למה תיקנו חז"ל חיוב הפרשה רק בקרבן הגר?

איתא בגמ' כריתות ט, א: "מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים . . אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים! אמר רב אחא בר יעקב: (במדבר טו) "וכי יגור אתכם גר וגו' לדורותיכם וגו'". [אע"ג דליכא מקדש, - פירש"י], ת"ר: גר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו [ופירש"י "צריך להפריש רובע דינר לקינו - דלכשיבנה בית המקדש יביא קן דאמרי' לעיל דצריך קרבן וקרבן בפחות מרובע לא אפשר להפריש"] אר"ש: כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלה, מפני התקלה" [שלא יהנה ממנה]. וכן איתא בר"ה לא, ב, ועי' רמב"ם הל' איסו"ב פי"ג ה"ה: "ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן"' היינו שפסק שכשיבנה ביהמ"ק יביא קרבנו אבל לא כתב שצריך להפריש בזה"ז רובע לקינו כיון דריו"ח בן זכאי ביטלה מפני התקלה וכמ"ש במגיד משנה שם.

וכבר הקשו ע"ז (ראה ערוך לנר כריתות שם (ד"ה 'צריך') וטורי אבן ר"ה שם (ד"ה 'צריך'), ועוד בכ"מ) דלמה תיקנו מעיקרא שצריך להפריש רובע לקרבנו רק בקרבן זה דגירות ולא תיקנו כן גם בשאר חייבי קרבנות? ועי' בתוס' שם שכתבו צריך שיפריש רובע כו': "לא דמי לזבה ויולדת דלא מפרשי משום דקרבן שלהם להכשירן בקדשים אבל גר מביא קרבן להתירו בקהל", ודבריהם צריכים ביאור (וכפי שהקשה בס' הר הבית (לבעל פתח הבית) כריתות שם) דמה בכך דקרבן זה בא להתירו לקהל, הלא בכל אופן אין ההפרשה עצמה מועלת כל זמן שלא הקריב קרבנו, וא"כ איזה תועלת ישנה בההפרשה?

האם יתחייבו בניו או בני בניו להביא קרבנו?

ובקובץ 'זרע יעקב' (גליון יח) הקשה כן גם הגרי"ש אלישיב שליט"א דלמה לא תיקנו כן גם בכל שאר קרבנות בזמן הזה כגון אדם שעבר עבירה שיש בה חיוב חטאת יצטרך להפריש דמי קרבן חטאת לכשיבנה ביהמ"ק, וכן בכל שאר הקרבנות, ואף דבשבת יב, ב, איתא דרבי ישמעאל בן אלישע כתב על פנקסו דלכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה, מ"מ לא הפריש דמי קרבן רק כתב על פנקסו אבל שיצטרך להפריש קרבן לא מצינו שתיקנו כן רק בקרבן הגר וצ"ע?

וכתב שם לחדש בזה דגר שנתגייר בזמן הזה חסר חלק בהגירות שלו כיון שלא הביא קרבן, וא"כ אפילו כשמת הגר מ"מ גם בבניו חסר אצלם חלק בהגירות של אביהם וכן בבני בניו עד סוף כל הדורות, (אלא שכל זמן שאין ביהמ"ק קיים גילתה התורה בהפסוק "לדורותיכם" דסגי אף בגירות כזו) וא"כ י"ל דכשיבנה ביהמ"ק ב"ב אפילו אם הגר עצמו כבר מת מ"מ בניו או בני בניו יצטרכו להביא קרבן הגירות של אביהם, כיון שהחסרון שבגירות אביהם נוגע גם להם, ומשו"ה תיקנו חז"ל שצריך הגר להפריש דמי הקרבן לכשיבנה ביהמ"ק כיון שבכל אופן יהא צורך אז להביא הקרבן, דאפילו אם הגר לא יהי' אז בין החיים מ"מ יש חיוב על בניו וכו' להביא קרבן זה כדי להשלים החלק שחסר להם עד אז בהגירות, משא"כ בכל שאר הקרבנות, כגון בחטאת ליכא חיוב הקרבן רק על החוטא ולא על בניו וכיון שמת ליכא עוד שום חיוב להביא קרבן, לכן לא ראו חכמים תועלת לתקן שיצטרך להפריש דמי קרבן חטאת, כיון דיש חשש שמא ימות ואז יבנה ביהמ"ק ולא יהי' אז שום צורך להביא הקרבן, ומשום בעל הקרבן עצמו לא ראו חכמים תועלת להצריך להפריש הקרבן דאפשר שיזכור וכן שמא ימות מקודם, משא"כ בקרבן הגר נשאר החיוב גם לבניו כנ"ל, ואף באופן שהגר ישא ישראלית נמצא דבנו הוא ישראל גמור כיון שהולכים אחר האם, וא"כ אין להם שום צורך בקרבן זה, מ"מ י"ל דפגם מיהא הוה לבניו בזה שחסר לאביהם חלק בגירותו, ובזה שמביאים הקרבן מסירים מהם פגם זה, גם י"ל דמשום גיורת - שחסר חלק זה גם בבניה - תיקנו חכמים גם בגר שיפריש דמי קרבן לכשיבנה ביהמ"ק, אלא דאח"כ משום תקלה בטלו להפרשה, עכ"ד.

והנה במ"ש דגם כשנשא הגר ישראלית יביאו הבנים קרבן לתקן הפגם, לכאורה יל"ע מהך דכריתות יח, ב: "ואיבעית אימא: כי מכפר יוה"כ על כוליה שיעורא, על פלגא דשיעורא לא מכפר1". וביארו המפרשים הטעם בזה שאין יום הכפורים מכפר על חצי שיעור, הואיל ואין בו חטא לענין חיוב קרבן, אף על פי שאסור מן התורה (ראה ערוך לנר כריתות שם ובחי' הר"י וינוגרד, וראה קובץ שיעורים פסחים אות קח), ובצפע"נ (הל' תשובה פ"א ה"א) ביאר הטעם ע"פ הכלל שיוצא מהרבה סוגיות שאין דבר מבטל דבר אלא א"כ המתבטל חל בשלימותו, וכמו שמצינו שעל חצי שיעור שנשתייר מאיסור שבועה אין שאלה לחכם מועילה, ובנדר ארוסה שהופר במקצת אין נשאלין לחכם על המקצת שנשאר עיי"ש עוד, ולפי"ז גם הכא י"ל שקרבן הגירות מועיל רק להשלים חסרון הגירות, אבל מי יימר שהקרבן מועיל גם לתקן הפגם לבד? גם קשה לחדש שתיקנו בגר משום גיורת.

דעת הרבי לענין חיובי חטאות

ובנוגע לזה שהקשה משאר חייבי חטאות, ראה לקוטי שיחות חי"ח פר' מסעי - בין המצרים (עמ' 416 ואילך) שביאר דאף דשלימות הכפרה והתשובה על חטא בשוגג, הוא ע"י וידוי וקרבן, מ"מ בזמן הזה שאי אפשר להקריב קרבן, הנה ע"י התשובה והוידוי נפעל שלימות הכפרה, וכתב בהערה 50 שם בנוגע לזה שמבואר דצריך לכתוב חיובי חטאת שלו, ד"לא ראינו זה כלל וגם אבותינו לא סיפרו לנו". ובנוגע לר' ישמעאל י"ל, שבימיו ניתנה רשות לבנות ביהמ"ק, ובזמן ההוא קודם שבטלו הרשיון קרה שהטה וכתב על פנקסו, עיי"ש. ובשיחת קודש ו' תשרי תשמ"א האריך שם בענין זה יותר, עיי"ש, הרי דסב"ל להרבי דכשיבנה ביהמ"ק לא יתחייבו כלל להביא קרבנות על העבירות שבזמן הזה, כיון שכבר נפעל שלימות הכפרה, א"כ לא קשה כלל דמאי שנא מחטאת שלא תיקנו להפריש, כיון דלע"ל לא יהי' חיוב בזה כלל שכבר נתכפר לו, ורבי ישמעאל שאני כיון שבימיו ניתנה רשות לבנות ביהמ"ק2, ולפי"ז י"ל גם דהפרשת דמי קרבן בקרבן הגר, תיקנו לשם זכרון, דאם יבנה ביהמ"ק בימיו, הנה עי"ז שדמי הקרבן נמצאים אצלו, יזכור להביאו, אבל ברבי ישמעאל שחשב שבעוד זמן מעט יוכל להביא קרבנו לא הי' צריך לזה והי' מספיק לו לכתוב החיוב על פנקסו.

אלא דלפי מ"ש בלקוטי שיחות חכ"ד פר' שופטים שיחה ב, דמבאר שם, שיהי' חיוב גלות לע"ל להורג נפש בשגגה בזמן הזה, ומביא ע"ז דוגמא מר' ישמעאל שכתב על פנקסו כשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה, וכתב ע"ז בהערה 41, וז"ל: "וראה יומא פ, א ופרש"י שם . . ואף את"ל ע"פ משנ"ת שאין זה חיוב על כ"א, ושלימות הכפרה נעשית ע"י התשובה שבזמן הזה (ראה לקוטי שיחות חי"ח . . ובארוכה בשיחת ו' תשרי תשמ"א) - יש לומר דשאני גלות שהוא לא רק כפרה כקרבן, אלא גם גדר עונש". עכ"ל. דהכא משמע, דסב"ל להרבי שיש מקום לומר שיהי' חייב קרבן כשיבנה ביהמ"ק, וראה גם ביחידות ו' חשון תשנ"ב עם הגר"מ אליהו שליט"א (סעי' יד), שאמר הרבי דחיוב הקרבן הוא כשיבנה ביהמ"ק, אבל ברגע שלפני זה התשובה היא בשלימותה ע"י הקריאה והעסק בפ' קרבנות, ד"ונשלמה פרים שפתינו" 'ונשלמה' הוא מלשון שלימות, עיי"ש, הנה לפי"ז אין לתרץ כהנ"ל. וראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' כא בענין זה, ובכל אופן אכתי יוקשה משאר מחוסרי כפרה.

שיטת הרבי דגר בזה"ז יוכל לאכול קדשים לע"ל מיד

אמנם ידוע ביאור הרבי בארוכה בלקו"ש חכ"ו פר' משפטים ג' בביאור שיטת הרמב"ם בענין גרות בזמן הזה, דאעפ"י שאין עכשיו הרצאת הקרבן מ"מ ה"ז גיור בשלימות, וזהו דיוק הרמב"ם (הל' מחוסרי כפרה פ"א ה"ב): "גר שמל וטבל ועדיין לא הביא קרבנו, אע"פ שהוא אסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנו אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל וכו'", שהפירוש בזה הוא דעצם הגיור נעשה רק ע"י מילה וטבילה ולא ע"י הקרבן, ורק דכל זמן שלא הביא קרבנו ה"ז מעכבו להיות גר גמור, ולכן בזמן הזה דאין עליו חיוב להביא קרבנו אין כאן דבר המעכבו כלל, והגירות חל בשלימות ע"י המילה והטבילה, ונת' דכיון דבזמן הזה חל הגירות בשלימות, במילא גם כשיבנה ביהמ"ק יהא מותר לאכול קדשים אף לפני הבאת קרבנו דלא שייך איזה הפקעה בגירותו, דלא שייך לומר דע"י זה שנבנה ביהמ"ק יופקע חלק מקדושתו, והחיוב להביא קרבנו הוא דין חדש בפ"ע - חיוב דהבאת הקרבן, אבל גם לפני זה מותר באכילת קדשים כיון שכבר נעשה כישראל גמור עיי"ש בארוכה, ובהערה 28 ציין שכן סב"ל גם האבני נזר ביו"ד ח"ב סי' שדמ סעי' יג דמה שיצטרך להביא קרבן כשיבנה ביהמ"ק לאו להכשירו בקדשים שכבר הוכשר, רק למצוה כמו שהביאו אבותינו עיי"ש, וראה גם בשיחת ש"פ דברים תשמ"ח אות ז בענין זה.

ועי' גם בשו"ת 'זכר יצחק' סי' ל שהביא דברי התוס' הנ"ל בכריתות שכתבו שלכן רק הכא צריך להפריש כיון דגר מביא קרבן להתירו בקהל, ותמה ע"ז דמאחר שעשינו אותו בזמן הזה ככשר גמור האיך יתכן לפוסלו אח"כ? ומסיק שם ג"כ כדעת הרבי דכיון דהקדושה יתירה כבר חל עליו בגירות דזה"ז, לא שייך דלע"ל יופקע קדושתו ויהי' מותר גם בקדשים מיד, ומזה שהדין הוא דלכשיבנה ביהמ"ק צריך להביא קרבנו, מוכח שבכל מחוסרי כפרה בכלל [אפילו בזמן שביהמ"ק קיים] אין חיוב הקרבן בשביל הכפרה רק שהוא חיוב בפ"ע, אלא דבהבאת קרבנו הוא נטהר, ומביא ראי' לזה מיולדת עיי"ש בארוכה, וכן הוא הכא דאף דגם בלי הקרבן הרי הוא מותר בקדשים מ"מ צריך לקיים חיובו, ועי' בהגרי"פ על ספר המצות להרס"ג ח"א ריש עשה ז, ובס' באר שבע כריתות ב, ב, ובברכת הזבח שם (ד"ה 'דתנן ראב"י אומר') ובשו"ת חיים שאל ח"א סי' פ (ד"ה 'כתב הרמב"ם') ובשטמ"ק (החדש) כריתות ח, ב, בד"ה 'גר', והערה 4 ושם בקו"א בשטמ"ק מנחות ח"ב סי' לה בענין זה ואכמ"ל.

דלפי שיטה זו מובן דאי אפשר לתרץ כנ"ל שלכן צריך להפריש דמי קרבנו כיון דגם בניו ובני בניו יצטרכו להביא הקרבן לתקן החסרון בגירותם, כיון דלפי הנ"ל יוצא דגם כשיבנה ביהמ"ק ליכא שום חסרון בגירותם ומותרים אפילו באכילת קדשים והקרבן הוא לחיוב בעלמא, ולפי כל זה אכתי צ"ע דלמה תיקנו חכמים דין הפרשה רק בקרבן גרות?

ובס' 'קול דודי' ר"ה שם (אות תקסא) ביאר טעם אחר, דשאני החיוב בשאר קרבנות שמשום הכי אין עליו חיוב להפריש דמי קרבן, דיודע הוא שמחוייב קרבן וכשיבנה ביהמ"ק ודאי לא ישכח להביא קרבנו, משא"כ גר שכל חיוב הקרבן שלו הוא כדי להעלותו לקדושת ישראל, י"ל דכשיבנה ביהמ"ק ויהי' כבר ישראל מזמן, ישכח שחל עליו למפרע חיוב כזה כיון שכבר נשתנה מצבו לכן תיקנו שצריך להפריש רובע לקינו עיי"ש, אבל סברא זו היא השערה בעלמא, גם דלפי מה שנת' לעיל הלא אין הקרבן הכא להעלותו לקדושת ישראל אלא חיוב בעלמא.

רק בקרבן עולה שייך הקרבה גם לאחר מיתה

ולכן נכון יותר לתרץ כמ"ש בערוך לנר שם, כיון דקרבן שאר מחוסרי כפרה חוץ מגר היא חטאת ועולה, וחטאת הוא המכפר, וכיון שחטאת שמתו בעליה למיתה אזיל, לכן לא תיקנו שיפריש כלל דאם לא יבנה בהמ"ק בימיו אין ראוי להביא, שעיקר קרבנו הוא חטאת והוא אזיל למיתה והדמים ילכו לים המלח כדאמרינן בתמורה כב, ב, והתקנה לא הי' למען יביא ודאי כשיבנה ביהמ"ק דלזה לא חששו שישכח, וגם סגי לכתוב על פנקסו, אבל תיקנו כיון שחיוב קרבן עליו, רק שעתה לא יכול להביא, לכן יפריש המעות ואז אפילו ימות ישתלם החוב שהי' חייב, וזה לא שייך בחטאת רק בקרבן הגר שהוא עולה שמותר להביא לאחר מיתה כדאמרינן בקנין פ"ב האשה שמתה יביאו יורשים עולתה, לכן תיקנו שיפריש, ובכל עת שיבנה ביהמ"ק אפילו מת, ישתלם החוב שהי' חייב כשהפרישו בחייו, משא"כ בשאר מחוסרי כפרה שהקרבן המכפר הוא חטאת לא שייך זה, ואף דלפי"ז אכתי היו יכולים להפריש מעות עולה בשאר מחוסרי כפרה אין זה קושיא, דלא תיקנו לכתחילה להפריש למחצה עולה ולא חטאת עיי"ש, וכן מסיק לתרץ בשו"ת זכר יצחק שם שצריך להפריש בכדי שיוכלו להביא גם לאחר מיתתו, וזהו רק בגר דשניהם עולות, משא"כ בכל מחוסרי כפרה דהאחד חטאת וא"כ אחר מיתתו ילך לים המלח אין לו מהצורך להפריש, ועי' בס' 'ימות המשיח בהלכה' שם שהובא מ"ש רש"י ביומא פ,א, לגבי חטאת דחייב להביא קרבן רק אם יבנה ביהמ"ק בימיו, ובחי' הר"ן שבת שם כתב וז"ל: "ואמרו בתוס' דהא דקאמר לכשיבנה ביהמ"ק, בימיו קאמר, דאי לאחר שימות לא אפשר, דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא", עכ"ל. וזהו כנ"ל, וראה בס' 'לב חיים' ח"א סי' לא, ועי' באבני נזר שם סי' שמג שתירץ קושיא הנ"ל באופן אחר.

ועי' עוד בס' לב חיים שם סי' כט (בד"ה 'אלא דעדיין') בענין זה, דשקו"ט שם בענין כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, דא"כ י"ל דאם נתחייב בחטאת ועסק בתורת חטאת לא יצטרך להביא קרבן לע"ל, כיון דהוה כאילו הקריב כבר קרבנו, והקשה ע"ז דא"כ למה יש חיוב על הגר להביא קרבנו לע"ל הרי יכול לקיים זה עי"ז שיעסוק בפר' עולה וכו'? וכתב דיש לדחות דבגר שאני, כי מלבד דמסתמא בתחילת ביאתו אינו בתורה, עוד בה, כי אפילו שיתחכם בתורה אחר כך, אפשר דלא מהני קריאתו על מה שנתחייב קרבן על הכשר גופו להתירו לבוא בקהל, ובלאו הכי צריכים אנו לחלק בהכי, דקרבן הגר להתירו בקהל שאני, שהרי קשה דלמה קתני דוקא גבי קרבן הגר צריך להפריש ולא גבי זבה ויולדת, ועכצ"ל כנ"ל עיי"ש, אבל אח"כ האריך להוכיח דאי אפשר לומר דכל העוסק בתורת חטאת וכו' הוה כהקרבה ממש עיי"ש, וראה עוד בגליון רמח בכ"ז.

ויוצא מהנ"ל גם לדינא דלדעת הרבי לא יצטרכו לע"ל בניהם של גרים, אפילו אם אמם היתה גיורת להביא קרבן הגר, כיון שכבר הם ישראלים גמורים בזמה"ז, וגם החיוב של גירות לא חל עליהם מעולם.

שקו"ט בקושיית גבו"א לפי ריו"ח דמצוות בטלות לע"ל

ב. בגמ' יומא ה, ב, איתא: "כיצד הלבישן? [משה לאהרן ולבניו את הבגדים] -ומקשה- כיצד הלבישן? מאי דהוה הוה! אלא: כיצד מלבישן לעתיד לבוא? לעתיד לבא נמי - לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם!" עיי"ש, וכתב ע"ז בגבורת ארי (לבעל השאג"א) שם וז"ל: "ונראה לי דבלאו הכי הוה מצי למימר דהא סבירא ליה לרבי יוחנן פרק ט' דנדה (דף ע') מצות בטילות לעתיד לבוא פי' לאחר זמן תחיית המתים . . אלמא לריו"ח מצות בטילות לעתיד לבוא, ואם כן מאי נפקא מינה לעתיד לבוא כיון דאין מצות, פשיטא דאין קרבן ולא בגדי כהונה, ולענין מאי פליג רבי יוחנן כאן על בני רב חייא דכיצד מלבישן לעתיד לבוא, כיון דלדידיה מצות בטילות לעתיד לבוא, לבישה זו דאהרן ובניו לא צריכא כלל, ואין נפקא מינה בלבישתן לעתיד לבוא, אלא דעדיפא מיניה פריך, לעתיד לבוא נמי לכשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם" עכ"ל.

ובס' 'כמוצא שלל רב' (פר' צו ז, יב) הביא לתרץ קושיא זו מהגרי"ש אלישיב שליט"א ע"פ מה דאיתא בויקרא רבה (פרשה ט): "רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל וכו'" (וראה שו"ע או"ח סי' נב סעי' ט) אף כאן אחד מבעלי המימרא הוא רבי יוחנן, וא"כ מבואר שאף לשיטתו שמצוות בטלות לע"ל, מ"מ קרבן תודה לא יתבטל, ובכדי להקריב קרבן תודה הרי יש צורך למזבח וכהנים בבגדי כהונה, במילא שפיר הי' ריו"ח יכול לחקור כיצד יהי' סדר לבישתם לע"ל, ולכן הי' הגמ' יכול להקשות רק משום דמשה ואהרן עמהם עכ"ד עיי"ש.

אבל באמת עדיפא מזה יש להקשות, דהרי רבי יוחנן דס"ל כנ"ל דמצוות בטלות לע"ל, קאמר בסנהדרין צ, ב: "מניין לתחיית המתים מן התורה - שנאמר (במדבר יח, כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה. אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה - מכאן לתחיית המתים מן התורה", וקשה, דבנדה קאמר רבי יוחנן דמצוות בטלות, ובסנהדרין קאמר רבי יוחנן שתתקיים מצות תרומה? ותירוץ הנ"ל אינו עולה לתרץ קושיא זו3.

ואחד מן האופנים שיש לתרץ בזה בפשטות הוא, דגם ר' יוחנן דס"ל דבטלות ה"ז רק לאחר תחיית המתים (ראה אגה"ק סי' כו ובכ"מ) וזהו רק לאחר התחי' הכללית, משא"כ בצדיקים הקמים מיד בתחילת הגאולה4 אז עדיין יתחייבו המצוות, (ועי' בס' 'ערוך לנר' סנהדרין צ, ב (ד"ה 'אלא מלמד') דמשאלת הגמ' הנ"ל עצמה ביומא ה, ב כיצד ילבישום לע"ל, ותשובתה כשיבוא אהרן ובניו ומשה עמהם -שהוא לפני תחיית המתים - מוכח שבתחילה תהי' תחיית המתים לצדיקים לפני זמן התחי' לכל העולם), וא"כ שפיר יתחייבו בנתינת תרומה, ולפי"ז לא קשה כלל גם לפי רבי יוחנן מהך דכיצד מלבישן לע"ל כיון דאז מיד בביאת משיח יתקיימו כל המצוות.

וראה בזה גם בקונטרס - "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלים לעולם" סעי' ד והלאה (נדפס בס' תורת מנחם הדרנים על הרמב"ם וש"ס עמ' רלד) שתירץ הקושיא מריו"ח, דגם לאחר שמצוות בטלות עדיין יתקיימו המצוות בדרך ממילא עיי"ש בארוכה, ולפי"ז לא קשה גם מהך דכיצד מלבישן וכו'.