בגליון העבר (ע' 6) הביא הרב י. ל. שי' הבית מאיר (או"ח סי' ש"ל) שכתב דעל עובר מהקראים אין מחללין את השבת כיון דכל עיקר היתר החילול הוא כדי שישמור שבתות הרבה, ותינוק שנשבה הוא בחזקת שלא ישמור שבת כיון שנשבה בקטנותו וסובר שגוי הוא, לכן אין מחללין עליו את השבת, והקשה הנ"ל דהרי מיסודי האמונה הוא להאמין בביאת המשיח בכל יום ואעפ"י שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, וא"כ בתינוק זה של בני הקראים שהוא תינוק שנשבה, הרי כשיבוא משיח צדקינו יחזור לדת האמת, וכדכתב הרמב"ם בהל' מלכים פי"א ה"ד: "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה'" - וא"כ איך כתב הבית מאיר "דתינוק זה הוא בחזקת שלא ישמור שבת", והא מצפים שיבוא משיח בכל יום ואז ישמור את השבת? (ויש להוסיף גם שסברא זו לא נזכר כלל בהך שקו"ט בהפוסקים שדנו אודות ענין זה, וגם הגרע"א דשקו"ט שם עם הבית מאיר לדחות דבריו לא הזכירו וטעמא בעי).

מהרה יבנה ביהמ"ק מצינו רק לחומרא

הנה ראשית כל כדאי להעיר, דכל מה שמצינו שישנם הלכות מסויימות שנוהגות עכשיו משום "מהרה יבנה המקדש" ה"ז בכללות רק להחמיר אבל לא מצינו בזה כלל להקל, ולדוגמא: א) הך דר"ה ל, א. "שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח עכשיו נמי ניכול". ב) ביצה ה, ב. "אף מתקנת רבי יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מאי טעמא מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט שני השתא נמי ניכול". ג) תענית יז, א. "אמר אביי כמאן שתי האידנא כהני חמרא כרבי, מכלל דרבנן אסרי מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא". ד) בכורות נג, ב. "וכי תימא אפשר דשדי מומא בכולי עדריה מהרה יבנה ביהמ"ק ובעינן בהמה להקרבה וליכא". ה) תוס' גיטין יח,א, בד"ה הנהו קלא "דאפילו בזמן הזה משמע דבעי זמן (בגט) . . אי נמי מהרה יבנה ביהמ"ק ושמא יחפה על בת אחותו". ו) רא"ש פסחים פ"י סימן כה (הובא בב"י או"ח סי' תע"ג אות ד): "כשליל פסח חל להיות במוצ"ש לא יביא תבשיל שני לחגיגה משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמר אשתקד מי לא הבאנו זכר לחגיגה אע"פ שחל להיות ארבעה עשר בשבת השתא נמי נביא חגיגה בשבת וכו'". ז) הב"ח יו"ד סי' רצ"ד (ד"ה ומ"ש אבל) לענין פדיית נטע רבעי בזמן הזה שלא לפדות במחובר דאיכא למימר מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא היו פודין במחובר, (וע' ש"ך שם ס"ק י"ב). ח) בשו"ת מהרי"ל סי' צ"ג: "יש לה להמתין ז' ואח"כ לספור ז' נקיים ואע"פ שאינה טובלת לאחר ז' הראשונים. כי שמא תחזור לדאורייתא דמהרה יבנה המקדש ואז צריכה ז' לנדות ולטבול בסוף ז'". ט) שו"ת נוב"י (מהדו"ת) או"ח סי' פ"ד: "לזרוע בערב פסח אסור משום מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו מה שנזרע בע"פ, עכשיו נמי ניכול וכן מצינו בעוד כ"מ". (כ"ז נלקח מתוך תקליטור שו"ת בר- אילן), ובנדון הנ"ל אם נחלל שבת עבורו משום לע"ל ה"ז עכשיו קולא במלאכת שבת.

משכן האם הי' בנין לשעה או קבוע

ונראה לומר בזה, דהנה בירושלמי שבת פ' כלל גדול ה"ב (מובא בחי' הרשב"א שבת קב, ב) איתא: "מה בנין הי' במשכן, שהיו נותנין קרשים על גבי האדנים, ולא לשעה היתה? א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור כמי שהיא לעולם, א"ר יוסי בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה הוה בנין", היינו דפליגי אם בנין המשכן הי' כבנין עולם או בנין לשעה, ונפק"מ במלאכת בונה אם בנין לשעה הוה בנין או לא, ועד"ז איתא בירושלמי עירובין פ"ה ה"א עיי"ש, ולכאורה אינו מובן הלא לכו"ע הבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ, וא"כ למה סב"ל לרק יוסי דהוה כבנין עולם?

וביאר בס' 'שערי טוהר' (ח"א ע' ק"ס) דר' יוסי סב"ל דכיון דחנייתם הי' עפ"י ה' ואינו תלוי ברצונם, ה"ז נחשב כחני' לעולם, ודומה להא דאמרינן לענין יובל דעד היובל ה"ז "לעולם", אלא אח"כ כשבא יובל ה"ז "אפקעתא דמלכא", ז.א. דכמו בדין יובל אף דיודע ששנת היובל הוא בקרוב, ושדהו יחזיר להמוכר, מ"מ כל זמן שלא הגיע שנת היובל הרי השדה שקנה קנוי לו לעולם, עד"ז סב"ל לר' יוסי לגבי בנין המשכן דכיון דחנייתם אינו תלוי ברצונם אלא עפ"י ה', הנה מצדם ה"ז חני' לעולם, משא"כ ר' יוסי בר בון חולק ע"ז וסב"ל דמצד הבטחתם שיכנסו לארץ, אף שעכשיו הי' עפ"י ה', ה"ז נחשב לבנין שעה, עיי"ש בארוכה.

וראה שיחת י"ב תמוז תשל"ז (שהי' יובל שנים מי"ב תמוז תרפ"ז) שחקר הרבי בגדר יובל בשדות ובעבד נרצע שעובד עד היובל, אם הפי' שיש לו להקונה קנין גמור בהשדה לעולם, אלא דיובל מפקיע קנינו מכאן ולהבא, וכן האדון יש לו קנין גמור בהעבד נרצע ויובל מפקיע להבא, או הפי' שהקנין מעיקרא הוה קנין לזמן עד היובל והוא דין בעיקר המכירה מעיקרא, וכפשטות לשון הפסוק והארץ לא תמכר לצמיתות, וכן בנוגע לעבד נרצע, וממשיך דנפק"מ באופן שקנה שדה ואח"כ נחרב הבית ובטל היובל, אם השדה חוזרת להמוכר או לא וכן בעבד, דאי נימא שיש לו להקונה קנין גמור לעולם אלא שהיובל מפקיע הקנין, כיון דכאן בטל היובל נשאר השדה אצלו לעולם, אבל אי נימא שזהו דין בעיקר המכירה לכתחילה, הנה כאן כיון שקנה בזמן שהיובל נוהג נמצא שקנה השדה מעיקרא לזמן מוגבל ובמילא גם עכשיו השדה חוזרת, ומביא ראי' מהך דב"מ עט, א. "א"ר חסדא א"ר קטינא המוכר שדהו לס' שנה אינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת, יצתה זו שאעפ"י שאין שם יובל אינה נצמתת", עיי"ש. וביאר הרבי דין זה שיובל יכול להפקיע רק קנין גמור ולא קנין שאינו גמור, [ע"ד שמצינו דעונש יכול לכפר רק על שיעור שלם ולא על חצי שיעור], והמוכר לס' שנה שאין כאן קנין גמור אין היובל מפקיע, והנה בשלמא אי נימא דסתם מכירה הוה קנין גמור לעולם מובן החילוק, אבל אי נימא שכל מכירה אינה קנין גמור א"כ מאי שנא דבמוכר לס' שנה אין היובל מפקיע, ומוכח מזה דהוה קנין גמור ויובל מפקיע להבא עיי"ש, ויש להוסיף עוד שכ"כ הרמב"ן בגיטין לו, א. לענין עבד נרצע שקנוי להאדון קנין גמור והיובל מפקיע להבא, ולכן אם נחרב הבית ובטל היובל ה"ה עובד לעולם עיי"ש, וזהו כדמסיק בהשיחה. ונפק"מ ג"כ בהא שנסתפקו בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג אם מותר לו לחפור בורות שיחין ומערות, דלפי הנ"ל דלפני שהגיע היובל ה"ז קנוי לו לעולם, מותר לו לחפור בורות שיחין ומערות וכו', וראה בזה משנה למלך הל' שמיטה ויובל פי"א ה"א והגר"ח על הרמב"ם הל' תרומות פ"א ה"י ובכ"מ.

והנה ביאור הנ"ל בפלוגתת הירושלמי, י"ל שהוא מתאים גם לזמן הגלות, די"ל שמצד הבטחת ה' לגאולה האמיתית והשלימה, הוה כ"ז בגדר "לשעה" בלבד, אבל להדיעה דכיון שהוא עפ"י ה' כקביעי דמי, י"ל שכן הוא גם בנוגע לגלות זה, וכפתגם הידוע של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע (לקו"ד ח"ד ע' תרצב): "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל, אבינו מלכנו ית' הגלנו מאדמתנו ושלח אותנו בגלות והוא ית' יגאלינו ויקבץ נדחינו בב"א", וכיון שכל זה אינו תלוי אלא בה' במילא ה"ז כקביעי דמי.

ופשוט שאין זה סותר כלל להא דאחכה לו בכל יום שיבוא ובאופן של וודאות וכמבואר בסנהדרין צח, א. לגבי משיח דשרי חד ואסיר חד דלא איעכבנא, [ובפרט בימינו אלו שהי' כבר "בשורת הגאולה" דהנה הנה זה בא], כי גם ביובל כאשר הוא נמצא בסוף שנה מ"ט, ויודע שבעוד יום יגיע שנת היובל שאז יהי' "אפקעתא דמלכא", מ"מ לפני ההפקעה - לפי ההלכה - הרי הוא עדיין במצב של "לעולם", ועד"ז י"ל בנדו"ד שכן הוא לפי גדרי ההלכה.

שיטת הבבלי בפלוגתא הנ"ל

והנה בשו"ת חת"ס או"ח סי' ע"ב הביא פלוגתא דהירושלמי הנ"ל וכתב ע"ז וז"ל: "וכיון דאשכחן סתמא דתלמודא דידן בפ' במה מדליקין (שבת לא, ב) גבי מפני שהוא עושה פחם דאמר גבי סותר על מנת לבנות במקומו דכיון דכתיב על פי ה' יחנו כמקומו דמי ולא דחי לי', ש"מ הכי קיי"ל, וכן משמע בתוס' שבת צד, א. ד"ה ר"ש פוטר עכ"ל, ועי' גם עירובין נה, ב: "אמר ליה רבא: דגלי מדבר קאמרת? כיון דכתיב בהו (במדבר ט, כג) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - כמאן דקביע להו דמי, והגמ' לא דחי ליה מצד הבטחת ה' שיכנסו לארץ כבירושלמי, וכן האריך בס' פתח הדביר או"ח סי' שט"ו (רי, ב) שהביא הך דעירובין נה, ב. וכתב וז"ל: "דמדלא דחי כדחיית הירושלמי מכיון שהבטיחן וכו' חשיב ארעי, ש"מ דלא סב"ל לתלמודא דילן דבשביל ההבטחה נידונת חנייתן ארעי, וכן ראיתי להרב מגילת ספר (על הסמ"ג (יא, א) ד"ה עמוד ד) שהמציא מחלוקת זה בין ב' התלמודין", עכ"ל, והביא גם תשובה הנ"ל מהחת"ס שכ"כ, וסיים שם ונמצא דלפי שיטת תלמודא דידן בנין שחייבין עלי' דילפינן ממשכן היינו בנין קבוע שאינו עשוי לשעה, דהכי חשיב בנין המשכן בנין קבוע כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו, אבל בנין לשעה אין איסורו אלא מדרבנן, עיי"ש. ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' נ"ה בכל זה, ובשו"ת יחוה דעת ח"ב סי' מ"ג ושההלכה כתלמוד בבלי נגד הירושלמי, ובשו"ת הר צבי ט"ל הרים - (מלאכת בונה סי' א') ר"ל שזהו פלוגתת אביי ורבא בשבת עד, ב. דרבא סב"ל דשאני משכן דכתיב ע"פ ה' יחנו דכקביע דמי ולא כאביי, וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי, עיי"ש1.

למה אין להקל עכשיו מצד לע"ל

ולפי כל זה יש לומר גם בעניננו ע"פ גדרי ההלכה, דזהו הטעם שלא מצינו שיש להקל בזמן הזה משום לע"ל בביאת משיח כו' -כקושיא הנ"ל על הבית מאיר שנקל לחלל שבת עבור תינוק קראי, משום לע"ל?- כי מכיון דנקטינן להחלכה כהבבלי דכקביע דמי ולפי מה שנת' ה"ז שייך גם לזמן הזה, במילא אי אפשר להקל בההלכות שמחוייבים מצד הזמן של עכשיו דכקביע דמי, לחלל שבת עכשיו כדי שישמור שבתות הרבה לע"ל, ולכן מצינו רק שיש להחמיר משום מהרה יבנה ביהמ"ק, ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו' וכפי שהובא לעיל.

וראה בס' חתם סופר על התורה ח"ג פ' שמיני (קא, א) ובספרו תורת משה פ' ראה (עה"פ ואת החזיר) שהביא קושיא בשם ר' אברהם אביש זצ"ל, לפי מה דאיתא במדרשים2 שלכך נקרא חזיר שעתיד הקב"ה להחזיר ולהתירו לע"ל, א"כ הי' ראוי להיות בגדר "דבר שיש לו מתירין" ולא יתבטל? (ובשדי חמד פאת השדה מערכת ג' סי' ז' (ד"ה ומקרוב) הביא קושיא זו בשם "מקשים העולם") ותירץ עפ"י מה שכתבו הטעם דתנאי הוא הדבר כ"ז שלא יגר, אבל לע"ל יעלה גרה ויחזור להיות מותר ולא שישאר בלי גרה, נמצא דרק של אז יהיו מותרים כיון שישתנו טבעם, אבל אותו שנתערב לנו בתבשיל ובתערובות יהי' אסור לעולם ובמילא אי"ז דבר שיש לו מתירין, עיי"ש.

ולפי הנ"ל אולי אפ"ל ג"כ דעכשיו דיינינן בי' לפי המצב של עכשיו, ולפי המצב של עכשיו דכקביעי דמי ה"ז אסור לעולם, ואין לדון בו היתר מצד העתיד, דזהו התחדשות שיבוא אח"כ, (וכעין המבואר בלקוטי שיחות חכ"ט פ' מצורע ב' (ע' 111) לענין מעשה עבירה, דאף דע"י התשובה זדונות נעשין לו כזכיות אין זה בגדר "דבר שיש לו מתירין", כיון שמצד מעשה העבירה עצמה ליכא ענין התשובה עיי"ש), ואף דדבר שיש לו מתירין הוא חומרא דמשום זה אינו בטל ברוב, אבל כיון שצריך לדון לדין זה עכשיו הקולא דלע"ל שאז יהי' מותר, לכן אין זה שייך עכשיו, ויל"ע.

להלכה בתינוק שנשבה

אלא דהגרע"א שם הקשה על הבית מאיר שם מטעם אחר, שהרי הרבה טעמים נאמרו בגמ' (יומא פה, ב) למה פקו"נ דוחה שבת, ולחד תנא ילפינן לי' ממילה שהוא באחד מאבריו וכו' ולפי טעם זה גם בתינוק שנשבה והגוים מניחים להמולו ע"י ישראל מסתמא מילתו דוחה שבת א"כ ה"ה דעל כל גופו מחללים את השבת, וכן דרשינן וחי בהם ולא שימות בהם, וא"כ מנלן לומר להלכה שהוא דוקא היכא שישמור שבתות הרבה, אלא צ"ל דהתורה חסה על נפש מזרע ישראל וכו' עיי"ש בארוכה, דמשום זה סב"ל להגרע"א שמחללים את השבת לבני הקראים, וראה גם באור החיים פ' תשא (לא, טז) עה"פ ושמרו בנ"י את השבת שכתב ג"כ דמחללים את השבת רק בזה דאפשר שישמור שבת אחרת, וכבר תמה עליו המנחת חינוך במוסך שבת אות ל"ט שהרי מחללין את השבת גם בשביל חיי שעה? ומסיק שם לתרץ שהאוה"ח קאי רק לפי ר"ש בן מנסיא (יומא שם) דיליף מושמרו בנ"י את השבת וגו', אבל למסקנא דילפינן ליה מ'וחי בהם' ולא שימות בהם אפילו לחיי שעה מחללין, עיי"ש. וראה בס' אור יקר על האוה"ח שם בארוכה ואכמ"ל, וראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' ט"ו פ"ג, וח"ט סי' י"ז אות ח' ועוד, וראה שו"ע אדה"ז סי' ש"ו סעי' כ"ט שכתב בסוגריים טעם זה - כדי שישמור שבתות הרבה, להא דמחללין שבת לפקו"נ הקטנים, וראה אגרות קודש ח"א ע' שי"ז הביאור למה הביא אדה"ז בתניא פכ"ד טעם זה וכן בשו"ע סי' ש"ו כנ"ל, וראה לקו"ש חכ"ז פ' אחרי ג' ובההערות שם ע' 138 בכל זה, וציין שם גם להבית מאיר הנ"ל, וראה בגליון תתע"ט מה שכתב בזה הגר"י שי' קופרמן, ואכמ"ל.

וראה גם בס' הזכרון להגר"י אברמסקי ע' תקנ"א מה שכתב הגרב"ש שניאורסון ז"ל בענין "מהרה יבנה המקדש".