בגמ' ע"ז ב, א: "דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין . . נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה . . אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה שווקים תיקנו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן . . מרחצאות - לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר: (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות . . מיד יצאו בפחי נפש. יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה . . אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים - לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנאמר: (שמות טו) ה' איש מלחמה, מיד יצאו מלפניו בפחי נפש . . כן לכל אומה ואומה" (וכן הוא במדרש תנחומא פ' שופטים סי"ט ד"ה והי' כל, ובילקוט שמעוני ישעי' רמז תנב ד"ה כל הגוים).

בשביל ישראל ובשביל התורה

ובס' חידושי הגרי"ז על התורה ר"פ בראשית כתב ע"ז: "לכאורה יפלא איך ימלאם לבם לומר כן לפני הקב"ה שהכל גלוי לפניו, איך יעיזו לומר לפניו שקר גלוי כזה שכל מה שעשו משווקים ומרחצאות וגשרים ומלחמות וכדומה לא עשו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, והרי זה יהי' לעת"ל בשעה שגם כל אוה"ע כבר ידעו ויכירו את בוראם ואת האמת כמו שהוא, ולא יהי' אז מקום לשקר כלל וכו'? ונראה הביאור בדברי הגמ' דבאמת אין בדבריהם שקר כלל, וכל מה שיטענו אמת הוא, וגם הקב"ה בתשובתו אינו אומר להם כי שקרנים הם רק שוטים שבעולם וכו', והביאור בזה דכמו שבתחילת הבריאה לא נברא העולם אלא בשביל ישראל ובשביל התורה כמו שמביא רש"י מדברי חז"ל בתחילת בראשית, כן כל מה שנעשה ונתחדש בעולם מתחילת הבריאה ועד סוף כל הדורות הכל הוא רק לתכלית זה בשביל ישראל שיתעסקו בתורה וכו'. וכבר האריך הרמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש וכתב שאפשר שיבנה אדם ארמון כליל יופי ויהי' הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר אחד מן הקירות ההם ויהי' לו סיבה להנצל ממות יעו"ש בדבריו. ועל דרך זה כל מה שאוה"ע עושים משווקים וגשרים ומרחצאות וכדומה יש להם תכלית למעלה בשביל ישראל ובשביל התורה, ואיך לך שום דבר בעולם מה שלא נעשה לזה התכלית, אך עכשיו אין אנו יודעים מאומה על כל מעשה מה היא תכליתו, אבל לע"ל שהאמת יתגלה לעין כל ומלאה הארץ דעה אז כבר יהי' גלוי לכל חשבון כל מעשה ומעשה מכל מה שנעשה בעולם, לצורך איזה תכלית ומטרה היתה מזומנת ומיועדת כל פעולה ופעולה, והאוה"ע יוכחו אז לדעת כי כל מה שעשו בעולם ממלחמות וכיבוש כרכים וגשרים וכו' כולם לא נעשו אלא בשביל ישראל בכדי שיתעסקו בתורה, ויבואו לתבוע מהקב"ה שכר פעולתם. והקב"ה אומר להם שוטים שבעולם [ע"ז שחושבים שמגיע להם שכר עבור פעולותיהם אלו], כל מה שעשית לא עשיתם אלא לצורך עצמכם, ולא היתה כוונתכם בשביל ישראל שיתעסקו בתורה, רק למעלה הי' החשבון הזה, אבל אתם מצדכם עשיתם כל זה לצורך עצמכם ואין מגיע לכם שכר פעולה עבור מעשיכם", עכ"ד. וראה גם בכתבי הגרי"ז על התורה ע' 87 ששם האריך יותר בזה, והובא זה בשם הגר"ח1.

ומצינו עד"ז גם בתורתו של רבינו בלקו"ש חל"ו פ' וארא ב' בביאור ההפטורה דנבואת יחזקאל (כט, א ואילך) על פרעה ועל מצרים שנתפרש הטעם על חורבן מצרים "יען היותם משענת קנה רצוץ לבית ישראל" וכן בנבואתו על נבוכדנאצר שהוא יהי' זה שיכבוש את מצרים משום שהוא "העביד את חילו עבודה גדולה אל צור ושכר לא הי' לו ולחילו וגו' לכן . . הנני נותן לנבוכדנאצר את ארץ מצרים, פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים וגו'". הרי דבשני הדברים נתפרשו בהנבואה הטעם, הן לחורבן מצרים והן לזה שהקב"ה יתן את ארץ מצרים לנבוכדנאצר, ויתירה מזו מפורש שם "וידעו כל יושבי מצרים כי אני ה'" הרי שכבר הי' בזה גילוי אלקות באופן הכי נעלה, ואעפ"כ מוסיף בסוף הנבואה "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם וידעו כי אני ה'", שמודגש בזה שהמטרה והתכלית דכל ענינים אלו הנעשים מאת ה' היא בשביל ישראל, בכדי שיתוסף בהם אמונה ביחזקאל הנביא עי"ז שיראו שנתקיימה נבואתו, וכן כתב רש"י בפ' וארא בנוגע להמכות שבאו על מצרים, דאף שמפורש כמה טעמים למה נענשו מצרים וכו', מ"מ כתב רש"י (ז, ג) משום דעי"ז יכירו ישראל את גבורתו, והוסיף שכן מדתו של הקב"ה, מביא פורעניות על אוה"ע כדי שישמעו ישראל ויראו, דלכאורה אינו מובן למה צריך להוסיף שזהו בשביל ישראל? והביאור בזה הוא, דכיון שכל הבריאה היא בשביל ישראל ובשביל התורה, לכן צריך להיות שבכל מאורע הנעשה בעולם יתוסף עי"ז גם בתורה ובישראל. ובהך דנבואת יחזקאל שהתקיים מלחמה גדולה בין ממלכות אדירות והשתתפו בהם אלפים ורבבות אנשי חיל, ה"ז בכדי שיתוסף אמונה לישראל עיי"ש בארוכה, ובהערה 46 הביא ג"כ מ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש הנ"ל, והוסיף גם מ"ש במאמרי אדה"ז (תקס"ה ח"א ע' רב) בשם הבעש"ט שהי' איזה מלחמה ז' שנים בין שני גוים בשביל שיבררו הקולות מתרועת המלחמה כו' ויעשה מהם איזה ניגון שיעבוד הצדיק את ה' בניגון ההוא כו'.

שכרו של נבוכדנאצר עבור כיבוש צור

אלא דיש לעיין בזה, דהנה בלקו"ש חכ"א פ' וארא ג' מבאר שם ג"כ הפטרת הפרשה דנבואת יחזקאל, [ושניהם משיחת ש"פ וארא תשכ"ז] ועמד ע"ז שאמר ה' דבהיות שנבוכדנאצר כבש את צור שהי' עי"ז טובה לישראל, ועדיין לא נפרע לו שכרו, לכן ישלם לו ה' שכר פעולתו שהוא יכבוש את מצרים, והקשה ע"ז (בסעי' ט') הלא כשכבש נבוכדנאצר את צור, לא הי' כוונתו בזה בכדי לקיים רצונו של הקב"ה ולטובת ישראל, אלא עשה זה בשביל עצמו, משום שרצה לכבוש את כל העולם כולו ולהיות מושל בכיפה, לכן כבש את צור שנמצאת בחוף הים, וכן היתה בדרך המוליכה למצרים, במילא עי"ז יוקל לו לכבוש את מצרים וכל העולם, וא"כ למה מגיע לו עבור זה שכר? ומתרץ דזהו מה דדייק בקרא לכתוב "פעולתו אשר עבד בה", דבזה אינו נוגע כ"כ כוונותיו, אלא "פעולתו" - המעשה בפועל, וכיון שרצון ה' נתקיימה בפועל על ידו, אעפ"י שאם הוא לא הי' עושה זה, ודאי הי' רצון ה' מתקיים באופן אחר, מ"מ מגיע לו שכר בשביל פעולתו שעשה, וממשיך לבאר עפ"ז הקשר בין ההפטורה לפרשת וארא, דשעבוד מצרים הי' הכנה למ"ת שאז נתחדש הענין במעשה המצוות שצריך פעולה גשמית דוקא ולא כבזמן האבות עיי"ש.

ולפ"ז צ"ע דמאי שנא הך דנבוכדנאצר מאוה"ע לע"ל, דבנבוכדנאצר אמרינן דאף שעשה רק בשביל עצמו, מ"מ כיון דעי"ז הרוויחו ישראל בפועל לכן הגיע לו שכר, ובאוה"ע אמרינן דאף שלפי האמת עשו הכל בשביל ישראל, מ"מ כיון שהם עשו לצורך עצמם לכן אין מגיע להם שכר? דמאי שנא הא מהא?

וראה גם לקו"ש ח"ה פ' ויגש ב' (סעי' י') שביאר מ"ש במדרש (ילקוט שמעוני) עה"פ "נוהג כצאן יוסף" (תהלים פ, ב) שישראל מבקשים מהקב"ה שינהג עמהם כמו שהתנהג יוסף עם אחיו: מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו.. אף אנו כלכלנו לפי מעשינו", דיוסף אמר לאחיו דאף ש"חשבתם עלי רעה" מ"מ כיון ש"אלקים חשבה לטובה למען עשה כהיום הזה להחיות עם רב", (בראשית נ, כ) לכן מגיע לכם בשביל פעולה זו, [אעפ"י שהם לא נתכוונו להטובה שיצא מזה] - מדה כנגד מדה - השכר ש"אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם" (וראה הערה 48 שם שביאר עפ"ז מ"ש בתניא ספי"ב לגמול לחייבים טובות, וללמוד מיוסף עם אחיו וכו' עיי"ש), דגם הכא מבואר דאף שאחיו נתכוונו לרעה, כיון דבפועל יצא מזה דהקב"ה חשבה לטובה לכן מגיע להם שכר, וא"כ מאי שנא מאוה"ע לע"ל שהקב"ה אמר להם שכיון שלא עשו אלא בשביל עצמם לכן אין מגיע להם שום שכר?

תביעת שכר והכרת הטוב

והנה ראשית כל, נראה לחלק שהם ב' דברים שונים זה מזה, כי יש ענין של תביעת שכר של העושה שתובע שמגיע לו שכר עבור עשייתו, ויש ענין אחר שהוא נתינת שכר של המקבל להעושה אף שאינו מגיע לו כלום משורת הדין, וזהו מפני ההרגש שלו ש"מכיר טוב" להעושה שעל ידו נעשה לו טוב, דבכה"ג שהעושה לא נתכוון לעשות רק לטובת עצמו ולא נתכוון לטובת המקבל, בודאי אינו יכול לתבוע מהמקבל שמגיע לו שכר על פעולתו2, ולכן בהך דאוה"ע לע"ל שאמר הקב"ה דמי שעסק בתורה יבוא ויטול שכרו, ששם באו אוה"ע לתבוע שכרם, ע"ז אמר להם הקב"ה דכיון שהם לא נתכוונו בשביל ישראל שיתעסקו בתורה, לכן אין להם שום טענה ותביעה שמגיע להם שכר, אבל בהך דנבוכדנאצר אף דבודאי לא הי' לו שום טענה ותביעה שמגיע לו שכר על זה שכבש את צור כיון שנתכוון בשביל עצמו, מ"מ פרע לו הקב"ה שכר מצ"ע מצד "הכרת הטוב" מה שעשה לישראל.

וכיון שהענין ד"הכרת הטוב" אינו מצד הדין שחייב לשלם לו שכרו, ושיש ע"ז שיעור של שכר שחייב לו וכו', והוא רק מצד ההרגש וכו', לכן אין להקשות למה לא מצינו זה בנוגע אוה"ע לע"ל כמו אצל נבוכדנאצר? די"ל שאולי כבר פרע להם ע"ז באופן אחר, (וע"ד שכתב בעבודת עבודה שבהערה 1) גם י"ל דלא כל האופנים שווים בזה, והקב"ה הוא היודע איפה צריך להיות הכרת הטוב ואיפה לא.

וכן הי' לגבי יוסף, דבודאי לא הי' להאחים שום טענה ותביעה ליוסף שצריך לכלכל אותם כיון שעל ידם נעשה מושל בארץ מצרים, אבל מ"מ יוסף מצידו עשה לפנים משורת הדין וכלכל אותם - מדה כנגד מדה, כיון דסו"ס אלקים חשב פעולתם לטובה להחיות עם רב כמבואר בהשיחה.

ובאמת איתא בכמה מקומות, דמצד המדה של "הכרת הטוב" אין נפק"מ מה הי' כוונת העושה, אלא דמכיון שע"י העושה קיבל הוא טובה לכן מכיר לו טוב והביאו הוכחות לזה:

א) מהא דכתיב בפ' חקת (במדבר כא, לג - לד) ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי: ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו וגו' ופירש"י שם: אל תירא אותו - "שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים", אף שכתב רש"י (בראשית שם) עה"פ ויבוא הפליט - "זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר (ו ד) הנפלים היו בארץ וגו' ומתכוין שיהרג אברהם וישא את שרה", וכיון שנתכוון לרעת אברהם איך שייך לומר שתעמוד לו זכותו של אברהם במלחמה? ועכצ"ל דכיון שבפועל הגיע לו לאברהם טוב מזה שנודע לו אודות לוט, שייך שיעמוד לו זכותו.

ב) בהא דכתיב (בראשית לז, כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם - איתא בבראשית רבה (פ' פ"ד, טו) "והיכן היה, רבנן אמרי אמר ראובן הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו, אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה (דבלהה) והוא מונה אותי עם אחי שנא' ואחד עשר כוכבים משתחוים לי ואיני מצילו", היינו שמפרש "וישמע" שראובן התבונן בדבר, דכיון שנודע לו ע"י חלומו של יוסף שלא נדחה מכח אותו מעשה שהרי נמנה שם ביחד עם אחיו לכן חייב להצילו, אף שיוסף עצמו לא נתכוון לזה, כי נתכוון רק להגיד להם חלומו שהם משתחוים לו, מ"מ כיון דבפועל נודע לו לראובן שנמנה עם אחיו צריך להכיר לו טובה.

ג) על הפסוק (שם, לד) ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן - איתא בב"ר (שם, יג): "את שלום אחיך ניחא אלא מאי ואת שלום הצאן, הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש בו הנייה ממנו", אף שאין להצאן שום דעת, מ"מ דבפועל יש לו הנאה ממנו שואל בשלומם וזה נובע מהענין דהכרת הטוב.

ד) על הפסוק איש מצרי הצילנו איתא בשמות רבה (פ"א, לב) וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי והוא עברי, ד"א איש מצרי משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן איש מצרי, כלומר מי גרם לזה שיבא אצלנו איש מצרי שהרג עכ"ל, היינו שהתינוק צריך להכיר טוב להערוד שנשך את האדם דעי"ז גרם לו לרוץ לנהר וע"י כך ניצול, ונמצא שהגורם להצלתו הוא הערוד, וכן בנות יתרו חייבים להכיר טובה להמצרי שהרגו משה, כי על ידו הוצרך לברוח למדין, ושם ראה אותן משה והצילן, הרי דבזה אינו נוגע כוונת העושה, אלא דמכיון דבפועל קיבלו טובה ממנו יש בזה הכרת הטוב.

ה) מהא דג' מכות הראשונות נעשו ע"י אהרן ולא ע"י משה, ופירש"י (שמות ז, יט): אמור אל אהרן - לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן, אף שלהיאור ליכא שום דעת וכו' מ"מ כיון דעל ידו ניצול משה לכן מכיר להם טוב ולא לקו על ידם, וראה גם בס' פרדס יוסף (פ' ויחי נ, יט - אות סו) שכ"כ דבהכרת הטוב אין נוגע מה הי' כוונת העושה.

שכר עבור עסק בתורה ושכר כללי

אבל י"ל בזה עוד - דהכא באוה"ע לע"ל, הרי הודיע הקב"ה שזהו שכר מיוחד עבור "עסק בתורה", וא"כ פשוט דבאופן שאין בעשייתם שום כוונה שזהו בכדי שישראל יעסקו בתורה אין להם שום שייכות לשכר זה של עסק בתורה, ואפילו אם המקבל יתן להם שכר, ודאי לא מקרי דהוה שכר של עסק בתורה.

דהרי אפילו בהא דמצינו בענין השותפות דיששכר וזבולון, דעי"ז שזבולון סיפק צרכיו של יששכר שיוכלו לעסוק בתורה ועי"ז הי' לו לזבולון חלק בתורת יששכר, הרי זה דוקא אם התנו כן מעיקרא, וכמבואר בסוטה כא,א, מאי בוז יבוזו לו? (שיר השירים ח, ז) אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: אם יתן איש את כל הון ביתו וגו', היינו דדוקא בשמעון אחי עזריה - שלמד תורה בתחילה ע"י עזריה אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא, וכן ר' יוחנן למד ע"י הנשיא שהי' מפרנסו, משא"כ בהלל ושבנא, ששבנא לא התנה עם הלל בתחילה שיפרנסו אלא אח"כ רצה לקנות ממנו הזכות, לכן לא הועיל וע"ז אמרינן בוז יבוזו לו עיי"ש, ועי' בטור יו"ד ריש סי' רמ"ו, ובבדק הבית שם הביא מרבינו ירוחם וז"ל: קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק בלמודו כמו יששכר וזבולון אבל אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון אינו כלום וכו' עכ"ל, וכ"כ הרמ"א שם בשו"ע ס"א, ואף שיש לחלק דשם כיון שהוא לאחרי הלימוד כבר לא שייך על זה שום מכירה, משא"כ כשמסייע לו לפני לימודו יש לו חלק בתורתו אף אם לא נתכוון לזה, מ"מ משמע ברור בענין זה, דרק אם נותן לו בתחילה בכדי שיהי' לו חלק בתורתו אז זה מועיל, אבל אם אינו מתכוון לזה וכ"ש אם אינו יודע מזה כלל בודאי לא שייך לומר שיש לו שכר של עסק בתורה, וראה בארוכה בריש קובץ "ויהי בישורון מלך" (שיצא לאור לכבוד "שנת השמונים") מ"ש הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל בענין זה (ונדפס אח"כ בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' ל"ז) ובס' 'שמח זבולון' וס' 'יששכר וזבולון' ועוד בכ"מ ואכמ"ל.

ויותר מזה מצינו בהל' ת"ת לאדה"ז (פ"ג ה"ד) בנוגע למי שאין דעתו יפה להצליח בתלמודו שכתב וז"ל: ..ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן כדי שיוכל להחזיק ידי תלמידי חכמים שהם לומדי התורה יום ולילה עד שיודעים הלכותיה בטעמיהן על בוריין ויהא נחשב לו כאלו למד כן ממש בעצמו ותורתם נקראת על שמו כמו שפירשו חכמים בפסוק שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך עכ"ל, ודייק הרבי בלקו"ש ח"ל ע' 139 הערה 57 שצ"ל המשא ומתן "כדי שיוכל להחזיק ידי ת"ח", היינו שגם העסק במו"מ עצמו צ"ל לשם לימוד התורה יומם ולילה ו"נחשב לו כו' ממש בעצמו".

וכן בנוגע לאשה שכתב אדה"ז שם (פ"א הי"ד) ד"אם היא עוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה שיעסוק בתורה חולקת שכר עמהם וכו'", ודייק הרבי בלקו"ש חי"ד ע' 42 מלשון "חולקת" ולא "נוטלת" שיש לה שכר של "תלמוד תורה" ולא שכר סתם, (וראה בזה גם בחי"ז ע' 236 ובהערה 44, וח"ח ע' 214 הערה 44 ורשימות חוברת ל' ע' 9), הנה זהו משום שכל עשייתה בזה היא בכדי שיוכלו לעסוק בתורה, אבל בלי כוונה ומכ"ש בלי ידיעה בודאי אין בזה שום ענין של "עסק בתורה", וכן הוא במה שמבאר שם בלקו"ש דברי הר"ן (קידושין רפ"ב) שגם לאשה יש חלק במצות פרו ורבו של הבעל עיי"ש, דעפ"ז א"ש בהך דאוה"ע לע"ל דכיון שהם לא נתכוונו לעשות כלום עבור ישראל שיתעסקו בתורה וכו' אין להם שייכות כלל לשכר זה דעסק בתורה.

אבד סלע ומצאה עני ונתפרנס בה

ועפ"ז מובן גם שאין להקשות מזה, להא דמבואר (בספרי ופרש"י תצא כד, יט. ועד"ז בתו"כ ורש"י ויקרא ה, ז בסופו) ב"נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עלי'" הרי שקיים מצות צדקה אף שאינו יודע מזה כלל? (וכפי שהקשה הרב ב"צ שי' ריבקין בקובץ תתפח ע' 5)3 כי אי נימא שיש בזה קיום מצות צדקה, כדנקט הרבי בשיחת קודש חגה"ש תשמ"ח שאמר דאפילו אם נדר ליתן צדקה י"ל דקיים בזה חובת נדרו עיי"ש בארוכה, הנה שם שאני משום דזהו כל גדר מצות צדקה להחיות את נפש העני, וסו"ס זה נתקיים בשלימות על ידו שהחיה את נפש עני, משא"כ הענין ד"עסק בתורה" הרי כל תוכנו הוא שעוסק בתורה, ואם אינו יודע מזה או אינו מתכוון לזה ודאי אין שייך לומר עליו שעוסק בתורה, ולכן לע"ל שהשכר הוא בשביל עסק בתורה פשוט שאין זה שייך לאוה"ע.

ובריש מסכת שבת התחיל התנא לבאר דיני הוצאה באופן של עני ובעל הבית שהעני עומד בחוץ ובעה"ב בפנים, ועי' ברע"ב שם שכתב (וכן הביא המאירי) להשמיענו דאעפ"י שהבעה"ב הי' עסוק במצוות צדקה ועי"ז עשה מלאכת הוצאה והו"א שהוא פטור, קמ"ל דמ"מ הוא חייב עיי"ש, והקשו ע"ז דא"כ למה באמת חייב ולא אמרינן דפטור משום דטעה בדבר מצוה? (ראה תוס' יו"ט ורע"א שם).

וכתבו בזה האחרונים עפ"י הידוע דבמצוות ישנם ב' סוגים, יש מצוות שהעיקר הוא המעשה, ויש מצוות שהעיקר הוא התוצאה ואין המעשה מוכרחת כלל לקיום המצוה, ובכללות הנפק"מ הוא במצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו, (ראה קובץ שיעורים ח"ב סי' כ"ג ולקו"ש חי"ט פ' תצא), ושבצדקה אינו נוגע מעשה הנותן, אלא העיקר הוא שהעני קיבל ממנו ויש לו להחיות את נפשו, ואין שום נפק"מ אם יש כאן מעשה מצד הנותן או לא, דלעולם יש לו קיום מצות הצדקה, ולפי"ז תירץ בשו"ת חמדת שלמה או"ח סי' כ"א ועוד, דמתי אמרינן דטעה בדבר מצוה פטור, דוקא במצוה דצריך מעשה דוקא, דכיון דמעשה זו מוכרחת בקיום המצוה וטירדת מעשה זו היא שהטעתו לעבור, לכן הוא פטור, משא"כ במצוות צדקה דמצד המצוה לא בעינן מעשה כלל, כיון דגם אם העני יקח בעצמו קיים בעה"ב מצוות הצדקה בשלימות, הנה בכה"ג לא אמרינן טעה בדבר מצוה פטור, כיון דמעשה זו שהטעתו אינה מוכרחת כלל בקיום המצוה, דעפ"ז מבואר גם באבד סלע למה קיים מצות צדקה, כיון דהכא הוה גדר המצוה מה שלהעני הי' ממה להחיות את נפשו.

אבל באמת אפילו בהך דאבד סלע, מצינו בלקו"ש דיש מקום לומר דאין בזה משום קיום מצות צדקה אלא שמתברך עליה בכלל, וכמבואר בחל"ד פ' ראה (ב) שנתבאר מחלוקת רש"י בפשוטו של מקרא עם הרמב"ם בס' היד, דלרש"י מצוות צדקה הוא גם מצד הנותן שצריך להיות בסבר פנים יפות וכו' משא"כ להרמב"ם מצוות צדקה הוא רק מצד המקבל שהעני יקבל, והא דבעינן מצד הנותן שיתן בסבר פנים יפות וכו' הוא רק הוספה על גוף המצוה וכו', ובהערה 38 הביא ספרי הנ"ל וכתב דלרש"י י"ל דאין בזה קיום מצוות צדקה כיון דליכא שום נתינה מצד הנותן, ורק מתברך בגללו עיי"ש, וראה גם מה שהאריך בזה הגר"י ענגל באתוון דאורייתא סוף כלל כ"ג דיש דעה דבאבד סלע ליכא קיום מצות צדקה4, דאי נימא דאפילו במצות צדקה אם לא עשה מעשה וכו' לא קיים מצוות צדקה ורק מתברך עלי' בכלל, כ"ש דלא קשה מאוה"ע לע"ל דבודאי אין זה שכר של עסק בתורה, אבל להלכה נקט הרבי דשפיר קיים מצוות צדקה וכפי שהאריך בשיחת חגה"ש תשמ"ח, וכפי שנת' לעיל.