שיחת הרבי יו"ד שבט תש"ל

בנוגע לתורה שבעל פה, שהדין הוא ד"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" ומשום עת לעשות לה' וגו' התירו לכתוב בכדי שלא תשתכח כדאיתא בגיטין ס,א-ב, ותמורה יד,ב, ובכ"מ, הנה בשיחת י' שבט תש"ל (סעי' ב' - בקשר לסיום ס"ת של משיח) אמר הרבי שכשיבוא משיח צדקינו שיהי' אז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ויתבטל ענין השכחה בעולם[1] במילא לא יצטרכו לכתוב אז תורה שבעל פה, ולא רק שלא יצטרכו אלא יהי' גם איסור לכתוב תורה שבעל פה, כיון דשוב לא שייך טעם ההיתר משום עת לעשות לה' וגו' דהרי ליכא שכחה במילא יתבטל ההיתר, והלימוד בהם יהי' בעל פה, ויהי' אסור לכתוב אפילו באופן ד"מגילת סתרים", (ראה שבת ו,ב, ובכ"מ) כיון שכל ההיתר דמגילת סתרים הוא משום שהיחיד עכ"פ לא ישכח, ויוכל אח"כ למסור לתלמידיו, וממשיך שיש להסתפק בנוגע ללעת"ל כשיתבטל ענין השכחה אם עכ"פ יכתבו או ידפיסו תושבע"פ שכבר נדפס מקודם כמו משנה וגמ', כיון שיהי' באפשריות ללמדו בעל פה, - ועפ"ז ביאר שם המעלה בספר תורה - תורה שבכתב, שזה יצטרך להיות בכתב גם לעת"ל עיי"ש.

ועי' גם בס' "עוד יוסף חי" (מה'בן איש חי') ריש פ' עקב שכתב כן וז"ל: אמרו רבותינו ז"ל פעמים ביטולה של תורה היינו יסודה, ולכן אף על פי ששורת הדין מחייבת בחוקי התורה דברים שבעל פה אסור לאומרם בכתב, אפילו הכי בסוף דור התנאים ראו שנתמעטו הלבבות ונעשה שכחה בעולם, התירו לכתוב תורה שבעל פה משום עת לעשות לה' הפרו חורתיך כי ראו אם לא יכתבו תורה שבעל פה תשתכח מדורות הבאים ולא ידעו איך יקיימו את המצות נמצא עשו עון בכתיבת התורה מפני קיומה של תורה שלא תשתכח. וזהו שאמר והיה עקב רוצה לומר בסוף הדורות תשמעון את המשפטים האלה תיבת תשמעון תחלקנה לשתי תיבות וקרי בה תשם עין בכתיבת המשפטים האלה כי מצות התורה נקראים לפעמים כולם בשם משפטים, כי הם משפט אלקי יעקב, והטעם שעתידין להתיר עון זה, הוא משום שעל ידי הכתיבה לא ישתכחו מכם אלא ושמרתם ועשיתם אותם, וכל זה הוא קודם התיקון, אך בגמר התיקון באחרית הימים, אין אתם צריכים להתיר עון זה של כתיבת התורה, כי ושמר ה' אלקיך הוא ההבטחה שהבטיח לאבותיכם בברית ובשבועה לתת לזרעם כח זכירה בשלימות שלא תשלוט בהם השכחה, וכמו שכתוב לא תשכח מפי זרעו, ואז אותו זמן אין אתם צריכין להתיר עון זה של כתיבת תורה שבעל פה אלא יהיה לימוד שלה בעל פה ממש שלא תלמדו בה מתוך הכתב עכ"ל.

בההוכחה מהרמב"ם דההיתר כתיבה נשאר לעולם

והנה כבר שקו"ט מחברי זמננו בכ"מ בענין זה (ראה בס' להורות נתן ח"ה בהפתיחה ע' ו', ובס' מועדים וזמנים ח"א בשוה"ג בההקדמה ועוד) אם לעת"ל יתבטל ההיתר דכתיבת תושבע"פ, ומסקי דלעת"ל לא יתבטל ההיתר דכתיבה דכיון דאישתרי אישתרי, והוכחתם הוא ממה שהשמיט הרמב"ם לגמרי הך דינא דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, ובשלמא אי נימא שהאיסור כבר נתבטל לגמרי אתי שפיר, אבל אי נימא דלעת"ל יתבטל ההיתר הי' לו להרמב"ם להביא איסור זה כיון דנוגע לימות המשיח דאז לא שייך הטעם דעת לעשות לה', ומדלא הביאו מוכח דסב"ל הואיל ואישתרי אישתרי, וזהו לא כפי המבואר בהשיחה.

ומצינו שקו"ט כעין זה גם בנוגע לזמן הזה, דבשו"ת החת"ס (או"ח סי' ר"ח) כתב שכל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו... הוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משום עת לעשות לה' (כגיטין ס' ע"א) ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד עיי"ש, ועי' גם בס' חוט המשולש (תולדות החת"ס) ד,ב, שהג"ר נתן אדלר זצ"ל רבו של החת"ס לא כתב חידושי תורה על הספר, כי אמר שכל עיקר שהתירו חז"ל לכתוב דברים שבע"פ הוא משום עת לעשות לה' וכו' והוא לא שכח מה שלמד ע"כ לא כתב חדושי תורה, הרי דסב"ל שכל ההיתר לכתוב נדחה משום עת לעשות לה' באופן מסוים דוקא, ולפי"ז מובן דאם אין בזה משום עת לעשות לה' אין כאן שום היתר גם בזה"ז, ולא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי.

אבל כבר האריכו באחרונים להקשות ע"ז, דבשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' ב') בתוך דבריו הקשה וז"ל: ותו יש לתמוה, דאי תימא דמי שאינו מכוון לש"ש גמור בחבוריו, איסורא דאורייתא במקומו עומד כמ"ש החת"ס ז"ל, הרי הו"ל לרמב"ם וטוש"ע להעתיק גם דינא דדברים שבע"פ כו', אע"ג דכבר הותר משום עת לעשות לה', מ"מ הרי דוקא לש"ש הותר, וא"כ דינא הוי ולא מדת החסידות בעלמא, ולמה השמיטוהו לגמרי, אלא עכצ"ל משום דלאחר שהתירו, נשאר הדבר כמו שאר תורה ומצוות, דאמרו לעולם יעסוק בתורה ומצוות אפי' שלא לשמה שמתוך כו' אבל איסור דכתיבת דברים שבע"פ, תו ליכא עכ"ל, ועי' גם בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' פ"ד.

וכן באבן שלמה על הראב"ן סי' ל"ח אות מ"ב (לא,ב) הביא דברי החת"ס אלו, והקשה עליו ג"כ דא"כ למה לא הביא הרמב"ם דין זה בס' הי"ד דדברים שבעל פה אסור לכותבם, כיון שהאיסור שייך גם עכשיו ונוגע גם בזה"ז? ועכצ"ל משום דסב"ל דכיון שהתירו איסור זה, שוב הותרה האיסור לגמרי אפילו באופן דלא שייך הענין דעת לעשות לה', ור"ל שהחת"ס לשיטתו קאי דסב"ל דאיסור זה הוא דאורייתא כלשונו לעיל בהדיא וכ"כ שם בסי' ס"ח ועוד, לכן סב"ל דחכמים דחו איסור זה דאורייתא רק אם יש שם משום עת לעשות לה' בפועל, אבל בדליכא עת לעשות לה' נשאר האיסור דאורייתא במקומו, אבל לפי דנקטי הרבה ראשונים ואחרונים דאיסור זה אינו אלא מדדרבנן[2], י"ל ש"הם אמרו והם אמרו" והתירו איסור זה לגמרי דדברים שבעל פה מותר לכותבן לעולם.

ועי' גם בס' 'תורת הנביאים' למהר"ץ חיות פ"ג (בד"ה ואולם) שהביא מהך דתמורה (יד,ב) דמה שהתירו לכתוב תורה שבעל פה אע"פ דזה סותר לדברי התורה שכתבה כתוב לך את הדברים האלה, ודרשו אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות, מ"מ אמרו שם מוטב תעקור תורה ולא תשתכח תורה מישראל משום דכתיב עת לעשות לה' וגו' עיי"ש, ומבאר דאין הפי' שביטלו איסור זה לגמרי אלא לשעה, וכ"כ בפ"ו שם (בד"ה וכן הוא הענין), דנראה גם דסב"ל למהר"ץ חיות שהוא מדאורייתא ולכן נקט שביטלוהו רק לצורך שעה, ומשמע גם דסב"ל דלעת"ל יתבטל ההיתר.

קושיא על הוכחה הנ"ל

אבל יש להקשות על דבריהם במה שהוכיחו דהואיל ואישתרי אישתרי, מזה שהרמב"ם לא הביא דין זה דדברים שבע"פ א"א רשאי לאומרם בכתב בספרו כנ"ל, שהרי כתב הרמב"ם בהל' תפלה (פי"ב ה"ח) וז"ל: הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור שבפרשת אמור אל הכהנים, והוא שלא יקרא על פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת, ופי' הכס"מ דמקורו הוא בגיטין פרק הניזקין (דף ס') אמרינן דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ושם בהי"א כתב: "ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה, ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה", ופי' בכס"מ ולא יתרגם מתוך הכתב וכו'. "גם זה ירושלמי כתבו הרי"ף ז"ל פרק הקורא עומד", וזהו משום הך דינא דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם, כדאיתא בירושלמי שם (מגילה פ"ד ה"א): "א"ר חגי ר' שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חמא חד סופר מושיט תרגומא מן גו ספרא אמר ליה אסור לך דברים שנאמרו בפה בפה בכתב בכתב", הרי מבואר שהרמב"ם אכן הביא ב' דינים אלו בספרו ולא כמו שכתבו הם, וא"כ בטל כל ראי' זו.

[וראה עוד ב'ערוך השולחן' או"ח (סימן מט) שכתב: דברמב"ם לא נמצא זה כלל (דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בעל פה) ואולי ס"ל דכמו דדברים שבע"פ אסור לומר בכתב ועכ"ז התירו משום עת לעשות לה', כמו כן בדברים שבכתב שאסור בע"פ ג"כ כן עיי"ש, ותמה עליו בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי"א דאישתמיט ממנו דברי הרמב"ם בהל' תפלה פי"ב ה"ח הנ"ל].

אבל לאידך גיסא צריך להבין למה לא כתב הרמב"ם בהלכותיו בס' היד גם דמשום עת לעשות לה' התירו לכתוב תושבע"פ? (ראה בהקדמת הרמב"ם, אבל שם הוא סיפור דברים וכו' כמ"ש הרבי בהמכתב דלקמן)

ביאור הג"ר ראובן גרוזובסקי בשיטת הרמב"ם

והנה בס' 'אהל יצחק' (גיטין ס,ב) הובא שם מהג"ר ראובן גרוזובסקי ז"ל שהקשו לו על הרי"ף הנ"ל במגילה, דלמה לא הביא הך דינא מהסוגיא דגיטין (שם) דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב והביא הירושלמי? ותירץ דהך דהירושלמי לא שייך כלל לדינא דדברים שבע"פ אא"ר לאומרם בכתב, דהתרגום הרי זה ס"ת שנכתב בלשון ארמית ואין על זה דין דדברים שבעל פה כדמוכח מהתוס' שבת קטו א ד"ה לא ניתנו עיי"ש, ודינא דירושלמי הוא משום דיני קריאת התורה למה שהיו קורים ומתרגמים שהקריאה צריכה להיות מהכתב והתרגום בע"פ, ולהכי גם הרמב"ם בהל' תפילה פי"ב הביאו בהל' קרה"ת ולא בהל' ת"ת, והא דלא הביא הרי"ף הדין דהגמרא גיטין דדברים שבכתב אא"ר לאומרם בע"פ, הוא משום דדין דברים שבע"פ הלא הותר לכתוב משום עת לעשות ואינו נוהג עתה, והדין דדברים שבכתב הלא כבר הביאו מהירושלמי עיי"ש.

היינו דמבאר שיטת הרמב"ם [שהיא כשיטת הרי"ף] דבה"ח במ"ש "שאסור לקרות שלא מן הכתב" כוונתו להדין דדברים שבכתב א""א רשאי לאומרם בעל פה, אבל מ"ש בהי"א הוא דין אחר מצד דיני קריאת התורה, שכן תיקנו שהתרגום צ"ל בעל פה, והדין דדברים שבעל פה א"א רשאין לאומרם בכתב לא הביא הרמב"ם כלל כיון שבזמן הזה כבר אינו נהוג, (וזהו ע"ד שכתב הר"ן במגילה שם שכל האיסור דדברים שבעל פה א"א רשאי וכו' "ה"מ לדידהו, אבל האידנא שרי למכתב תושבע"פ מפני שהשכחה מצויה וכתיב עת לעשות לה' וכו'" דמשמע דסב"ל שאין האיסור נוהג עכשיו כלל) דלפי"ז לא קשה קושיא הנ"ל למה לא הזכיר הרמב"ם הך דינא דעת לעשות וגו', כיון שלא הביא מעיקרא איסור זה כלל כיון שאינו נוהג בזה"ז, ולפי"ז שוב א"ש הוכחה הנ"ל דגם לעת"ל לא יחזור האיסור דאישתרי לגמרי, דאי נימא דלעת"ל יחזור האיסור הי' לו להרמב"ם להביא האיסור דנוגע לימות המשיח.

אלא דלכאורה פירושו דחוק דמהירושלמי משמע דב' דינים שווים הם דהאיסור דדברים שבכתב הוא משום שזהו בכתב והאיסור דדברים שבעל פה הוא משום שזהו בעל פה ומשמע דאיסור התרגום הוא משום שהוא "דברים שבעל פה" וקשה לחלק ביניהם?

ונראה דזהו כמ"ש התוס' בב"ק ג,ב (בד"ה כמתרגם רב יוסף) וז"ל: נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה ענייני תרגום ולא כדפירש בעלמא לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה ולכך היה אומר תרגום,דמשום עת לעשות אמר התם דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה עכ"ל, הרי שהתוס' הכא סב"ל ג"כ דתרגום של תורה הוה תורה שבעל פה וכבפשטות הירושלמי[3].

ביאור הרבי בשיטת הרמב"ם

ועי' אגרות קודש (כרך ח' עמ' רנ"ה) להג"ר אהרן חיים הלוי צימרמן ז"ל שביאר ענין זה דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן בשיטת הרמב"ם, וזלה"ק: והנה עפמ"ש ומבאר בבנין הלכה דאין חילוק באיסורים הנ"ל בין קרה"ת ות"ת ברבים סתם עדיין צע"ק: א) מפני מה לא הובאו ברמב"ם דינים אלו בת"ת דרבים. דפשיטא דלא יסמוך על מש"כ בהקדמת ספרו (וגם שם הוא רק ספור דברים ולא פס"ד), או במו"נ. ב) איך התירו האיסור - כרמב"ם הל' תפלה פי"ב ה"ח - בקריאת כה"ג דאך בעשור ביוהכ"פ.. ועוד, והעיקר מנ"ל לחדש דלהרמב"ם ישנם איסורים אלו בת"ת דרבים. ולדידי - אין לנו בדעת הרמב"ם אלא האמור בפירוש - דבקריאת התורה אסור לקרות שלא מן הכתב וכן שבקרה"ת אסור לתרגם מן הכתב - כהירושלמי. וס"ל להרמב"ם דהירושלמי מפרש דברי הבבלי בזה (כמוש"כ גם בבנין הלכה) - ראה תוד"ה והאמר יומא פז, ב. ת"י ד"ה המלך יומא עט, א. ובמש"נ בשד"ח כללי הפוסקים ס"ב סק"א. או דפליג על הבבלי ובכ"ז הלכה כהירושלמי, כיון דסתם משנה דיומא (סח, ב) דקורא אך בעשור בע"פ מוכח דלא כבבלי גיטין (ס, ב) . ומעליותא דקרה"ת יש לבאר בכמה אופנים. ואחד מהם שזהו חובת הצבור ולא היחיד (וכסברת המלחמות מגילה פ"א ד"ה ועוד אמר. וראה צפנת פענח להל' תפלה פי"ב ה"ה), משא"כ מקרא מגילה.. ומשא"כ קרה"ת דכה"ג - דצורך עבודתו היא (יומא שם).. ועדיין צריך ביאור דא"כ למה לא נכתבה תושבע"פ ע"י רז"ל. ושערי תירוצים לא ננעלו, והוא דאף דאין איסור בדבר בכ"ז לא כתבוה א) מפני דעת הבבלי - את"ל דפליג על הירושלמי. ב) משום דאכתוב לו רובי תורתי גו' - בגיטין שם. ג) מהטעם שהובא במו"נ ח"א פע"א, ועוד. וראה ג"כ זהר ח"א רנג, א. לקו"ת לרבנו הזקן דרושים לסוכות פ, ב, עכלה"ק, וראה גם בח"ט עמ' ע"ט שביאר הענין המיוחד בקריאת התורה שזהו חובת הצבור, וה"ה בדוגמא דנתינת התורה שניתנה לכלל ישראל ולכן דברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וכו' כי צריך להיות כנתינתה, עיי"ש[4].

דלפי"ז מבואר היטב שיטת הרמב"ם (והרי"ף) דסב"ל שכל האיסור בכלל הוא רק בנוגע לקריאת התורה בלבד כיון שבזה יש דין מיוחד שצריך להיות כנתינתה מסיני, וכשם שניתנה התורה שבכתב בכתב, והתרגום בעל פה, הוא הדין נמי בקרה"ת שצריך לקרות התורה בכתב והתרגום על פה, ולכן הביא הרמב"ם דינים אלו רק שם ולא בהל' ת"ת, ובשאר מקומות ליכא איסור כלל אלא דלפועל לא כתבוה כנ"ל, ולפי"ז נמצא שפירשו דברי הירושלמי "דברים שנאמרו בפה בפה בכתב בכתב" דקאי רק על קריאת התורה בלבד שזה צריך להיות דומה לנתינתה בסיני, ובזה ליכא שום היתר דעת לעשות לה' וכו' דמעולם לא הותר.

ולפי"ז מובן דליכא שום הוכחה מדלא הביא הרמב"ם הך דינא בס' היד דזהו משום דהואיל ואישתרי אישתרי, כיון דסב"ל שכל תורה שבע"פ לא נאסר מעולם, ומה שנאסר -בקריה"ת- לא הותר.

אלא דלפי"ז קשה להיפך דלשיטת הרמב"ם הרי בשאר דברים בתורה שבע"פ ליכא איסור כתיבה כלל, כיון שכל האיסור הוא רק בנוגע לקריאת התורה, וא"כ איך קאמר בהשיחה הנ"ל דלעת"ל יהי' איסור לכתוב תושבע"פ? ועכצ"ל דקאי לפי שאר שיטות הראשונים, דמעיקר הדין יש איסור על כל תורה שבעל פה לאומרן בכתב, והתירו משום עת לעשות וגו', וכן בכל תורה שבכתב לאומרן בעל פה, ולשיטתם שפיר י"ל דלעת"ל שלא תהי' ענין השכחה וכו' יחזור האיסור כמקדם, ובכלל אין לדייק מהם בנוגע ללעת"ל,כיון שהם לא הביאו הילכתא למשיחא.

עוד דחי' בהוכחה הנ"ל

ויש להוסיף עוד, דאפילו אי נימא הואיל ואישתרי אישתרי וההיתר חל במילא גם על לעת"ל, מ"מ י"ל כיון שבי"ד התירו משום עת לעשות וכו' א"כ הרי צריך בי"ד אחר לבטל ההיתר של בי"ד הקודם, גם מסתבר לומר שלא ישתנה המצב מיד, אלא בהמשך הזמן דימות המשיח, (ע"ד המבואר בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי (ע' 205) אודות ב' התקופות) ואז י"ל שיפסקו בי"ד שההיתר בטל וכו', וכמבואר בשיחה הנ"ל, וא"כ בכל אופן גם לפי שיטתם בדעת הרמב"ם -שהאיסור הוא בכל תורה שבעל פה וכו'- י"ל דאין שום הוכחה ממה שלא הביא הרמב"ם איסור זה דדברים שבעל פה א"א רשאי וכו' דנוגע להילכתא למשיחא כנ"ל, כיון שעל זה יצטרכו פסק בי"ד לבטל ההיתר, והרמב"ם מביא ההלכות כפי שנפסקו להלכה בזמן הזה, וכפי שנתבאר בענין זה בגליון תתקסו בארוכה עי"ש.

אלא דבס' התוועדויות תנש"א (ח"ב - ש"פ ויגש) עמ' 104 שאמר הרבי דלעת"ל ילמד משיח צדקינו תורה את כל העם כולו ועד לתורה חדשה מאתי תצא מהקב"ה בעצמו, ובודאי יכתבו התורה חדשה שישמעו מהקב"ה בעצמו, ובמילא יתוסף עוד יותר בענין דבית מלא ספרים, ובהערה 58 שם איתא וז"ל: אף שלא יהי' צורך בהכתיבה כדי שלא ישכחו הדברים, שהרי לעת"ל לא תהי' שכחה - כפי שמצינו שגם לפני שנכתב תורה שבעל פה (כשהשכחה לא הי' מצוי'), "ראש בית דין או נביא שהי' באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו .. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כו'" (הקדמת הרמב"ם לספר הי"ד), ומהטעמים לזה - שע"י הכתיבה (כמו ע"י הדיבור) ניתוסף יותר בהבנת הענינים, ועד לתוספות חידושים כו' כנראה במוחש עכ"ל, ולכאורה נראה דשיחה זו הוא לפי השיטה דהואיל ואישתרי אישתרי.

הטעמים דדברים שבע"פ א"א רשאי לאומרם בכתב

ויש להוסיף בזה עוד דבהא דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב מצינו כמה טעמים:

א) טעם המורה נבוכים (שצויין בהמכתב) שהוא ע"ד שכתב הר"ן (מגילה יד,א, מדפי הרי"ף) שאם הי' נכתב היו לומדים מתוך הכתב ואפשר שלא יבינו הלשון ויהי' ספיקות בדבר, אבל כשנאמרים בעל פה אי אפשר ללומדם אלא מפי מלמד שיפרש לו יפה, וכ"כ בחי' הריטב"א גיטין שם (ד"ה הא כיצד) ובס' הליכות עולם ריש פ"א, וראה פרישה סי' מ"ט סק"א.

ב) המהר"ל בגור ארי' (שמות לד, כז) ביאר שכבר נתנו טעם בפרק ב' דעירובין (כא,ב) למה לא מותר לכתוב תורה בעל פה, מפני שאין קץ וסוף לתורה שבעל פה כדכתיב עשות ספרים הרבה אין קץ ולא כתבה התורה אלא דבר ששייך אליו כתיבה דכל דבר שנכתב הוא משוער ומוגבל, וזה מה שנכתב ודבר שבעצמו אין לו קץ וסוף, נהגה עמו התורה כמו שהוא ראוי, שלא יהיה נגבל ומשוער ונכתב כלל בתורה, וזהו ענין שנאסר לכתוב תורה שבעל פה, ועי' גם בחדא"ג מהרש"א עירובין שם (ד"ה שדברי תורה) שכ"כ.

ג) בשמות רבה (פמ"ז,א): "בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה.. אמר הקב"ה למשה באותה שעה, מאחר שלמדה מפי הקב"ה אמר לו למדה לישראל, אמר לפניו רבש"ע אכתוב אותה להם, אמר לו איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שעובדי כוכבים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזוים בעובדי כוכבים אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם, אמר לנביא אם אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו, ומה אני עושה להם נותן את המקרא בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה" ועד"ז איתא בילקוט הושע אות תקכה, ועי' בזה בשו"ת דברי ישראל חיו"ד סי' ל"ז.

ד) טעמו של הים של שלמה ב"ק (פ"ד סי' ט) וז"ל: וה' מסר התורה בקבלה למשה לומר ליהושע, ויהושע לזקינים כו'. ולא הניח לכתוב התורה שבעל פה, כדי שלא יהפכו למינות, כדאיתא בפרקי דר' אליעזר.

ה) עי' מהרש"א חא"ג גיטין (ס,א ד"ה והא) וז"ל: נראה בזה דלא ניתן לכתוב משום דלא יסמוך האדם על הכתיבה ולא ילמוד יותר, ובודאי דא"א לכתוב כל הדברים שהפה יוכל לדבר בדברי תורה, ולכך בדורות הראשונים שהיה לבבם רחבה מני ים אמר לא ניתן לכתוב כדי שיחזור על תלמודו ומשנתו תמיד ויהיו סדורים לו תמיד ללמוד ולהביאו לידי עשיה, אבל עתה עת שנתמעטו הלבבות וא"א לזכרם ע"י הלימוד בע"פ מרבו ומשתכחת ממנו בע"פ אדרבה עת הוא להביאו לידי עשיה ע"י שיהיו המצות סדורים לו בכתיבה אע"פ שע"י זה הפרו תורתך שלא יחזור על משנתו ותלמודו תמיד כי יסמוך על הכתיבה עכ"ל[5].

דלכאורה לפי כמה טעמים מהנ"ל כגון טעם הא' של המו"נ והר"ן וכו' דדברים שבעל פה אין לכותבן כי אפשר שיהיו ספיקות ומחלוקת וכו' א"כ לעת"ל כשכבר למדו תושבע"פ וליכא ענין השכחה וכו' איך שייך שיפול שם ספיקות ומחלוקת? וא"כ לכאורה ליכא סברא כלל לאסור כתיבת תושבע"פ, וכן לכאורה לפי טעם הג' והד' והה', דאין זה שייך לעת"ל.

מיהו אי נימא דהוה איסור דאורייתא כנ"ל, י"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, האיסור מתקיים בכל אופן שהוא וראה בענין זה גם בקובץ תתקג, ואין להאריך עוד.