1) וגם נוסח הברכות והתפלות ישתנו לע"ל כדאיתא בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' לא מס' בית אלקים שער היסודות פרק סא עיי"ש.

2) בס' ילקוט הגרשוני או"ח שם ועוד הקשו דכיון דאין בונין ביהמ"ק בלילה (כמ"ש הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"א הי"ב) א"כ לפי סברא זו צריך לומר גם שאין צריך להסיר הסכין בלילה כמו דאי"צ להסירו בשבת ויו"ט, אבל י"ל דלא פלוג בין יום לילה עיי"ש.

ואפשר לומר בזה באופן אחר, דכבר מצינו שקו"ט בענין זה אם רק בנין ביהמ"ק אין בונין בלילה משא"כ מזבח בונים גם בלילה או דלא שנא, דבשו"ת בית יצחק או"ח סי' ג' (אות ה') הביא בשם הג"ר שמחה בונם איגר (בנו של הגרע"א) לתרץ קושיית רש"י ותוס' בסוכה מא, א, (וראה גם רש"י ר"ה ל, א, בד"ה לא צריכא) בהא דקאמר שם בגמ' דאיבני בחמיסר בליליא, והקשו דהרי בלילה אינו נבנה דקיימא לן בשבועות (טו, ב) דאין בנין בית המקדש בלילה? ותירצו הני מילי - בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך, ע"כ, וכתב הנ"ל לתרץ דהן אמת דאין בנין ביהמ"ק בלילה אבל בנין מזבח יכול להיות בלילה, דמזבח לא הוה כי אם כלי מקדש ולא מקדש גופיה, וא"ש דברי הגמ' בסוכה דאיבני בלילה דהכוונה להמזבח שיבנה בלילה ומקריבין במזבח אע"פ שאין בית, והבית יצחק הביא ראי' לזה מזבחים דף ס "דנים כלי מכלי ואין דנים כלי מבנין" ומבואר דמזבח הנחושת לא מקרי בנין ושקו"ט בזה עיי"ש, ועי' גם בערוך לנר שם שכ"כ, וכבר שקו"ט בזה בארוכה בהגרי"פ על הרס"ג ח"א עשה יג (סוד"ה והנה עיקר) וסב"ל דגם מזבח אין בונין בלילה, וכן כתב בס' מקדש דוד סי' א' עיי"ש, וראה בארוכה בס' תורת הקודש ח"א סי' טז וח"ב סי' יד ובס' קדושת הר עמ' ריא וש"נ ועוד.

וראה לקו"ש חכ"א פ' ויק"פ (עמ' 255) שהביא ג' אופנים בביאור גדרן של כלי המקדש והמשכן, אם הם חשובין מצ"ע ואינם בגדר הקמת המשכן, או דהוה חלק מעשיית והקמת המשכן וכו', וכתב שם בהערה 43 וז"ל: "ואולי י"ל גם נפק"מ בין הסברות הנ"ל בזמן הקמתו, דאין בונין את המקדש בלילה . . אם גם הכלים בדין זה: לאופן הב' אינם בדין זה, כיון שעשית הכלים עצמן אינה בגדר הקמת המשכן (וכ"ה בערוך לנר סוכה מא, א, בתוד"ה אי נמי, הר מורי' הל' בית הבחירה פ"א סק"ב וראה צפע"נ מהד"ת ג, ג, ובכ"מ) משא"כ לפי אופן הא' והג' דהוה חלק מעשיית והקמת המשכן (וראה פנים יפות ר"פ ויצא דכתב ע"ז דאין בנין ביהמ"ק בלילה "וכ"ש עשיית המזבח") וכו'" עכ"ל.

ולפי"ז פשוט דאי נימא דסב"ל להמג"א דבנין המזבח אפשר גם בלילה לא קשה כלל הקושיא בנוגע להסרת הסכין בלילה, כיון דבנין מזבח שפיר אפשר בלילה ואינו דומה לשבת ויו"ט, ועי' בשו"ת הר צבי חיו"ד קונטרס 'עבודת הבחירה בזה"ז' סי' ו' שהקשה קושיא זו מדיליה על המג"א ותירץ כנ"ל דבנין המזבח אפשר גם בלילה ואכמ"ל.

3) ומה שהקשה התו"ת דא"כ גם בלילה לא צריך? כבר נתבאר בזה בההערה דלעיל, וכן שאר קושיותיו דלמה ה"ז דוקא בעת ברכת המזון וכו' כבר נתבארו בזה בכ"מ באחרונים, וראה שו"ת 'באר עשק' סי' כז שביאר משום דברכת המזון הוא גמר העבודה הנעשית על השלחן וכו' ועוד בכ"מ.

*) כאן המקום להביע עוד הפעם תודה רבה ועצומה מקרב איש ולב עמוק, לידידי היקר הדגול והנעלה, איש חי רב פעלים, עוסק בצ"צ באמונה, האחד והמיוחד בהרבצת התורה הרה"ח ר' חיים רוזנבערג שי', מנהל האתר HebrewBooks.org, שלאחרונה העלה על גבי מחשב (External USB Hard Drive) אחד עשר אלף (11,000) ספרי שו"ת וביאורים (!), תוך יגיעה רבה ועצומה, יגיעת נפש ויגיעת בשר, יחד עם אפשרות חיפוש. ובזה זיכה את הרבים לאפשר להם למצוא דברי חפץ בהמון סוגיות שבתורה בספרים רבים שאין יד הכל ממשמשת בהם, וקיים למהדרין מן המהדרין את הציווי לעשות אזנים לתורה, ואשרי חלקו וגדול זכותו, וזכות הרבים מסייעתו, רבים שהם דורשי ה', חובבי תורה ועוסקים בתורה, ושכרו כפול מן השמים. גם בכתיבת הערה זו כמו בשאר ההערות נעזרתי במפעלו, ותודתי נתונה לו.

היום יום ג' מנחם אב: "משיחת אאמו"ר: יעמאלט ווען משיח וועט קומען בב"א וועט מען ערשט ביינקען נאך די גלות טעג. יעמאלט וועט ערשט פארדריסען פאר וואס מ'האט ניט געטאן אין עבודה. מען וועט ערשט דערהערען דעם גרויסען ווייטאג פון העדר העבודה. איצטער אין די ימי הגלות, איז די ימי העבודה צו מכין זיין זיך צו ביאת המשיח בב"א".

ולהעיר מדברי החידושי אגדות למהרש"א סוכה (נו, ב) שמפרש עפ"י נקודה זו פשט בגמרא.

מובא שם אודות נבואת זכרי' שלעתיד לבוא יתקיים "הספד" גדול. ונחלקו על סיבת ההספד. חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג.

והגמרא שואלת: "בשלמא למאן דאמר על משיח בן יוסף שנהרג היינו דכתיב והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד, אלא למאן דאמר על יצר הרע שנהרג האי הספידא בעי למעבד? שמחה בעי למעבד!".

ומתרצת: "אמאי בכו כדדרש רבי יהודה, לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה, ואף הקב"ה תמה עמהם".

אבל עדיין נשארת השאלה - למה יבכו הצדיקים? הרי אין שמחה גדולה מהריגת היצה"ר?

רש"י על אתר מפרש שבוכים ע"ז שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם. היינו שהבכי' היא על הצער שבעבר.

המהרש"א כותב ע"ז שהוא פירוש דחוק. ומפרש (ע"ד הפתגם בהיום יום הנ"ל) שהבכי' הוא ע"ז שלעתיד לבוא אין יצר הרע לכבוש! היינו על הצער שבהוה.

וז"ל: "וי"ל ע"פ מ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו' זה היצה"ר וכו' דהיינו שהוא טוב לצדיקים שע"י שינצחו אותו יזכו לעוה"ב. על כן מצטערין בהריגתו ובביטולו שלא יוכלו עוד לזכות על ידו".

א. בגליונות הקודמים שקו"ט אודות דברי רבינו שלע"ל יתבטלו העניינים דגזירות ויש להעיר ע"ז מדברי הרמב"ם בהל' לולב שהעתיקו הרבנים הנ"ל: דהנה כתב הרמב"ם בהל' שופר וסוכה ולולב פ"ז הי"ג: "מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד..ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר". ובהט"ו כתב :"משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש..ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן".

והנה: בנוגע לתקנת ריב"ז ליטול כל שבעה פסק במפורש שכשיבנה המקדש "יחזור הדבר לישנו", אבל לענין מצות נטילת הלולב במקדש כל שבעה, לא אמר שכשיבנה המקדש "יחזור הדבר ליושנו" ויתבטל הגזירה "דשמא יוליכנו בידו", דנראה שהגזירה תמשך גם לאחרי שיבנה המקדש. וראה בס' 'אבני שהם' מה שדן בראיה עד"ז לסברא שרצה להעלות (אמנם נכון שיש להרמב"ם מקור להל' טו מתוספתא ר"ה פ"ב ה"ז, מ"מ יש לדייק שהשמטת מקור לגבי גזירת שמא יעבירנו משמעותה שהגזירה תמשך אף בזמן ההוא). וראה גם בחו"י סי' קכה שכתב בתו"ד: "...ואיך נסמוך על הב"ד שבאותו שעה וריב"ז התקין שיהיה יום הנף כלו אסור משום מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד וכו' והלא משיבוא משיח אין עוד ספק הלכה כ"ש טעות".

אבל נראה שאין מכאן הערה לדברי רבינו: א. שבנוגע לתקנות ריב"ז, פוסק הרמב"ם שההלכה היא שיתבטלו בוודאות "ויחזור הדבר ליושנן", משא"כ לענין ביטול הגזירות אין הלכה הפוסקת בוודאות שהגזירות יתבטלו, ועל דרך דברי הרב הנ"ל שכותב בסוף הדברים (מכמה מקומות שרבינו דיבר בסגנון שגזירה זו לא תתבטל) שאין רבינו "מכריע לכאן או לכאן" ושאפשר שלא יתבטלו הגזירות.

ב. ובפרט, שיתכן שאין וודאות מתי יהיה הזמן שיתבטלו וכדברי הרב הנ"ל בהמשך ההערה, שנראה מדברי הרמב"ם וביאורי רבינו בשיטתו שבתקופה הראשונה יש אפשרות שא' יהרוג חבירו בשוגג, וכן נראה שבזמן זה לא יתבטלו החששות והגזירות, ורק בתקופה הב' יתבטלו כל "הענינים דגזירות", לכן לא פסק הרמב"ם הלכה מפורשת אודות זמן זה.

ג. או לאידך גיסא: שאין צורך לבאר שיתבטלו כשיבוא זמן שלא שייך ויתבטלו "הענינים" דגזירות, דאז מובן בפשטות דממילא בטלים. ואלא שהתוספתא והרמב"ם הוצרכו לפסוק בנוגע לתקנות; שהו"א שתקנה של ריב"ז ששייך שימשך להבא לא תתבטל, לכן הוצרך הברייתא לחדש שגם הם יתבטלו (וראה בצפע"נ שם בטעם ההכרח שיתבטלו) וקמ"ל שתקנות הללו הם רק "זכר למקדש" וביבנה אין צורך לה"זכר".

ב. ועתה נביא עוד כמה הערות בכללות הדבר: איתא בכ"מ שאסרו כמה עניינים משום גזירה "מהרה יבנה המקדש" והאנשים יטעו לחשוב שיכולים לנהוג כמו שנהגו "אשתקד" ויעברו אאיסור תורה. והיינו גזירה מיוחדת מחשש איסור לאחרי זמן בנין המקדש. ראה: ביצה ה, ב: "רב אדא ורב שלמן, תרוייהו מבי כלוחית, אמרי: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביום טוב שני, השתא נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות הן, והשתא קדושה אחת היא". וראה סוכה מא, ב, ומנחות דף סח, ב: "משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור; מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח".

והגם שיש חולקים בטעם האיסור בענינים הללו (רבא סובר טעם אחר באיסור ביצה שנולדה ביום ראשון דר"ה לאכלו ביום הב', וכן דברי רנב"י שר"י סובר שיום הנף אסור מה"ת), לא נרמז שטעם החולקים הוא משום שאין לגזור גזירה אזמן דלאחר בנין המקדש. ועוד: האם נאמר שדברי רבינו אינו לפי דברי הגמ' שסובר שטעם התקנה הוא משום "מהרה יבנה..ויאמרו אשתקד". (וראה גם תוס' פסחים קיד, ב שמחלקים בין הנידון שם לנידון בו גזרו "מהרה יבנה המקדש..אשתקד"). וראה גם דברי החו"י סי' קכה.

ואולי יש לומר: א. אם נאמר שדברי רבינו נתכוונו בעיקר אתקופה הב' מובן הנ"ל, ב. ואפי' את"ל שכוונת רבינו מיד בתחילת בנין המקדש (כפשטות המאמר דתשמ"ג) אולי יש לחלק בין גזירות "שמא יעבירנו" שישכחו כללות האיסור של הוצאה (או שלא ישימו לב שהם מוציאים לר"ה (ואין זה בכלל מתעסק ואכ"מ)) שאין מקום לגזירה כזו לאחר בנין המקדש), ובין גזירה שהאנשים יתרגלו לנהוג בדינים (איסור והיתר) כפי שנהגו לפני שנה ויכשלו באיסור (שבזה שייך לגזור). אבל צ"ע אם זה מתאים לדברי רבינו: "שיתבטלו כל הענינים דגזירות".

נעיר עוד מדברי התוס' גיטין (יח, א) הדן לפי ר"י הסובר שטעם שצריך לכתוב זמן בגט משום "שמא יחפה אבת אחותו" דלכאורה מאי נפק"מ בזה"ז שאין דנין דיני מיתות? ותי' ג' תירוצים. התי' הב' הוא: "מהרה יבנה המקדש". ולכאורה צ"ע, דאם מדובר אזנות שנעשה לפני בנין המקדש, א"כ קשה לומר שיענשו מיתה להמ"ד "התראת ספק לאו התראה" (כן העיר הדברות משה) ועוד: לפי דברי רבינו בשיחת ו' תשרי תשמ"א נראה לומר (דאפי' למ"ד שמה התראה), צריך להיות שייך העונש מיתה בזמן העבירה כדי שיחשב מזיד להתחייב מיתה, ומוכרח שמדובר דזנות לאחר שיבנה המקדש! ונמצא ששייך זנות (במזיד) לאחרי שיבנה המקדש. ואולי התי' האחרים אין סוברים סברא זו.

(ולפי הבנת החת"ס בתשובות אפשר שיש חיוב מיתה אעבירה שעשה לפני ביאת משיח בהתראה, אבל כנ"ל: רבינו פי' דלא כשיטתו (ותי' תמיהת הח"ס בזה עיי"ש) ולפי דבריו נהיה מוכרח לפרש דברי התוס' שקאי אעבירה שיעשה לאחרי בנין המקדש. ועוד: אין נראה שבזמן התוס' התרו אעשית עבירות בהתראת עונש).

ג. יש להעיר מכללות ופרטיות הסוגיא של "הלכתא למשיחא": דהנה איתא בסנהדרין (נא, ב) וזבחים (מה, א) שדן הגמ' בפסק הלכה של אמוראים במחלוקת אודות פרטי החיוב מיתת בת כהן שזינתה, וגדר פיגול בעבודת פנים, ומקשה הגמ': "הלכתא למשיחא" וברש"י שם "הלכתא למשיחא - הלכה זו כשיבאו ימות המשיח אצטריך לנו, שישובו ארבע מיתות בית דין למקומן" (וחילק שם בין "דרוש וקבל שכר" של תושבע"פ בדיני קדשים ובין קביעת "הלכתא"). ובתוס' וראשונים שם ד"ה הלכתא למשיחא ועוד (זבחים מה, א, שבת קלג, א) הקשו מכמה מקומות בש"ס שפסקו האמוראים הלכה בדבר שלכאורה נוהג רק בזמן ימות המשיח.

בראשונים מוצאים ג' חילוקים: א. שבכל המקומות הנ"ל יש נפק"מ בזה"ז, ב. שרק רב יוסף סובר שאין לקבוע הלכה בדבר שהוא"הלכתא למשיחא", משא"כ אביי חולק עליו, וסבר שגם על כגון זה שייך "דרוש וקבל שכר". ג. אין אומרים הלכתא למשיחא אלא כשיש שני דברים: כשההלכה היא רק לימות המשיח וגם שעושה איסור, שהמקרה שעליו באה ההלכה בא על ידי שעשה עבירה, כמו בדין הפגול או בדין מי שנתחייב מיתת בית דין, לפי ששני הדברים יחד הוא דבר שאינו מצוי ואין לפסוק הלכה בדבר שאינו מצוי כלל (תוס' בכמה מקומות מרבינו חיים כהן), או לפי שאפילו לימות המשיח אין צריך בפסק זה, כי יהיו כולם צדיקים, כמו שנאמר: ועמך כלם צדיקים (תו"י יומא יג, א).

והנה נתרכז בביאור הג': והנה יש מקום לפרש שכללות סברא זו מתאימה מאוד עם דברי רבינו דבביאת המשיח "יתבטלו הענינים דגזירות". והנה בפשטות העניין של גזירה למנוע שלא יבוא האדם למצב של מזיד ואפי' שוגג, (ועל דרך החסידות כותב אדמה"ז בלקו"ת (נז, ג): "...גזרו בו חכמים כמה גזרות וסייגים שלא תהיה יניקת החיצונים"), ולכן בזמן דימות המשיח אין לחשוש על זה כיון דיהיה מצב שלא יכשלו לעבור עבירה (לא רק במזיד, אלא) אפי' בשוגג. וזה מתאים מאוד עם דברי הראשונים הנ"ל שעבירה (לא רק זנות בת כהן, אלא גם) של פיגול שיכול להיעשות גם בשוגג, יהיה דבר "שאינו מצוי" או "כולם יהיו צדיקים" לעניין זה בפועל. (והנה החו"י סי' קכה העיר אתי' התו"י: "...ואני תמה על תירוץ זה שהרי שם ביומא מיירי בכה"ג שאירע בו פסול וטפי לא שכיח מדיני פיגול בזבחים שהרי אפשר להיות בשוגג כהא דתנן הכהנים שפגלו במקדש שוגגין", ונאמר ששיטת רבינו כהן הוא שיתבטל המצב של עבירה בשוגג על "דרך המצוי").