהחי' יחזקאל באמת היו פטורין ומ"מ הניחו תפילין מעצמן, וזהו כתירוצו הב' של הקו"ש, ולפי זה הרי יש להוכיח מזה שהריטב"א בתירוץ זה לא סב"ל כהספר חסידים דרבינו הק' הי' מקדש ומוציא את ב"ב יד"ח, כיון דבתירוץ זה נקט שכל מיתה מפקיע חיוב המצוות לעולם ושזהו הפי' במצוות בטלות לע"ל.

וי"ל גם, דסב"ל כהספר חסידים שהיו מוציא ב"ב, אלא דסב"ל דרבינו הק' שאני, וכנ"ל שהי' גלגולו של יעקב אבינו שלא מת, משא"כ בשאר צדיקים לא אמרינן כן.

ואי נימא כן שהריטב"א בתירוצו השני חולק על הספר חסידים, יש לתרץ קושיא הנ"ל על הקו"ש, דפירוש הב' קאי לפי שיטת הריטב"א, וכן א"ש מ"ש החת"ס והנחלת בנימין וכו' דוקא בנוגע לאליהו הנביא, כיון דבשאר צדיקים לאו כו"ע סב"ל כן.