בספר בן איש חיל לה"בן איש חי" (שני אליהו א' - ריש דרוש ח) הביא הגמ' כתובות קיא,ב: "ואמר רב חייא בר יוסף עתידין הצדיקים שיעמדו במלבושיהן, ק"ו מחטה, מה חטה שנקברת ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן עאכו"כ", ומקשה דמה תועלת והנאה יש לצדיקים בדבר זה שיחיו גם הלבושים שנקברו בהם אחר שנעשו אותם הלבושים עפר עד כדי כך שיעשה הקב"ה בו נס גדול כזה? עוד צריך להבין למה נקט צדיקים דוקא, הול"ל עתידים המתים, כי כל ישראל קמים בתחיית המתים אפילו אותם שחטאו [חוץ מאותם שפירשו רז"ל שאינם קמים בתחיית המים]? וממשיך לבאר ע"פ מ"ש בס' לקט יוסף (בשם הרב יפה תואר) טעם הקבורה למת, מפני שהגוף הוא כמו תיק לנפש שהיא קדושה, ואף שיצאה ממנו הנשמה נשאר הגוף כדין תשמיש קדושה שצריך גניזה עיי"ש, וידוע דדוקא תשמיש קדושה יש בו קדושה ואסור להשתמש בו תשמיש חול וצריך גניזה, אבל תשמיש דתשמיש אין בו קדושה ואין צריך גניזה ושרי לתשמיש הדיוט, וידוע דהצדיקים ע"י תומ"צ מזככים חומרם וזוכים שגם גופם נקרא קדוש, ולזה ידמה גוף הצדיק אשר הוא זוכה לקדש את הגוף שלו דיש לגופו דין קדושה ולכן יש ללבוש של הגוף דין תשמיש קדושה, אך כל זה הוא בצדיקים גמורים שהם נקיים מן החטא ומקדשים גופם ע"י תומ"צ, אבל שאר בני אדם שחוטאים בחייהם ולא זכו לקדש חומר גופם כדי שיהי' לגופם דין קדושה, אע"פ שהם קמים לתחיית המתים מ"מ כיון שאין לגופם דין קדושה הרי גופים שלהם יש להם דין תשמיש קדושה, ולא קדושה עצמה ורק הנפש שלהם ודאי יש להם דין קדושה דהוה חלק אלוקה ממעל, נמצא שהגוף המלביש את הנפש יש לו דין תשמיש קדושה, והלבושים של הגוף יש להם דין תשמיש דתשמיש שאין בו חשיבות כלל ואינו טעון גניזה, ולכן בתחיית המתים לא יחיה כי אם הגוף ולא המלבוש של הגוף, וזהו מה דדייק רב חייא עתידין הצדיקים שיעמדו בלבושיהם, דרק צדיקים שקידשו את גופם יעמדו בלבושיהם עכתו"ד ודפח"ח, עיי"ש עוד בזה, וראה גם בס' 'אוצרות חיים' (הגאולה העתידה) ע' שצ"ו וע' ת"ו שהובא שם - משאר ספריו - עוד ביאורים למה יעמדו בלבושיהם.

ועי' גם בהקדמת ס' בית הלוי (דרשות) שג"כ חילק עד"ז בנוגע לקדושה ותשמישי קדושה, וז"ל: והטעם לזה דהת"ח לא הוי בבחי' תשמיש קדושה רק בחי' עצם הקדושה, וכמבואר באו"ח סי' מ"ג דהקלף שכותבין עליו ס"ת לא הוי תשמיש קדושה רק עצם הקדושה, וכמו כן הת"ח הוה גופו הקלף של תורה שבע"פ, וכמ"ש כתבם על לוח לבך וכו', והענין דקיימ"ל בתשמישי קדושה דהזמנה לאו מילתא ובעצם הקדושה הוה הזמנה מילתא, וכיון דהת"ח הוי בבחי' עצם הקדושה משום הכי אמרו כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול ד"א, דמיד שקיבל עליו עול תורה נתקדש גופו בקדושת התורה, רק זהו בלומד תורה לשמה, אבל הלומד שלא לשמה אע"ג דאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, מ"מ הכא מצד עצמו לא מהני רק הכנה לבא לעצם המבוקש, דהיינו שיבוא לשמה, וא"כ הא לא הוי עצם הקדושה והוה רק בחי' תשמיש, ובו לא הוה הזמנה מילתא ולא מהני בהקבלה עכ"ל עיי"ש בארוכה, ולכאורה זהו ג"כ ע"ד המבואר בלקו"ת פ' קדושים (ל, ד) עה"פ והדרת פני זקן זה שקנה חכמה, דהיינו מי שתופס במוח הזכרון וחקוק על לוח לבו תמיד כו' שאז מצוה לעמוד מפניו גם בשעה שאינו עוסק בתורה לפי שהקב"ה שוכן עד בקרבו גם כשעוסק במילי דעלמא וכו' ואורייתא וקוב"ה כולא חד וכו' עיי"ש.

אם זה קאי רק על צדיקים

אלא שיש להעיר בזה מלשון התוס' (נדה סא, ב) בד"ה אמר רב יוסף וז"ל: אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אע"פ שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן שמע מינה שמצות בטילות לעתיד לבא, וכ"כ בתוס' הרא"ש שם ד"ה לא שנו, ובחי' הריטב"א שם כתב וז"ל: מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן עומדין ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה, אלא ודאי מצות בטלות לעתיד לבא עכ"ל, דמסתימת לשונם משמע דסב"ל דקאי על כל אחד מישראל לא רק בצדיקים.

ועי' גם בירושלמי מסכת כלאים פ"ט ה"ג, וכתובות פי"ב ה"ג ובקהלת רבה פ"ה: "תני בשם ר' נתן כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו, מה טעמא תתהפך כחומר חותם ויתייצבו כמו לבוש אנטולינוס וכו'", הרי דסב"ל לר' נתן שכן הוא בכל אדם, וא"כ מסתבר לומר -שלא לאפושי במחלוקת- דגם לפי דעת ר' חייא כן הוא.

והא דקאמר רב חייא "עתידין הצדיקים" יש לפרש בזה כמ"ש באגרות קודש ח"א (ע' קמ"א והלאה) שהקשה שם בהא דקאמר רב אבהו (תענית ז, א): גדול יום הגשמים מתחה"מ דאלו תחה"מ לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים, דלכאורה זה סותר להמשנה דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואינו ממעט במשנה אלא האומר אין תחה"מ מן התורה וכו'? ומתרץ דע"כ צ"ל דצדיקים דקאמר ר"א הן הן צדיקים דקרא דועמך כולם צדיקים שזה קאי על כל ישראל, לבד מאותן שמנו חכמים, וכמ"ש ע"ז המפרשים כמה טעמים שכל ישראל צדיקים הם. וע"פ מ"ש בס"ג יש להוסיף ביאור בזה, דהנה נת' שם דקודם שיזכו לתחה"מ יצטרפו ויתלבנו ויוטהרו מעונם עד שיהיו במעלת צדיקים, ורק אז ירשו ארץ. נמצא דכל שיהי' להם חלק לעוה"ב יבואו למעלת צדיקים גמורים, עכלה"ק, ולפי"ז יש לפרש כן גם בדברי רב חייא, או דכוונתו לועמך כולם צדיקים כפשטות, או כנ"ל דקודם שיזכו לתחיית המתים יצטרפו ויתלבנו מעונם ויהיו במעלת צדיקים.

גוף ישראלי יש בו קדושה נפלאה שנתקדש בעת מתן תורה

וראה גם לקו"ש חי"ד פ' עקב (ע' 33) שכתב וז"ל: והנה דוגמת שתי המעלות שהיו בלוחות הראשונות: א) ה"מעשה אלקים" של הלוחות עצמם, ב) ה"מכתב אלקים" שהי' חרות עליהם - יש דוגמתן גם באיש הישראלי, שהוא מורכב מגוף ונשמה: גופו של איש הישראלי הוא בדוגמת הלוחות עצמם שהיו "מעשה אלקים", וכמוהם גם גוף הישראלי יש בו קדושה נפלאה, (ובהערה 27 מציין לתניא פמ"ט: "ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף" וראה בארוכה תורת שלום ע' 120 ואילך) והנשמה שניתנה בו היא דוגמת "מכתב אלקים" שהי' חרות על הלוחות וכו' עכ"ל, הרי מבואר בזה שכל גוף של איש הישראלי קדוש בקדושה נפלאה.

ואף דממשיך שם לבאר דלאחרי שהנשמה נתלבשה בגוף שלימות התלבשות זו היא - שאין הנשמה דבר נוסף על עצמותו אלא שהנשמה נעשית מהותו דהגוף וכנאמר (אגה"ק ביאור דאגרת ז"ך) "שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כ"א חיים רוחניים וכו'", הרי שזה קאי רק על הצדיק, (ועד"ז איתא בלקו"ש חכ"ג ע' 142 הערה 14 דרק בת"ח שנקבעה התורה בו עד שנקרא "גופו אש" (חגיגה בסופו) משא"כ בשאר כל אדם) -

הנה זהו רק בנוגע לשלימות ההתלבשות כנ"ל, אבל הרי נת' בהדיא שאצל כאו"א מישראל יש קדושה נפלאה בגופו, וראה גם לקו"ש חי"ז ע' 345 בזה, ומבאר שם שלכן הוה גופו של ישראל מציאות נצחית שקם בתחיית המתים ע"י העצם לוז, ועד"ז איתא בחי"ח ע' 409 ועוד עוד, וראה גם אגרות קודש חי"ג ע' קי"ב, וחי"ד ע' קכ"ט, וחי"ח ע' כ"ח דמבואר שם דגוף הישראלי קדוש הוא ומקשר זה להמבואר בתניא שהבחירה הי' בהגוף עיי"ש, ומובן מזה שזה נפעל בעת מתן תורה, כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' ס' סעי' ד' שכשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה.

ועי' גם מו"ק כה,א: "רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. למה זה דומה - לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע", וביאר הרמב"ן הטעם בזה (תורת האדם שער הסוף - ענין הקריעה): כי "הנפש בגוף כאזכרות בגוילין", ובחי' הריטב"א שם כתב: והנכון כמו שפירש ר"י ז"ל דמקיימי מצותיה חשיבי כספר תורה קצת שראוי לבכות ולקרוע על נטילת נשמתם ואפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון וכו' והרמב"ן ז"ל פירש שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין וראוי לקרוע עליה כי היא נר אלהים כמו שהתורה נר, וקרוב הוא לפירוש ר"י ז"ל עכ"ל, וזה קאי כל כאו"א מישראל דגופו הוה כגויל ס"ת.

גם נת' בכ"מ דקדושת ישראל ד"כי עם קדוש אתה לה"א" הוא באמת קדושה הנתפסת ככל הקדש, והוא קדושה בגוף הישראלי, דישראל קדושים הם מגדר קדוה"ג, וקדושה זו לא פקעה ממנו לעולם, ולכן אמרו חז"ל (סנהדרין מד,א) דישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא ופירש"י שם "עדיין שם קדושתן עליהם", כי גוף ישראל הוא קנין גבוה, "קנינו" של הקב"ה, כדאיתא באבות פ"ו "ישראל קנין אחד", ועי"ז נתקדש בקדושת הגוף, וזהו מ"ש הרמב"ם (הל' רוצח פ"א ה"ד): "שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה", ועי' ברדב"ז הל' סנהדרין סוף פי"ח, ובשו"ע אדה"ז הל' נזקי גוף ונפש (סעי' ד): "אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל" (וראה בזה לקוטי שיחות ח"ו ע' 328 וחל"ד ע' 106 ובכ"מ) ואכמ"ל.

ולפי מה שנתבאר לעיל די"ל דמימרא דרב חייא שיקומו בלבושיהן קאי על כל אדם, יש לבאר זה ג"כ ע"פ ביאור הנ"ל של הבן איש חיל, דזהו משום שאצל כל ישראל לבושיו הם בגדר "תשמישי קדושה" ולכן הם קמים עמו.

טעם הרשב"א שקמים בלבושיהם

אבל עי' בחי' הרשב"א - פירושי ההגדות (ברכות יב, ב) שכתב וז"ל: ושמא גם לדעת רב חייא בר יוסף אין הכוונה שיהיו עומדין באותן מלבושין ממש עד שאם הי' שם חוט אחד של צמר ואבד בו שיהא החוט חוזר לתוכו, אלא הכוונה בזה שיהיו עומדין לבושין וכו', ואם תרצה אמור שעומדין בלבושין כצורת אותן לבושים שנקברו בהם כדי שיכיר כאו"א מתו, כדרך שהלך ולא יאמרו אחרים הם, כמו שאמרו בחיגר וסומא, הלך חיגר עומד חיגר הלך סומא עומד סומא כדי שלא יאמרו אחרים הם עכ"ל, (והרשב"א לשיטתו שפי' הסוגיא דנדה סא,ב, דמצות בטלות לע"ל קאי רק על זמן המיתה, אבל לא הזמן דתחיית המתים, לכן יכול לפרש דלכו"ע אין זה אותו הבגד ממש שנקבר בו, וראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ס"ה).

הרי יוצא מדברי הרשב"א דהטעם דמ"ד דסב"ל דעומדים בלבושיהם הוא בכדי שלא יאמרו אחרים הם ולא כטעם הנ"ל, וטעם זה שייך אצל כאו"א מישראל לא רק אצל צדיקים, ולאידך גיסא לפי טעמו של ה'בן איש חיל' פשוט שאין לפרש כהרשב"א דהיינו "דיעמדו בלבושין כצורת אותן הלבושין שנקברו" אלא בעינן אותן הלבושים ממש כיון שהם תשמישי קדושה.

ועי' בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ס"ג וסי' ס"ה ועוד שנת' די"ל דהשיטה דסב"ל שיקומו במומן ויתרפאו בכדי שלא יאמרו דאחרים הם, סב"ל גם דבלבושיהן הן עומדים וכמ"ש הרשב"א כיון דגם הכא שייך טעם זה, ואילו השיטה דסב"ל דמעלה את הגוף בלא מום (כדאיתא בלקו"ש חי"ח פ' חוקת ב' בהערה 75 שכן הוא בפרקי דר"א) ולא חיישי להך טעם שלא יאמרו אחרים הם, י"ל דסב"ל לשיטתם דאינם עומדין בלבושין שנקברו, וכמ"ש בתוס' כתובות שם (בד"ה בלבושיהן) שיש דעות בירושלמי שיקומו בלבושים אחרים, וראה בס' חכמת בצלאל נדה ע, ב, שהביא כן מכמה מקומות בירושלמי.

בספר החדש הנפלא "ימות המשיח בהלכה" (סימן ט"ו) מביא דברי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (באגרות קודש אגרת ק"ל) ליישב הסתירה ממשמעות דברי הירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ב) דבנין ביהמ"ק קודם למלכות בית דוד, להא דכתב הרמב"ם הל' מלכים (פי"א ה"א-ה"ד) דמשיח יבנה את בית המקדש, "דודאי ביאת משיח קודם לבנין ירושלים ובנין ביהמ"ק, והבנין יהי' ע"י משיח, ועל ידו תהי' קיבוץ גליות, ואז יהי' אח"כ מלכותו והיא מלכות דוד, וזהו דקדוק ל' הגמ' (מגילה יז, ב) וכיון שנבנית ירושלים בא דוד, ולא קאמר בן דוד, דמשיח נקרא בכמה מקומות בשם בן דוד במד"ר ובגמ', ואמר כאן בא דוד הכוונה על מלכותו, וכמ"ש ועבדי דוד מלך עליהם (יחזקאל לז, כד) וע"ש במצודות". עכלה"ק.

ובהמשך לזה כותב "ויש לעיין באגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ב ע' רלד (נדפס בלקוטי שיחות חכ"ג ע' 394), שמפרש מאמר חז"ל (עירובין מג, ב) אין בן דוד בא בשבת ויו"ט כו' שהכוונה היא כשינצח, איזה זמן אחרי שיתגלה, לאחר שילחם מלחמת ה' וינצח, וכמו שאומר בש"ס שם דכיון דאתי הכל עבדים הן לישראל, ע"ש. דלכאורה ממכתב אדמו"ר הרש"ב משמע ד"בן דוד" הוא בתחילת בואו". ע"כ.

ולאחרי העיון בזה נראה לענ"ד דגם לפי דברי אדמו"ר הרש"ב, השלב ד"וינצח" - נצחונו של משיח, נכלל עדיין בהתואר "בן דוד". דזה לשון הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"ד) "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו1 ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי".

הרי נצחונו של משיח יהי' לפני בנין ביהמ"ק וקיבוץ גליות. והיינו לפני שלימות מלכותו, משום דנצחונו של משיח הוא על "כל האומות", ואילו שלימות מלכותו הוא על עם ישראל וזהו דוקא לאחר קיבוץ גליות. וכמו שמבאר אדמו"ר הרש"ב בהתחלת המכתב הנ"ל "דמלכות שייך לאחר שיתקבצו הגליות דוקא, אף שהקיבוץ יהי' על ידו מ"מ קודם שיתקבצו הרי אינו שייך מלוכה דאין מלך בלא עם כי אם אחר שיתקבצו על ידו, אז תהי' מלכותו עליהם ועל כל העולם". ולכן גם לאחר ש"וינצח" עדיין מתאים התואר "בן דוד", עד אחר קיבוץ גליות.

אלא דעדיין יש לשאול מנא לי' להש"ס ד"האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא" כוונתו כשינצח ואז הכל עבדים הן לישראל, דילמא כוונתו על תחילת בואו (שזהו משך זמן לפני שינצח) ואז עדיין לא יהי' הכל עבדים לישראל (ונפק"מ אי אסור לשתות יין בערב שבת כמבואר בסוגיא שם).

ויש לתרץ עפ"י דברי החת"ס (שו"ת ח"ו סי' צ"ח) "דבאמת אין דעת הנודר בנזיר אביאת בן דוד לבדו אלא איום פרסומו . . וזה יהי' לכאורה שיקבץ כל נדחי ישראל . . שעי"ז יתפרסם ביאתו לכל העולם ולזה כיון הנודר" ע"ש. ולכאורה הפירוש בזה הוא דאמדינן דעת הנודר שאין כוונתו על ביאת בן דוד סתם (תחילת בואו), אלא כשיהא ניכר בעולם ביאתו דכוונתו הוא כשיארע אירוע גדול בעולם בפועל ממש, וזהו כשיתפרסם ביאתו בעולם.

אלא דהחת"ס נקט דהוא לכאורה כשיקבץ נדחי ישראל, אבל הרבי מבאר דהוא עוד לפני זה, כשינצח, "נצח כל האומות שסביביו" דאז ג"כ ודאי יתפרסם ביאתו בעולם. (ואולי לא הי' לפני החת"ס המילים "ונצח כל האומות שסביביו" ברמב"ם דהושמט ע"י הצנזורא).

ולהוסיף, דלפי דעת השפת אמת (ר"ה יא, ב) ודעימי', ד"ביאת בן דוד לחוד וגאולה לחוד" (נתבאר בסימן א' בספר החדש הנ"ל), מוכרח לומר כביאור הרבי דיום שבן דוד בא הכוונה כשינצח, דאי הכוונה כשיקבץ נדחי ישראל הרי זהו "גאולה", ודו"ק.