כל כבודה בת מלך פנימה

בלקו"ש חכ"א ע' 379 (הוספות לפ' בשלח) הביא הגמ' דסוף מכות: "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?..א"ל לכך אני מצחק, דכתיב: (ישעיהו ח') ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: (מיכה ג') לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', בזכריה כתיב: (זכריה ח') עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (בגאולה העתידה בב"א).

ומקשה מהו כוונת הנבואה שגם נשים תשבו ברחובות ירושלים - הרי דבר זה הוא לכאורה היפך הכלל ד"כל כבודה בת מלך פנימה" שכבודה של האשה היהודייה הוא בהיותה "פנימה" ולא בהימצאותה ברחוב? בדומה לזה יש להקשות גם על נבואתו של ירמיהו הנביא" אודות גאולה העתידה "עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול חתן וקול כלה" הלא קולה של אשה הנשמע ברחובות הוא היפך הצניעות?

ומבאר זה על פי מה שכתבו התוס' (מכות שם בד"ה אוריה) שהנבואה ד"עוד ישבו זקנים וזקנות" נאמרה על הזמן שאחר תחיית המתים (כדאיתא בפסחים סח,א) שבאותו הזמן תתבטל היצה"ר לגמרי ו"גם אויביו ישלים עמו" שגם היצר הרע ישלים עם רצון של היהודי לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ובזמן שכזה, אין צורך בזהירות של "כבודה בת מלך פנימה" ולכן הנבואות ד"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" ו"עוד יישמע בערי יהודה קול חתן וקול כלה" יוכלו להתקיים עיי"ש.

קשה מהגמ' סוכה דלעת"ל אנשים לבד ונשים לבד

והנה איתא בסוכה (נא,ב) -בנוגע לשמחת בית השואבה במקדש- תנו רבנן בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש.. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב (דברי הימים א כח) "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" - אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, (זכריה יב) "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד" אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה".

ובס' 'יד דוד' שם הביא להקשות ע"ז, מהא דאיתא בקידושין (פ,ב) ד"בשעת אנינות תביר יצריה" דלכך מתיר אבא שאול בזמן אנינות להתייחד אדם אחד עם שתי נשים, וגם רבנן שאוסרים הוא מטעם אחר, דיש לחוש לפעמים שאין שם אנינות ועושין עצמן וכו' כמ"ש רש"י שם (בד"ה ורבנן), נמצא דאפילו רבנן מודים שבשעת אנינות תביר יצריה, והתוס' שם (בד"ה כי) הביאו בשם ר"ח, דרבנן דפליגי זהו משום דסב"ל דגם בשעת אנינות איכא יצה"ר, אבל לכו"ע יוקשה לפי אבא שאול מקרא דזכריה דגם בשעת ההספד בענין אנשים לבד ונשים לבד?

ותירץ דע"כ צריך לומר דלעת"ל לאו משום גדר עבירה קאמר, דהא אמר בהדיא ש"אין יצה"ר שולט", ובעל כרחיך צ"ל דלאו אורח ארעא הוא שיתערבו אנשים עם נשים, ומביא ראי' לזה מהך דב"ב נח,א: "ר' בנאה הוה קא מציין מערתא, כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. א"ל: מאי קא עביד אברהם? א"ל: גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. א"ל, זיל אימא ליה: בנאה קאי אבבא. א"ל: ליעול, מידע ידיע דיצר בהאי עלמא ליכא", הרי מוכח מכאן דבדליכא יצה"ר ליכא חשש, וא"כ למה לע"ל לגבי הספד עבדינן הרחקה? אלא ש"מ כנ"ל ששם הוא משום דלאו אורח ארעה שיתערבו אנשים עם נשים אפילו במקום שאין יצה"ר, ובאברהם שאני וכו' עכתו"ד.

ועי' גם בס' 'פתח עינים' (סוכה שם) שהביא קושיא זו בשם ה'ישרש יעקב' (מהר"ח אבואלעפיא) והקשה על תירוצו שם, ומוסיף דבאמת גם לפי רבנן (אי נימא כהתוס' דסב"ל דאפילו בשעת אנינות איכא יצה"ר) קשה, דכיון דלעת"ל אין יצה"ר שולט בהם למה צריכים להרחקה? ועכצ"ל דזו הרחקה יתירה לפנים מן השורה, ועד"ז יש לתרץ לפי אבא שאול דאף דסב"ל דתביר יצריה מ"מ לעת"ל ה"ז הרחקה יתירה עיי"ש, ועי' עוד בס' 'רוב דגן' שם מ"ש בדברי הישרש יעקב.

אמנם דבריהם אינם כמבואר בהשיחה, דהרי בהשיחה מפורש דכשיתבטל יצה"ר וגם אויביו ישלים עמו אין צריכים להרחקה, וכפי שמוכח ממ"ש עוד ישבו זקנים וזקנות וגו', קול חתן וקול כלה, ועוד דלפי החיד"א והיד דוד תקשי עלייהו מפסוקים אלו דלעת"ל שלא יהי' יצה"ר אי"צ להרחקה?

בירור הרבי בענין זה

ומצינו הגדרה בענין זה בלקו"ש חי"א פ' בשלח ב' (ע' 58) בהערה 20, שכתב שבכמה מפרשים כתבו שלכן לקחו [מרים והנשים] תופים כדי שלא ישמעו האנשים את קולן לפי ש"קול באשה ערוה" (ברכות כד, א), וממשיך שמזה שלא הביא רש"י פירוש זה מובן שע"פ פשש"מ לא היתה זאת כוונתן, ובשוה"ג שם כתב וז"ל: והטעם (גם ע"פ דין) י"ל: בנדו"ד אי"ז שייך, דהרי מפורש בפרש"י (טו ב) "ראתה (אפילו) שפחה על הים מה שלא ראו נביאים", הרי באותה שעה אין שום חשש וכו', ואינו דומה למשארז"ל בסוכה (נב א) "ומה לע"ל שעוסקין בהספד ואין יצה"ר שולטבהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד כו'", כי בקרי"ס הייתה יתרה מזה (כפרש"י): זה א-לי - היו מראין אותו באצבע. עכ"ל, הרי מפורש הכא שיש בענין זה אופנים שונים: א) האופן דלע"ל -ימות המשיח- שאז לא יהיו בדרגא גדולה כ"כ ועדיין שייך חשש, ולכן צריך הרחקה, ב) האופן דקריעת ים סוף כשהיו מראין אותו באצבע דאז ליכא שום חשש דקול אשה וכו'.

ובביאור יותר איתא בשיחת י"ב תמוז תשכ"ו (אות ח') עה"פ (תהלים פז,ז) "ושרים כחוללים כל מעיני בך" דמובא ע"ז במדרש (מדרש תהלים שם) ב׳ דעות׃ דעה אחת: ״אמר ר' יהודה ברבי סימון בשם ר' מאיר כשם שהבאר נובע מים חדשים בכל שעה, כך ישראל אומרים שירה חדשה בכל שעה, הדא הוא דכתיב "ושרים כחללים כל מעיני בך״״ ודעה השני' ״רבנן אמרי כשם (שהאנשים) אומרים שירה, כך אומרים הנשים שירה שנאמר "כל מעיני בך" ואומר (שה"ש ד,יב) "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום" כלומר לדברי רבנן לא רק האנשים יאמרו שירה - "ושרים", אלא גם הנשים שנקראות ״מעיני" תאמרנה שירה ושמחה ״בך״.

ואחד מהקושיות שהקשה הרבי שם: מהו החידוש שגם הנשים ישירו ױשמחו, הרי כך כבר הי' לעולמים בעת יציאת מצרים "ותקח מרים וגו' ותצאן כל נשים אחרי' בתופים ובמחלת"? (בשלח טו,כ) ומבאר דבעת יציאת מצרים היתה השירה רק ע״י תופים ומחולות בלבד בלי שירה בפה[1], ואילו לעתיד לבוא תהי' שירת הנשים ללא תופים ומחלות "ושרים" בקול (בלי כלי נגיגה). וענין זה הוא חידוש גדול כי בזמן הזה הרי "קול באשה ערוה״ (כי זהו היפך הצניעות של ״כל כבודה בת מלך פנימה"), ואילו לע״ל גם הנשים יאמרו שירה בפה ובקול, וזהו ע״ד המבואר בכתוב ״עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים .. קול חתן וקול כלה", ומבאר הטעם ע״ז, כי שירה זו תהי' בתקופה שלאחר תחײת המתים (כמ"ש התוס' הנ"ל בסוף מכות) שאז אין צורך בהפרדה בין אנשים לנשים כמ״ש׳"׳ ״עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" שהכװנה בזה היא שישבו יחד שאז יתבטל היצר הרע לגמרי, שהרי אז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ולא עוד אלא שיהי' "שמש גדול" (לשון הגמ' סנהדרין נט,ב) לסײע בכל עניני הקדושה.

אבל בתקופה הראשונה של ימות המשיח" כאשר"עולם כמנהגו נוהג״", ומציאות הרע לא תתבטל לגמרי (למרות שגם אז תהי' עלי' גדולה בכל עניני עבודת ה' כי ״עסק כל העולם יהי' לדעת את ה' בלבד") אכן ײעשה ענין זה עפ"י כללי הצניעות נשים לחוד ואנשים לחוד, כדאיתא בסוכה ״ומה לעתיד לבוא שעסוקין בהספד ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים־ לבד ונשים לבד עכשיו על אחת כמה וכמה" עכתוה"ד.

ונראה הכוונה בזה, דהגמ' איירי בתקופה הראשונה דימות המשיח, והיצה"ר עדיין קיים אלא שאינו שולט, ולפי מצב זה עדיין צריכים להרחקה, משא"כ השירה דנשים קאי על תקופה הב' שלאחר תחיית המתים שאז יתבטל היצה"ר לגמרי וגם אויביו ישלים עמו וכו' שאז אי"צ להרחקה כלל.

הרי גם הכא מפורש לא כהיד דוד והחיד"א, אלא דזה תלוי בב' התקופות, וזה מתאים למה שהובא בס' 'ימות המשיח בהלכה' (סי' לא) מהמגיד מישרים פ' ויקהל (ד"ה שנת ש"ו) וז"ל: "מגלינא לך רזא טמירא . . שבזמן תחיית המתים דהוא בתר ימות המשיח, יהא חרב עלמא מתאוות וכיסופין בהאי עלמא, והא בהוא זימנא יתבטל יצר הרע מעלמא", עכ"ל, ועי' גם לקוטי שיחות חכ"ד פ' שופטים (ב) לגבי ערי מקלט לע"ל דבסעי' ו שם משמע דלדעת הרמב"ם דעולם כמנהגו נוהג יהי' שייך רוצח בשוגג, וקאי שם בתקופה הא'[2].

ויש להוכיח כן עוד בדעת הרמב"ם ממ"ש בהל' מלכים פי"ב ה"ד: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה" (פ"ט ה"ב), והרי כתב הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ה ה"ד) דענין ה"בחירה חפשית" הוא היסוד לשכר ועונש, ואם לא הי' ענין הבחירה מה מקום היה לכל התורה כולה ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? עיי"ש, ואי נימא דבימות המשיח יתבטל היצה"ר לגמרי ולא יהי' בחירה, איך שייך לומר דע"י העסק בתומ"צ יזכו לחיי העולם הבא[3],וא"כ הרי מוכח מזה גופא שגם בימות המשיח יהי' ענין הבחירה.

ב' סוגי יצה"ר

אלא דאכתי צריך ביאור דהרי גם על תקופה הא' אמרינן (סוכה נב,א) שהקב"ה שוחט ליצה"ר, [דהרי זה בא בהמשך הגמ' דאיירי בתקופה הא' כנ"ל] וא"כ איך אמרינן דאכתי יהי' ענין הבחירה?

ואולי אפ"ל בזה ע"פ מ"ש בס' 'בן יהוידע' סוכה שם (בד"ה ומה לעת"ל) שיש שני מיני יצה"ר: הא') יצה"ר הנקרא מלאך רע שנמשך ובא מצד הקליפה, והב') מצד החומר המוטבע באדם מעת הלידה, ועד"ז כתב בס' ערבי נחל ר"פ תצא, דנודע שיש שני מיני יצר הרע, האחד הוא המלאך המסית אשר לזה נברא וזהו מלאכתו ועליו ארז"ל שם לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו וכו', אבל יש מין יצר הרע השני שהוא תאות הגוף מצד עצמו מצד היסודות, וכמ"ש הרח"ו איך מכל יסוד נמשך תאוה אחרת, וכאשר אין האדם מחליש כחם אזי מתגברת התאוה יותר .. ולכן אמר יצרו של 'אדם' דייקא ר"ל היצר של האדם עצמו שמצד יסודות גופו מתגבר עליו דייקא וכו', וכ"כ בשו"ת 'להורות נתן' ח"א אבהע"ז סי' נט ובכ"מ.

וא"כ אפ"ל דהא שבתקופה הא' הקב"ה שוחט ליצה"ר, הרי זה קאי רק על סוג הא' היינו המלאך המסטין וכו' שהוא יישחט, אבל סוג הב' שמצד טבע האדם עצמו לא יתבטל לגמרי, דאף שתרבה הדעת והחכמה ויתקיים היעוד דוהסירותי את לב האבן מבשרכם כו', אבל אכתי לא יהי' בהאדם שלימות הבירור, ואפ"ל דזהו גם כוונת הגמ' שם דאין יצה"ר "שולט" אז [או כהגירסא בעין יעקב "מתגרה"] אבל מ"מ לא נתבטל לגמרי.

וע"ד שכתב בלקו"ש חל"ח ע 109: דבסוף הל' מלכים כ' הרמב"ם "ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ולא תחרות שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנין מצויין כעפר ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", דעפ"ז מובן דזה שלע"ל (בתקופה הראשונה דימוה"מ עכ"פ) יהיו כל ישראל מובדלים מדרכי העולם ויהיו עסוקים רק לדעת את ה', הוא מחמת מצב העולם דאז, המאפשר את זה. כלומר: אין זו התכונה של בנ"י מצד עצמם "באותו הזמן", אלא תוצאה ממצב העולם דלהיות ש"לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה כו' שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנין מצויין כעפר" הרי אין מקום לשום עסק בעניני העולם כ"א רק "לדעת את ה' בלבד עיי"ש עוד, וכיון שאין זה בירור בהאדם עצמו לכן שייך עדיין ענין הבחירה, משא"כ אחר תחיית המתים יתבטל ענין הבחירה לגמרי, ועפ"ז מובן דרק על תקופה זו דתחיית המתים אמרינן דאי"צ להרחקה כלל משא"כ בתקופה הא' בימות המשיח. ועי' עוד בקונטרס "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" סעי' י' בענין החילוק בין תקופה הא' להב' ובכ"מ.

א. בקונ' הידוע בשם "הלכות של תושבע"פ שאינן בטלין לעולם", מקשה רבינו על פי' האריז"ל הידוע שלע"ל תהיה הלכה כבית שמאי - דלכאורה, "איך יתכן שתתבטל ההלכה כבית הלל לאחרי הנהגת בני ישראל כדעת בית הלל במשך כל הדורות (מאז שנפסקה הלכה כמותם) - הרי זה ירידה הכי גדולה לדעת בית הלל, היפך בתכלית מהכלל "מעלין בקודש", ודוקא בזמן המשיח?!" (עכ"ל - התוועדויות תשנ"ב ח"א ע' 184).

ומתרץ שם, "שמ"ש האריז"ל שלעתיד בזמן המשיח תהיה הלכה כבית שמאי, קאי על התקופה הראשונה דימות המשיח, אבל בתקופה השניה דימות המשיח, כשיחיו המתים, ומצוות בטלות לעתיד לבוא, אזי תתקיים "מחלוקת שמאי והלל", שתהיה הלכה כשמאי והלל גם יחד" כו'.

[וכבר העירו, שלכאורה אין התירוץ עדיין מספיק, דסו"ס הרי בתקופה הראשונה תהיה הלכה כב"ש ולא כב"ה, ואם כן, בתקופה זו הרי אין זה מתאים עם הכלל "מעלין בקודש" - והארכתי בזה במק"א, ואכ"מ].

ולכאורה צריך ביאור:

כי הנה ידועים דברי האריז"ל לענין הכהנים והלוים לע"ל, שאז יתחלפו הכהנים בלוים והלוים בכהנים. וז"ל בשער הפסוקים ליחזקאל (והובא בקיצור גם בלקו"ת על יחזקאל) בתחילתו: ".. מה שעתה היו הכהנים עובדים, יהיו אז הלוים עובדים בכהונה, באופן שהכהנים יחזרו להיותם לוים והלוים יהיו כהנים. וזהו שכתוב 'והכהנים הלוים בני צדוק וגו' - פירוש: כי הכהנים אשר ישמשו בכהונה לעתיד, יהיו מאותם שעתה היו לוים; ואלו הלוים שעתה, יהיו אז כהנים בני צדוק".

והובא בתניא פ"נ, וז"ל: "וכמ"ש האריז"ל ע"פ והכהנים הלוים שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד". וראה שם שזהו מצד מעלת הגבורות על החסדים שיתגלה לע"ל, ומזה מובן שהוא בדומה לזה שאז תהיה הלכה כב"ש - שמדתם מדת הגבורה כידוע. (וראה בארוכה לקו"ת קרח נד, א; תורת לוי"צ עמ"ס קידושין ע' קלט - שמקשר הענינים כו').

ואם כן, כשם שבנוגע לזה שתהיה הלכה כב"ש מקשה בהשיחה איך זה מתיישב עם הכלל ד'מעלין בקודש' - כך יש להקשות על זה שלעתיד "הכהנים יחזרו להיותם לוים והלוים יהיו כהנים" (כל' שער הפסוקים הנ"ל), דאיך יתכן שהכהנים ירדו אז ממעלת הכהונה ויהיו רק לוים, הרי זה היפך הכלל ד"מעלין בקודש ואין מורידין"?!

[ולהעיר ממכ' רבינו בענין אחר - הובא ב'הנה ימים באים' ח"א ע' 199 - "דשונה למעליותא מעמד הכהנים בקשר לבית המקדש הג' מאשר במשכן וב' המקדשות"; ולכאורה כאן מצינו להיפך ממש!].

ב. והנה מצינו התייחסות לענין כגון דא בדברי האור החיים הק'. וז"ל בפ' ויחי מט, כח - בקשר לזה ש"עתידה עבודה שתחזור לבכורות": "הגם שניתנה עבודה ללוים, שקולים הם, ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש, כי מעלין בקודש ולא מורידין". וכן בפ' במדבר ג, מה: "הגם שארז"ל עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו והיו לי - אני ה', כשם ששמי לעולם ועד - כמו כן יהיו לי הלוים".

והיינו, שלדעתו זה שעתידה עבודה שתחזור לבכורות אינו מוריד כלום מהלוים, כי הם יבואו בתור תוספת בלבד. (ויש להסביר בפשטות, שכיון ולע"ל יעסקו יותר בעבודת ה' וכו' ובכלל זה גם בעבודה בבית המקדש, הרי שיהיה צורך ביותר משמשים בקודש ולכן יוסיפו את הבכורות על הלוים כו').

ולפ"ז לכאורה היה אפשר לומר גם בנדו"ד, שאמנם הלוים יהפכו להיות כהנים, אך גם הכהנים ימשיכו להיות כהנים, והלוים יבואו בתור הוספה. ובתור לוים ישמשו אז ישראלים שיתעלו ממדרגתם ויהפכו להיות לוים וכו'. ואם כך, הרי אין שום ירידה לכהנים, אלא רק עליה ללוים שיצטרפו המה אל הכהנים ויתווספו עליהם.

ובאמת שבדרושי החסידות שראיתי לע"ע שמביאים את דברי האריז"ל, מזכירים רק את החלק החיובי שבדבריו - זה שהלוים יהפכו אז להיות כהנים; ולא ראיתי מזכירים במפורש את החלק ה"שלילי" לכאורה - היינו זה שהכהנים יהפכו אז להיות לוים.

אבל אין בזה תירוץ מספיק, כי בשער הפסוקים הנ"ל מפורש: "שהכהנים יחזרו להיותם לוים" - היינו, שהכהנים יפסיקו אז לשמש בעבודת הכהונה.

ובאמת כד דייקת, הרי גם מהמבואר בחסידות בענין זה (תניא פ"נ הנ"ל. ועוד) מובן להדיא, שאין הפירוש רק שגם הלוים ישמשו בעבודת הכהונה, אלא שדוקא הלוים בגלל מעלת הגבורות כו' יהיו אלו שמתאימים להיות כהנים, ואילו הכהנים, כיון שענינם חסדים, הרי שתהיה מעלתם פחותה.

ושוב מצאתי הדבר מפורש בדברי רבינו (בהערתו לתניא שם), וז"ל: "מדייק ומוסיף בזה שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד - וי"ל דבזה מיישב הקושיא שהרי התורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם שמזה ידעינן שלא יהיה בה שינוי!

ומבאר, דאלה שעכשיו (ולא בזמן ההוא) הם לוים - יהיו (כי יולדו) כהנים לעתיד.

ואם תאמר: אם כן (דלעתיד לבוא יולדו הלוים לאב כהן) מהו החידוש?

וההסברה פשוטה - הלוים (בעניני תורה ומצוות - היינו אופן עבודתם בבית המקדש ועל דרך זה בתפלה וכו') היינו מפני שנשמתם בחינת לוי (גבורה וכו'), ועל דרך זה הכהנים - מפני שנשמתם בחינת כהן איש החסד (כדלעיל בפרקין). ולעתיד לבוא הנשמה שבבחינת לוי תהיה למעלה מהנשמה שבבחינת כהן. ולכן יולדו בדוקא לאב כהן וכו'".

הרי מפורש בדברי כ"ק אדמו"ר, כי אמנם לא מדובר על שינוי בגופים אלא שינוי בנשמות, אך עכ"פ לענין הנשמה מפורש בדבריו ש"לעתיד לבוא הנשמה שבבחינת לוי תהיה למעלה מהנשמה שבבחינת כהן" - כלומר: שנשמות לוים יולדו לכהנים וישמשו בכהונה ("למעלה מהנשמה שבבחינת כהן") ואילו נשמות כהנים יוולדו אז ללוים וישמשו רק בעבודת הלויה!

ושוב איפוא הדרא קושיא לדוכתא - איך יתכן שנשמות הכהנים ירדו ממעלתן, היפך הכלל ד"מעלין בקודש"?

[ולהעיר שאמנם לפי דברי כ"ק אדמו"ר נמצא לכאורה שגם לע"ל ישמשו בעבודות הכהונה גם נשמות של כהנים - שהרי האב הוא כהן לגמרי, ורק הבן שנולד לו הוא עם נשמה של לוי. וא"כ הדור הראשון של הכהנים כן יהיו כהנים ממש כו'. ודו"ק; אך עכ"פ השאלה היא לגבי המשך הזמן וכו'].

ג. אך אולי יש לומר נקודת הביאור בזה, ובהקדים - שבאמת אינו דומה כלל להא דב"ש וב"ה:

בהא דב"ש וב"ה הרי פשוט שהדיעה שנוהגים כמותה בפועל למעשה יש בה מעלה לעומת הדיעה שאין נוהגים כמותה בפועל. ולכן, כאשר באים ואומרים שמפסיקים לנהוג הלכה כב"ה (אלא כב"ש) - הרי (לכאורה) זוהי ירידה ממש;

מה שאין כן בנדו"ד, גם כאשר נשמת הכהן נולדת לאב לוי ועובדת בעבודת הלויה, אין זה ירידה מוחלטת, שהרי סו"ס ברור כי כשם שיש מעלה בעבודת הכהונה, כך יש מעלה לאידך גיסא גם בעבודת הלויה. וכמבואר בשיחות הק' בכ"מ.

כלומר: גם אם בכללות נחשבת עבודת הכהונה חשובה ונעלית יותר, הרי בפרטים מסויימים בוודאי שיש עילוי גם בעבודת הלויה. וא"כ, כאשר נשמת כהן עובדת בעבודת הלויה במקום בעבודת הכהונה - אמנם בכללות יש בזה ירידה מסויימת, אבל לאידך גיסא יש בפרטים מסויימים גם עליה וכו'.

אך לכאורה עדיין אין הענין מחוור, דסו"ס "לוים טפלים לכהן" (לשון כ"ק אדמו"ר בהערתו לתניא שם), וא"כ הרי כאשר נשמת כהן עובדת בעבודת הלויה פירוש הדבר שהיא הופכת מ"עיקר" ל"טפל"!

ד. אמנם באמת, כבר הערתי בעבר - שלכאורה כל הענין תמוה ומוקשה:

הנה השייכות דלוים לבחינת הגבורות וקו השמאל וכו' היא בשנים (וכמפורש גם בדברי כ"ק אדמו"ר בהערתו לתניא הנ"ל):

א) מצד שנשמתם שייכת לקו השמאל. ב) מצדשעבודתםשייכת לקו השמאל. היינו, שהקרבת קרבנות דכהנים ענינה המשכה, קו הימין, ועבודת הלוים שהיתה בשירה וזמרה וכו' ענינה העלאה, קו השמאל. (ראה מאמר "באתי לגני" תשי"ב, ושם נסמן באות ג. ומפורש בתניא שם: "ועבודת הלוים היתה להרים קול רנה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה בבחי' רצוא ושוב" וכו' עיי"ש. וראה 'הנה ימים באים' ח"א פ' קרח, וש"נ).

וא"כ צריך ביאור, אמאי לעתיד לבוא תהיה עליה רק בנשמות (הענין הא'), שהנשמות דלוים יתעלו ויעבדו ככהנים, והנשמות דכהנים שענינם המשכה יהיו רק טפלים וכו', אבל בענין הב', בענין העבודה דלוים, לא תהיה עליה כלל, כי העבודות דכהונה - שענינם המשכה - יישארו החשובות, ועבודות דלוים - שענינם העלאה - יישארו הפחותות ביותר!

(ועוד דבר פלא היוצא מזה, שהנשמות דלוים שענינם העלאה - יעסקו אז בעבודות דהמשכה (הקרבת הקרבנות שענינה המשכה) היפך ענין נשמתם. והכהנים שענינם המשכה יעסקו בעבודות דהעלאה, גם כן היפך ענין נשמתם!)

ולכאורה, היה מתאים יותר שכתוצאה מגילוי המעלה שבקו השמאל וענין ההעלאה - יישארו הכהנים בעבודות הכהונה - המשכה, והלוים בעבודתם שענינה העלאה, ורק שאז הלוים ועבודתם לא יהיו באופן דטפל לכהנים ועבודתם, אלא להיפך.

במלים פשוטות:

לא רק הלוים עצמם ענינם העלאה; גם העבודה שלהם - שירה וזמרה - היא ענין דהעלאה, ולמה העבודה הזו היא תישאר הטפלה והפחות-חשובה (כדמוכח מהא גופא שכדי לבטא מעלת הלוים הם יפסיקו לעבוד בזה, והכהנים - שיהיו הטפלים - יעבדו בזה) -

כשם שנעשית עליה בנשמות הלוים עצמם, כך היתה צריכה להיות עליה וחשיבות בעבודה דלוים!

ה. ע"כ התמיהה בכללות הענין (וכבר הארכתי בזה במק"א); ואיך שיהיה הביאור בזה, עכ"פ לענין הקושיא שפתחנו בה - לכאורה מעתה אין זה כ"כ קשה:

כיון שלעתיד לבוא תתעלה מעלת הגבורות על החסדים, הרי נמצא שאז יראו את המעלה (לא רק בנשמות הלוים, אלא) גם בעבודת הלוים. כלומר, אז יתגלה שיש מעלה בעבודת השירה והזמרה כו', יותר מאשר עבודת הקרבנות וכו' שנעשית על ידי הכהנים.

וא"כ נמצא, שכאשר "הכהנים יחזרו להיותם לוים והלוים יהיו כהנים" - הרי נעשית עליה בשני הצדדים:

הלוים מתעלים בזה שהם הופכים להיות ה"עיקר", ומשמשים בקודש בתור כהנים;

ואילו הכהנים גם הם מתעלים בזה שהם משמשים עתה בעבודת הלויה, שאז יתגלה המעלה שבה היותה שייכת לקו הגבורות וכו'.

אלא שלפ"ז נתהפכו היוצרות!.. ושוב נמצא שהכהנים הם העיקר וכו'. - וכמובן שעדיין צריך עיון רב בכל סוגיא זו.

ו. ו(לחידודא עכ"פ) יש לתרץ - שכל הקושיא מעיקרא לא קשה מידי:

הנה כיון שלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי, הרי מצינו במפורש שבית שמאי חולקים על הכלל ד"מעלין בקודש ולא מורידין"!.. שהרי זהו מחלוקתם הידועה עם ב"ה לענין נרות חנוכה (שבת כא, ב), שב"ה סוברים כי יש להדליק אחד ואח"כ שנים כו' מצד מעלין בקודש, ואילו ב"ש חולקים וסוברים שפוחת והולך, כלומר, שלא בכל מצב מוכרחים להתחשב בהכלל דמעלין בקודש (וראה מהרש"א שם: "כיון דאיכא טעמא - לית לן למיחש להא דמעלין בקודש כו'". וכבר האריכו בזה במפרשים ואכ"מ, אך פשטות דברי הגמרא הוא כך).

וכל הקושיא שבשיחה היא - איך מלכתחילה יגיעו לזה שתהיה הלכה כבית שמאי?! כלומר: כיון שבזמן הזה הלכה כבית הלל, שלדעתם "מעלין בקודש ואין מורידין" - הרי איך "יצליחו" להפוך ההלכה שתהיה כדעת בית שמאי, בשעה שכרגע עדיין חל הכלל כדעת ב"ה "מעלין בקודש" והוא מונע מאתנו לשנות את ההלכה!..

אך לאחר שכבר נשתנתה ההלכה ונפסק כב"ש (מטעם המבואר בשיחה), שוב אין להקשות איך תהיה אז "ירידה" במעמד הכהנים, שהרי מעתה ואילך שוב אין אנו מחוייבים לכלל זה (כאשר יש איזה טעם המחייב אחרת - וכל' המהרש"א הנ"ל: "כיון דאיכא טעמא"), כיון שכבר נפסקה הלכה כב"ש! וק"ל.