הוכחת הגרי"ז מאיסור תחומין

בהגדה של פסח 'מבית הלוי' ח"א עמ' קיט (הובא גם בקיצור בס' 'אוצרות רבותינו מבריסק' עמ' עו) הביא מהגרי"ז וז"ל: "יש לדעת שאפילו אם הדבר ברור שאם יעשו ענין מסויים יבוא משיח, אך יש בענין זה חשש של איסור קל, חלילה לעשות כן, דהנה איתא בסנהדרין (צח, א) דמשיח יתיב ביני עניי אכלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא (פירש"י מי שיש לו ארבע וחמש נגעים מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותו וחוזרין וקושרין אותן) איהו שרי חד ואסיר חד (פירש"י משיח שרי חד נגע ומקנחו, וקושרו ואח"כ מתיר האחד) אמר דילמא מבעינא דלא איעכב (פירש"י ועושה כן ואינו מתיר שני נגעים יחד דסבר אי בעי ליה לצאת ולגאול את ישראל לא איתעכב כדי קשירת שני נגעים) יעו"ש, הרי מבואר כאן שכאשר יגיע זמנו של משיח לבוא לא יעכב את ביאתו אף לרגע, והטעם הוא דהרי העולם נידון לפי רוב זכיות, ואם יהי' רגע שאחד יעשה מצוה אשר בה יכריע את העולם לכף זכות וייפסק הדין שיבוא משיח, אם יתעכב אולי בינתיים יעבור אחד עבירה ושוב יכריע את העולם לכף חובה וכבר לא יוכל לבוא, והנה מצינו בעירובין (מג, א), דאיסור תחומין מונע ביאת משיח עיי"ש, הגם שאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן, (ואפילו לשיטת הרמב"ם דהוה מן התורה אינו אלא בי"ב מיל עי' רמב"ם פכ"ז מהל' שבת ה"א ומ"מ שם) וחזינן שלמרות רצונו של משיח לבוא מיד כפי שביארנו, בכל זאת אם יש בביאתו אפילו איסור דרבנן מתעכב ואינו בא, ואף שיתכן שבאותו שבת יעבור מישהו עבירות, שכתוצאה מכך יצטרכו לחכות עד שהעולם יוכרע עוד פעם לכף זכות, ויתכן שזה יקח עשרות ומאות בשנים אעפ"כ המשיח אינו בא, והיינו משום דאין לעבור על שום איסור בגלל ביאת משיח" עכ"ל.

[דבגמ' עירובין שם איתא: "איבעי רב חנניא: יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה?..תא שמע: הריני נזיר ביום שבן דוד בא - מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים, [דודאי לא אתי משיח האידנא] ואסור לשתות יין כל ימות החול. אי אמרת בשלמא יש תחומין - היינו דבשבתות ובימים טובים מותר. [דמשיח אינו בא בשבת משום איסור תחומין למעלה מעשרה] אלא אי אמרת אין תחומין, בשבתות ובימים טובים אמאי מותר וכו' - שאני התם, דאמר קרא (מלאכי ג, כג): הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא וגו', [לפני בוא יום ה' - לפני ביאת בן דוד יבא אליהו לבשר]. והא לא אתא אליהו מאתמול. - אי הכי, בחול כל יומא ויומא נמי לישתרי, דהא לא אתא אליהו מאתמול! אלא אמרינן: לבית דין הגדול אתא. הכא נמי - לימא: לבית דין הגדול אתא! - כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח". [שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו] עיי"ש, הרי מבואר כאן דמשום איסור תחומין אין משיח בא, וא"כ ה"ה לשאר איסורים].

אפ"ל הפי' שהגאולה ד"בעתה" יוקבע מעיקרא ליום קודם

והנה ידועה שיטת הפלתי (יו"ד סי' קי סוף קונטרס בית הספק) ועוד הרבה אחרונים, וכן נקט הרבי בכ"מ (לקוטי שיחות ח"ח עמ' 323; חכ"ז עמ' 204 ועוד) דבגאולה ד"אחישנה" אי"צ כלל ביאת אליהו מקודם, והוכיחו כן מסנהדרין (שם), דרבי יהושע בן לוי שאל משיח לאימת אתי מר וענה לו משיח היום, אתא לגבי אליהו א"ל מאי אמר לך וכו' א"ל שקורי קא שקר בי דאמר לי היום אתינא ולא אתא, אמר ליה הכי אמר לך היום אם בקולו תשמעו, ופי' באוצר בלום (בע"י שם) דאם בקולו תשמעו ויהי' "זכו" אז יבוא מיד "היום" בלי ביאת אליהו מקודם עיי"ש, ולפי"ז יוצא דהסוגיא דעירובין דנקט דאליהו צריך לבוא מקודם איירי רק בהגאולה דבעתה, ולא בגאולה דאחישנה, כיון דבאחישנה אי"צ ביאת אליהו הנביא קודם כלל, ובפלתי ביאר הטעם דכיון דהגאולה ד"אחישנה" בעוה"ר אינו שכיח, לכן אין חוששין לזה להחמיר בנזירות באופן דאחישנה שיבוא משיח בלי ביאת אליהו עיי"ש.

ולפי זה דהגמ' שם איירי בהגאולה ד"בעתה", יש לפרש כוונת הגמ' דבודאי לא יקבע הקב"ה הגאולה ד"בעתה" מעיקרא באופן שיצטרך לעבור על איסור תחומין ובודאי יקדימו ליום אחד, ובדוגמא להא שמצינו בנוגע לנס חנוכה דאף דטומאה הותרה בציבור והיו מותרים להדליק בשמן טמא, מ"מ מצד להראות חיבתן של ישראל רצה הקב"ה שתהי' ההדלקה בשמן טהור דוקא, וכמ"ש בשו"ת חכם צבי סי' פז והפנ"י שבת (כא, ב), (בד"ה מאי חנוכה, הובא בלקו"ש חכ"א עמ' 240 ובס' התועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 562).

ועד"ז יש לפרש הכא בנוגע לגאולה העתידה שאז הרי יהי' תכלית השלימות וכו', דבודאי יקבע הקב"ה ה"בעתה" באופן דליכא חילול כלל, ושפיר קאמר הגמ' דבשלמא אם יש תחומין למע' מי' ודאי מוכרח לומר שה"בעתה" אינה בשבת ולכן מותר לו לשתות יין, אבל אי נימא דליכא תחומין הרי גם בשבת אפ"ל ה"בעתה".

ולפי"ז אפ"ל דבגאולה ד"אחישנה" שבא כהרף עין ע"י ש"זכו", אפ"ל שזה אפשר להיות בכל זמן אפילו בשבת וכו', ומ"מ מותר לו לשתות יין בשבת כיון שאין חוששין לזה, ועפ"ז מובן גם הא דאמרינן אחכה לו בכל יום שיבוא ולישועתך קוינו כל היום, דמשמע אפילו בשבת כיון שזהו מצד הגאולה דאחישנה וכדאיתא בכ"מ דאחכה לו בכל יום הוא משום הגאולה דאחישנה (ראה בכתבי הגרי"ז עה"ת פ' בא אות צב ועוד ובקובץ המועדים - חנוכה עמ' תקעג, ובס' ימות המשיח בהלכה סי' א), אבל עי' באגרות קודש ח"ב אגרת רפח.

פירוש הקובץ שיעורים ופקו"נ בשבת

והנה בהמשך הגמ' שם הביא המימרא "שכבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים, מפני הטורח" [ופירש"י שיש להם לעסוק בסעודות שבת ויטרדו בו, ומניחים צרכי שבת והולכים להקביל פניו], וכן הוא בפסחים (יג, א), ובקו"ש פסחים שם (אות נה) כתב ע"ז וז"ל: "בהא דאין אליהו בא בע"ש מפני הטורח, היינו כדי שלא יתבטלו מלהכין לשבת. לכאורה קשה, הא מותר להתענות בשבת תענית חלום משום דהתענית עונג הוא לו שדעתו מתישבת עליו, וה"נ אין לך עונג שבת גדול מזה לכל ישראל משמחת אליהו שיבא לגואלם, ובודאי לא גרע עונג זה מעונג תענית חלום, וצ"ל דהכונה שאם זמנו לבוא בערב שבת יקדים לבוא ביום שלפניו כדי שלא יתבטלו מהכנת שבת, ובעירובין מ"ג איתא, דגם בשבת אינו בא, אם יש תחומין למעלה מעשרה, וקשה, דבודאי כאשר יבא אליהו ימצא הרבה שבוים בידי עכו"ם, אשר בבואו ינצלו ממות, ולמה לא יהא מותר לבוא בשבת משום פיקו"נ?", עכ"ל.

הרי שגם הקו"ש פירש כוונת הגמ' "שאינו אליהו בא וכו'", דהיינו שיקדים לבוא ביום שלפניו, ולפי"ז יומתק גם הא דקאמר "שכבר מובטח להם לישראל וכו'" דמלשון זה משמע דהוה הבטחה לטובה, ולכאורה אם הפירוש הוא שמתעכב לבוא ובא אח"כ, איזה הבטחה לטובה הוא? ולהנ"ל ניחא.

אלא דלעיל נת' שיש לפרש כן גם הסוגיא דעירובין דכוונת הגמ' דאי נימא דיש תחומין, בודאי יוקבע ה"בעתה" ביום קודם, ולפי"ז מתורץ גם קושייתו השני' שהקשה דבודאי כאשר יבא אליהו ימצא הרבה שבוים בידי עכו"ם, אשר בבואו ינצלו ממות, ולמה לא יהא מותר לבוא בשבת משום פיקו"נ? (וכן הקשה בשו"ת אביר יעקב סי' ל' עיי"ש בארוכה ועוד בכ"מ) ולהנ"ל ניחא דבהגאולה דבעתה בודאי יקדים הקב"ה ביאתו ליום קודם שלא יצטרך לעבור על איסור תחומין.

ונמצא לפי"ז שאין ראי' מהסוגיא דעירובין שהגאולה תתעכב בפועל מחמת איסור תחומין, ולכאורה מסתבר לפרש כן, כי אם נפרש כוונת הגמ' כנ"ל שבשביל איסור תחומין הגאולה אכן אפשר שתתעכב הרבה שנים וכו', הלא ודאי יוקשה קושיא הנ"ל - של הקו"ש - מפקו"נ של כל שנים אלו, דלמה לא נימא דפקו"נ דוחה האיסור? אבל אם נפרש כנ"ל ניחא.

והא שלא תירץ הקובץ שיעורים עצמו קושייתו הב' מהך דתחומין כנ"ל, דכוונת הגמ' הוא שמשום זה ודאי יקדים הקב"ה ה"בעתה" ליום קודם, כמו שפי' הך מימרא דכבר מובטח להן לישראל וכו'? אולי אפ"ל משום דסב"ל דפקו"נ בשבת הוא היתר גמור (ובפרט עפ"י המבואר בלקו"ש חכ"ז שיחה ג לפ' אחרי שהוא קיום של שבת עצמו וכו' עיי"ש) לכן מקשה דכיון שזהו היתר גמור אין שוב סיבה דאיסור תחומין יגרום איזה שינוי כלל בנוגע זמן הגאולה בשבת, וע"ד שהקשה בס' מנחת ברוך סי' קט על תירוץ החכ"צ והפנ"י דאם טומאה הותרה בציבור, איזה הידור יש לעשותו בטהרה עיי"ש, ועי' גם שו"ת אבני נזר או"ח סי' תקב.

אבל לפי הנ"ל י"ל דאפילו אם טומאה הותרה בציבור אכתי ישנה הידור בטהרה ממש וכדמוכח ממ"ש הפנ"י עיי"ש, וכן בס' 'מור וקציעה' סי' תרע (ד"ה ובזה) כשהביא תירוץ הנ"ל של אביו החכ"צ, כתב בהדיא דאף דטומאה הותרה בציבור ולא מהדרינן לעשות בטהרה מ"מ אין זה נס לחנם דודאי צורך גדול הוא וטוב יותר שיעשה קרבן ציבור בטהרה אף למ"ד הותרה עיי"ש, וא"כ גם בעניננו נימא דסב"ל להגמ' דעירובין בפשיטות שאם יש איסור תחומין למע' מי' אף שיש שם פקו"נ בודאי יקדים הקב"ה הגאולה דבעתה ביום שלפניו, וכ"ש בנדו"ד בביאת משיח שהוא בפירסום רב ואוושא מילתא.

לפי' ר"ת והטורי אבן

מיהו יש להקשות על פירוש הנ"ל בהסוגיא עירובין לשיטת הטורי אבן (ר"ה יא, א) דסב"ל דהגמ' דעירובין איירי בנוגע ל"אחישנה" דוקא, דרק אז צריך אליהו הנביא לבוא מקודם, משא"כ בהגאולה ד"בעתה" אי"צ עיי"ש, א"כ לשיטתו אין לבאר הגמ' דעירובין כנ"ל דהקב"ה יקדים הגאולה יום אחד וכו' כיון דאיירי בזכו - אחישנה וזה בא כהרף עין, אלא שכבר הקשו הרבה על שיטתו דמסתבר לומר להיפך ונקטי כשיטת הפלתי הנ"ל, (ראה בס' 'כלי חמדה' פ' שמיני (עמ' 50) ובס' 'בית ישי' ח"ב עמ' תצה ועוד, וראה בזה בס' ימות המשיח בהלכה שם).

עוד יש להעיר מפירוש ר"ת בעירובין (מג, ב תוד"ה ואסור לשתות יין) וז"ל: "וא"ת מאי שנא דלא אסרינן כהן לשתות לעולם יין כדאמרינן בסנהדרין (כב:) אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו פי' שעברו כמה שנים שלא נבנה הבית ואמאי לא חיישינן לבן דוד כי הכא וי"ל דהתם ליכא איסורא דאפשר בכהן אחר או יישן מעט אבל הכא אי אתי עובר על נזירותו ובפ"ק דביצה (ה:) נמי אמרינן חיישינן לשמא יבנה ור"ת מפרש ביום שבן דוד בא שראוי לבא והשתא לא קשיא מידי וכו'" עכ"ל, ועי' גם בחי' הריטב"א שם (ד"ה תא שמע) וז"ל: "אלא הכי קאמר הריני נזיר ביום שבן דוד אפשר לבא בו, ולהכי קאמר מותר לשתות יין בשבתות וימים טובים לפי שאין בן דוד אפשר לבא בהם כדמפרש ואזיל", עכ"ל, וכתב הפלתי שם דלפי ר"ת שאין הפירוש כשבא בפועל אלא כשראוי לבוא ה"ז כולל גם הגאולה דאחישנה אף שאינו שכיח כיון שסו"ס ראוי לבוא עיי"ש, דלפי זה נמצא דלפי ר"ת הגמ' דעירובין איירי גם באחישנה ולא כהנ"ל, ואולי אפ"ל דאפילו כשאמר המדיר ביום שראוי לבוא, כוונתו רק לאופן ששכיח, כי כן הוא בדעת בני אדם, ויל"ע.

עשה חמור דוחה עשה קל

ובהא דנקט הגרי"ז דאם יש בביאתו אפילו איסור דרבנן מתעכב ואינו בא, אף שיתכן שבינתיים יעבור מישהו עבירות, שכתוצאה מכך יצטרכו לחכות עד שהעולם יוכרע עוד פעם לכף זכות, ויתכן שזה יקח עשרות ומאות בשנים, לכאורה יל"ע דהרי בביאת משיח יחזרו לנהוג כל המצוות שבתורה אף שאר המצוות שבטלו בזמן הגלות, וכמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים ריש פי"א: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה"[1]וא"כ למה לא נימא דתדחה מצוה קלה או איסור דרבנן בכדי שיתקיימו הרבה מ"ע דאורייתא, ומאי שנא מהא שכתבו התוס' בשבת (ד, א, ד"ה וכי. וכן בעירובין לב, ב, ד"ה ולא. ובגיטין מא, ב ד"ה כופין) בענין אין אומרים לאדם חטא בכדי שיזכה חבירך וז"ל: "דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו' ואתי שפיר הא דאמרי' בריש תמיד נשחט (פסחים נט, א) דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו" היינו דדוחים עשה קל מפני עשה חמור וא"כ גם הכא למה לא נימא כן?

והנה בשפת אמת שם הקשה דכיון ששם הוא מדין "דחיה" דעשה חמור דוחה עשה הקל והוה כמו עשה דוחה לא תעשה א"כ ה"ז היתר ואינו ענין של חטא כלל, והוה כמו מילה בשבת[2]וא"כ מה זה שייך להכא בהא דחטא בשביל שיזכה חבירך עיי"ש.

ונתבאר בזה (בהשיעורים פסחים שם) דהנה התוס' (פסחים שם, בד"ה אתי עשה דפסח וכו') כתבו וז"ל: "הקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מיקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה? ותירץ דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים לכולי עלמא אפילו לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ופטור מפסח שני אפילו לא אכל, הלכך כשהמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול, שאם לא היה יכול להקריב לא יהיה ראוי לאכול לערב והפסח היה פסול, ור"י מתרץ דדוקא בלא תעשה דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין אפילו לא מקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל כדמוכח בהשולח (גיטין דף לח, א) גבי רבי אליעזר ששיחרר עבדו ובשילוח הקן (חולין דף קמא, א) דהוה דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה", עכ"ל.

ובס' ברוך טעם (עדול"ת) ביאר סברת הר"י דהדין דעשה דוחה לא תעשה הוא חידוש כיון דבכלל לאו חמור מעשה כמבואר ביבמות (ז, ב), וכיון שזה חידוש אמרינן דבעינן בעידנא דוקא דמה ציצית (דילפינן משם הדין דעדול"ת דציצית דוחה הלאו דכלאים כמבואר בריש יבמות) בעידנא אף כל בעידנא כבשבת (קלב, ב), דרק אם הוא באופן של ציצית אמרינן הך חידוש דעדול"ת, משא"כ הך דינא דעשה חמור שיש בו כרת דוחה עשה הקל הו"ע שמצד הסברא דחמור ידחה את הקל, ואינו שייך להדין דעדול"ת דשם ילפינן מכלאים משא"כ הך דינא אמרינן מצד הסברא ולכן אינו צריך להיות בעידנא כיון שהוא מצד הסברא.

וי"ל דבזה פליגי הריב"א והר"י, דלפי הריב"א ה"ז מדין דחיה כעדול"ת ולכן בעינן בעידנא, משא"כ להר"י הוא דין בפני עצמו מצד הסברא ולכן לא בעינן בעידנא, ולפי"ז י"ל יוצא גם נפק"מ אם הוה היתר או לא, דעדול"ת הנלמד מקרא נעשה היתר, משא"כ בהא דחמור דוחה הקל - שהוא מצד הסברא לא נעשה להיתר, אלא ע"ד דאמרינן הכא חטא באיסור קל שלא לעבור על איסור חמור, ובתוס' עירובין הובא תירוץ זה דפשע בשם הר"י עיי"ש, ולפי"ז אפ"ל דהר"י לשיטתו דדין זה דעשה חמור דוחה עשה הקל הוא דין בפני עצמו מצד הסברא כנ"ל ולכן לא בעינן בעידנא כנ"ל, ולשיטתו שפיר שייך בזה להקשות דכיון שהוא מצד הסברא איך עוברים הכהנים על איסור קל בשביל הישראל, ולא קשה קושיית השפ"א ממילה בשבת דעשה דוחה לא תעשה דשם שאינו מצד סברא אלא מקרא ודאי נעשה בהיתר וכו' משא"כ הכא, עכתוה"ד.

ולפי זה י"ל בעניננו דבשלמא לפי הריב"א דגם כשחמור דוחה קל ה"ז ענין של דחי' ובעינן בעידנא דוקא א"ש, דכאן אין זה בעידנא, אבל לפי דעת הר"י דזהו מצד הסברא ולא בעינן בעידנא א"כ גם הכא נימא כן?

ואי נימא דהכא שאני דתחומין הוא איסור דרבנן - דסמכוהו על מה שכתב אל יצא איש ממקומו כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' שצו ס"א "והעמידו איסור דבריהם במקום דהוה שב ואל תעשה" מ"מ אכתי תקשי מאי שנא מהא שהביאו התוס' שם הדין דערובין (קג, ב) דכהן שעלתה לו יבלת חברו חותכה לו בשיניו דקעביד שבות כדי שיזכה חברו בעבודה, וא"כ גם הכא הרי ע"י ביאת משיח יבנה ביהמ"ק ויזכו הכהנים לעבודה וכל בנ"י לקרבנות וכו'? משא"כ אם יתעכב ולא יבוא עכשיו הרי אפשר שיצטרכו לחכות על זה עשרות ומאות בשנים כנ"ל? עוד יל"ע ממ"ש התוס' שם בהא דר"א שנכנס לבה"מ ולא מצא שם י' ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה דרבים שאני עיי"ש, וה"נ נימא בנוגע להגאולה העתידה שהיא גאולת כלל ישראל?

ובס' 'משנת פקו"נ' להגר"י לורנץ שליט"א (שער ו סי' נט) שקו"ט בקושיא הנ"ל לענין פקו"נ שישנה ע"י ביאת משיח, וכתב שם די"ל דביאת משיח שהוא בפירסום רב הוה בגדר עקירת התורה והשבת, דזה מיתסר אפילו במקום דהוה פקו"נ עיי"ש, ולפי"ז אפשר לתרץ כן גם בעניננו, אבל מלשון הגרי"ז הנ"ל לא משמע שנתכוון לזה אלא דאיירי בכל אופן שהוא ובאיזה איסור שתהי' אפילו הוא דרבנן.

הטעם דמשיח אסיר חד ושרי חד

ובמה שפירש הגרי"ז הא דמשיח אסיר חד ושרי חד, דזהו משום שהעולם נידון לפי רוב זכיות, ואם יהי' רגע שאחד יעשה מצוה אשר בה יכריע את העולם לכף זכות וייפסק הדין שיבוא משיח, אם יתעכב אולי בינתיים יעבור אחד עבירה ושוב יכריע את העולם לכף חובה וכבר לא יוכל לבוא, הנה גם בס' 'תורת חיים' (סנהדרין שם, הובא בס' היקר 'כל ישראל' שם, לידידנו הג"ר שמואל הלוי שי' הבר) כתב כעין זה, שהוא חושש לעכב אפילו כדי קשירת נגע א' כשיגיע הזמן, כדי שלא יעבור זמן הקץ מפני המקטרגים שלמעלה, משום דאמרינן לעיל שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, לפיכך חושש שמא דור שכולו חייב הוא ויהיו נגאלין מחמת הזמן לא בשביל מעשיהם לכך הוא ממהר שלא יעבור הזמן רגע אחד שלא יקטרג על מעשיהן כשיעבור הזמן, וביאר כן גם בנוגע ליציאת מצרים דאיתא במדרש שכיון שהגיע הקץ לא עיכבן אפילו כהרף עין מפני שלא יהי' קיטרוג עיי"ש.

אבל מדברי הרבי בכמה דוכתין משמע שהטעם לזה דשרי חד ואסיר חד הוא משום שמשיח עומד ומצפה חסר-סבלנות לרגע שיגאל את בנ"י מהגלות, וכמבואר בשיחת ש"פ דברים תשמ"ח סעי' י (נדפס בתו"מ התוועדויות תשמ"ח ח"ד), ובשיחת אחש"פ תשי"א סעי' טו (נדפס בתו"מ התוועדויות כרך ג) איתא שמשיח עומד וממתין לצאת ולגאול את בנ"י ואינו מתעכב אפילו כדי קשירת שני נגעים, וברגע שיעשו תשובה יגאלם מיד, ומקשר גם עם מ"ש הרמב"ם דכשעושין תשובה מיד הן נגאלין עיי"ש, דמשמע שאין זה משום דאפשר דבינתיים ישתנה המצב ולא יוכל לגאלם, אלא משום שהוא משתוקק לגאול את ישראל מגלות המר תיכף ברגע הראשון שאפשר לגאלם בכדי שלא יצטערו בגלות אפילו רגע אחד שלא לצורך.

גם מבואר בכ"מ דרק ביצי"מ הי' הגאולה צריך להיות בחפזון ובאופן דכי ברח העם, (תניא פל"א) כיון שהיו אז מושקעים במ"ט שערי טומאה וכו' משא"כ בגאולה דלע"ל כתיב ובמנוסה לא תלכו, ז"א דכשיזכו להגאולה יהי' זה אחרי שלימות עבודת בנ"י, וראה ספר מאמרים באתי לגני (ח"א עמ' שו) וז"ל: "ביי גאולת מצרים איז דער רע געבליבן בתוקף, וואס דערפאר האבן די אידן געדארפט אנטלויפן פון דער רע כי ברח העם, אנדערש וועט זיין אין דער גאולה העתידה וואס אויף דעמאלט שטייט ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, רע און טומאה וועט דאן אינגאנצן פארשווינדן, און דערפאר וועט מען ביי די גאולה העתידה ניט דארפן אנטלויפן כי לא בחפזון תצאו וכו'" עכ"ל, וכן הוא בשיחת ש"פ האזינו תשמ"ז סעי' כח (נדפס בתו"מ התוועדויות תשמ"ז ח"א), ובשיחת אחש"פ תשי"א סעי' ז (נדפס בתו"מ התוועדיות ח"ג) ובכ"מ, וראה לקו"ש חל"ב עמ' 214 במכתב בשוה"ג שם: "זריזות בהיציאה מן הגלות, והגאולה עצמה באופן ד"בשובה ונחת תושעון (ישעי' ל, טו)", ובפשטות קאי גם על הגאולה ד"אחישנה", שיזכו דרוח הטומאה אעביר וכו' ע"י עבודתם בבירור וזיכוך העולם וכו', ועפי"ז לא נימא דעי"ז שלא יבוא ביום השבת יוכל הגאולה ח"ו להתעכב וכו' כמו שהי' ביצי"מ.

תירוץ קושיית הקו"ש

ובקושיית הקו"ש הנ"ל מתענית חלום נראה לתרץ, דבודאי אסור לאדם לבטל סעודת שבת בשביל עונג גדול יותר, וכל ההיתר דתענית חלום הוא דעי"ז שנפשו עגומה עליו אין האכילה תענוג עבורו אלא צער, ואדרבה התענית עונג לו, ואין המצוה האכילה אלא העונג שבזה, וכמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רפח ס"ב וס"ז עיי"ש, משא"כ אם יבוא אליהו, הרי אין הפירוש שאז אין האוכל תענוג אצלו, אלא דניחא ליה טפי בתענוג שיבוא אליהו, וזה אינו מתיר לבטל מצות אכילה.

עוד אפ"ל בזה, ע"פ המבואר בלקו"ש חכ"ג שיחה ב לחגה"ש (עמ' 30) שכל ההיתר שלא לאכול בשבת מובא בש"ס רק בענין "תענית חלום", כי חלום רומז על ענין הגלות שעז"נ היינו כחולמים דהיינו שיש לו העלם והסתר על קדושת השבת, כי אם הי' חדור בקדושת השבת, בודאי הי' זה פועל על גופו שיהי' לו תענוג מאכילת שבת דוקא כיון שזהו רצון ה' עיי"ש, ועי' גם שיחת ש"פ חוקת תנש"א הערה 66 (נדפס בסה"ש תנש"א ח"ב) בא"ד וז"ל: "כלומר תענית חלום שייך דוקא בזמן הזה קודם המצב דואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וכו'", עכ"ל, ולפי"ז נמצא שכל הענין שלא לאכול בשבת הו"ע של העלם והסתר שאינו כפי רצון ה', וא"כ בזמן הגאולה ודאי לא שייך כל ענין זה.