ידוע מש"כ במדרש משלי פ"ט ובכ"מ שכל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, וכ"כ הרמב"ם בסוף הל' מגילה: דימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.

ולפי"ז יל"ע בנוגע למצות מתנות לאביונים לעת"ל שלא יהיו עניים ואביונים, וכן מוכח מפשטות דברי הרמב"ם בסוף הל' מלכים דבאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר. דמזה משמע שלא יהיו אביונים כלל באותו זמן,

ולפ"ז יל"ע איך נקיים מצות מתנות לאביונים כיון שלא יהיו עניים כלל - [ומפשטות דברי המדרש משמע שכל מצות היום ינהגו לע"ל, ולא רק שתתקיים ע"י עשיית איזה זכר, או ע"י שאר מצות היום, אלא כל מצוות היום ינהגו].

ולכאורה י"ל עפ"ד הרמב"ם בפיהמ"ש בהקדמה לפרק חלק (עמ' קל' בהוצאת רמב"ם לעם) וז"ל: וזהו לשון חכמים אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם, אבל באותן הימים יהי' נקל מאד על בני האדם למצא מחיתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה, עכ"ל.

ולפי"ז י"ל דכוונת הרמב"ם בסוף הל' מלכים אינו שלא תהיה עניות כלל; רק כמ"ש בפיה"מ שיהי' נקל מאד על בנ"א למצא מחיתם, וזש"כ "וכל המעדנים מצויין כעפר".

ולפ"ז שפיר יקיימו מצות מתנות לאביונים לעת"ל כיון דלדברי הרמב"ם שפיר יהיו אז עניים.

אמנם עי' בספר הנפלא ימות המשיח בהלכה (סי' לג) דשקו"ט בדברי הרמב"ם בסוף הל' מלכים הנ"ל ומביא מספר הדרנים על הרמב"ם ומכ"מ דהרמב"ם בהלכה אחרונה מרמז להתקופה שישתנה מצב העולם באופן שגם מצ"ע לא יהיו בו ענינים בלתי רצויים כי אם ריבוי מופלג של טובה ותענוג, ומה שכתב דלא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה זה יהי' מצד עצמו - מצד ביטול מנהגו של עולם שיבטלו כלי זיין ויבטל מצב דעני ואביון.

ולפ"ז דברי הרמב"ם בסוף הל' מלכים ודבריו בפיהמ"ש מיירי בשני תקופות שונות, דבתקופה א' יהי' מצב של עוני, רק שלא יהיו צריכים לעמול כ"כ על מחיתם, ומש"כ בסוף הל' מלכים, כוונתו לתקופה הב' - שיתבטל לגמרי המצב של עניות.

אכן לפי"ז עדיין צ"ע בתקופה הב' עכ"פ, דאז הרי תתבטל המצב דעני ואביון, וא"כ האיך תתקיים מצות מתנות לאביונים לעת"ל כיון שלא יהיו אז עניים כלל וכנ"ל.

והנה בספר יפה ללב ח"ו סי' תרצד (ומובא בספר ימוה"מ בהלכה שם) כתב בענין צדקה ומתנות לאביונים, דאף לנכרים נותנין, וזאת התעודה לגאולה העתידה כי יתנו בגוים דלא ימצא עני בישראל וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים הצדקה שיעשו עם ערלים כימי עולם וכשנים קדמוניות בימי אברהם אבינו ע"ה. כן הוא לעת"ל כי כל בית ישראל יהיו עשירים מופלגים. הרי מבואר, דסובר, שבנתינה לנכרים עניים מקיימים ג"כ מצות מתנות לאביונים, ובאופן זה תתקיים מצות מתנות לאביונים לע"ל.

והנראה לבאר בזה: דהנה בשו"ע סי' תרצד סעיף ג' כתוב, דאין מדקדקין במעות פורים, ובמקום שנהגו ליתן אף לנכרים נותנים. ובב"י מביא מהגהות מיימון שקרא תגר על המנהג דהא גוזל את עניי ישראל וצוה לבטלו עיי"ש - ובחתן סופר (לחנוכה ופורים עמ' קיג) מבאר בזה דיסודו של מצות מתנות לאביונים לאו משום מצות צדקה היא אלא משום שמחת פורים, וכן מבואר בגמ' (ב"מ עא) דלגבי מצות צדקה כתוב לאחיך, אבל משום שמחת היום והרחבת הלב נותן למי שפותח יד ואפי' לגוים. ועי"ז ידעו שכל אדם מחויב במצוה זו אפי' עני שבישראל, דאי משום מצות צדקה אין עני חייב ליתן רק פעם אחת בשנה - לקיים מצות צדקה מדאורייתא, אבל להראות שמחת היום והרחבת הלב, שלבו בטוח בהשי"ת שהשגחתו עלינו בכל עת; ולכן גם עני חייב, ומזה נצמח המנהג ליתן אפי' לגוים ולזה די אפי' בפחות משו"פ, וא"ש קושיית הגמ'; דגוזל את העניים, דכל פחות משו"פ לגבי ישראל אינו ממון, ומכש"כ לגבי עניים הוי ממון שאין לו תובעים.

עכ"פ הרי מבואר בזה דמצות מתנות לאביונים חלוק בעיקרו ממצות צדקה, שהיא: משום שמחת היום והרחבת הלב (ואולי י"ל לפי"ז, דאפי' אם העני אינו רוצה לקבל ג"כ יוצא ידי חיוב מתנות לאביונים, כיון דיסוד המצוה אינו מחמת המקבל, אלא מחמת הנותן להראות שמחה ולגרום הרחבת הלב, אך י"ל דאם העני אינו מקבל, חסר בשמחת הנותן ג"כ, וצ"ע).

ולפ"ז מובן דגם בנתינה לנכרי מקיימים ג"כ המצוה, כיון דיסודו מחמת שמחה, ולע"ל יקיימו המצוה ע"י נתינה לגוים.

ונראה להביא סימוכין לדברי החתן סופר מדברי הרמב"ם בסוף הל' מגילה דטוב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מתנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנא' להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

ומשמעות דברי הרמב"ם היא, דהיא משום שמחת עניים לשמח לב אומללים ולא מחמת מצות צדקה. ובלקו"ש חט"ז (עמ' 367 ואילך) מבאר דאם מתנות לאביונים הוי גדר של צדקה לחוד, הו"ל להרמב"ם להביא זה "דהמשמח לב עניים דומה לשכינה" לא בהל' מגילה, כ"א במקומו - בהל' מתנות עניים, וכן לאידך המעלות של צדקה שהרמב"ם כותב בהל' מתנ"ע לא נזכר בהל' מגילה, ומזה מוכיח שם דישנם שני גדרים במתנות לאביונים א) מצות צדקה, ב) ועיקר, דתוכנה וענינה הוא לא רק למלאות צרכי העני אלא משום קיום השמחה של העני לשמח לב עניים. עיי"ש.

והנה הגם דלשני הביאורים יוצא שהגדר של מתנות לאביונים שונה ממצות צדקה, ועיקרו מטעם שמחה ולכן גם העני חייב בזה, מ"מ מחולקים הם בטעמם. דלפי"ד החת"ס החיוב הוא משום לתא "דהנותן" להראות שמחת היום והרחבת הלב, ולכן גם כשנותן לגוי מקיים ג"כ המצוה שמראה בזה שמחה והרחבת הלב, משא"כ לפי הביאור שבהשיחה, היא משום לתא "דהמקבל העני" לשמח העני, (וכן מדוייק ברמב"ם, שכ' לשמח לב אומללים וכו'). ולפי"ז י"ל דכשנותן לעני גוי, אין בזה קיום מצוה, דכשם דליכא מצוה ליתן צדקה לגוי ורק משום דרכי שלום חייב ליתן, כמו"כ י"ל דליכא חיוב לשמח לב עניים גוים, דבשלמא א"א דהחיוב הוא משום לתא "דהנותן" להראות שמחתו, בזה אין חילוק בין עניי עכו"ם לעניי ישראל כיון שהעני הוא רק היכי תמצי לגלות שמחתו של הנותן, משא"כ א"א דהיא מחמת שמחתו של העני, י"ל דבעניי עכו"ם דליכא חיוב לשמחם - אין בזה שום קיום מצוה ועדיין יל"ע בזה.

עוד י"ל (והעירני ח"א בזה) דקושיא מעיקרא ליתא האיך נקיים מצות מתנות לאביונים לע"ל. דהנה מצינו בהפסוקים (במג"א ט' פסוק י"ט - כ"ב) דבתחילה כתיב ע"כ היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום יד וגו' שמחה ומשתה ויו"ט ומשלוח מנות איש לרעהו ותו לא - ואילו בפסוק כ"ב מוסיף גם מתנות לאביונים וצ"ב בטעם השינוי - וכתב בזה החת"ס דרשות (ח"א עמ' 488) "דאיתא בשו"ע שנותנים אפי' לנכרי ומבאר בזה החת"ס דמתחילה כלל מרדכי בתקנתו אביונים. אבל אח"כ כשאמר וזכרם לא יסוף מזרעם, והרי כתיב אפס כי לא יהי' בך אביון ע"כ התנה תיכף על אביוני גוים. והנה בגמ' מבואר דמרדכי גזר עליהם יו"ט לאסור מלאכה בפורים ולא קיבלו עלייהו (מגילה ה ע"ב) והם הכניסו מתנות לאביונים במקום איסור מלאכה. כי מרדכי חשב שאחרי שבעים שנה יעלו כולם כחומה ואז יהי' עולם התיקון ולא יהיו אביונים ומה לו לעשות תחילה תקנתו רק בשביל עניי עכו"מ, ע"כ לא תיקן מתנות לאביונים. אבל הם ידעו שלא יעלו כחומה ויהיו עניי ישראל ע"כ תקנו מתנות לאביונים יעו"ש עוד.

עכ"פ הרי יוצא מדברי החת"ס דתקנת מתנות לאביונים מעיקרא לא תקנו רק במצב שיהיו אביוני ישראל ולכן לא רצה מרדכי לתקן מתנות לאביונים שחשב שיהי' עולם התיקון, ולפי"ז ל"ק כלל האיך יקיימו מתנות לאביונים לע"ל די"ל דבאמת ליכא מצות מתנות לאביונים במצב שלא יהי' בך אביון ומעיקרא הכי תקון.

רק דיל"ע אם יהי' איסור מלאכה בפורים לע"ל דלס"ד החת"ס הרי מתנות לאביונים ואיסור מלאכה תלויים זה בזה, ועי"ש עוד בהמשך דבריו "דמרדכי אסר להם מלאכה כמו בכל יו"ט, והם אמרו כיון שלא יעלו כחומה ולא יהי' גאולה שלימה טוב לעשות מלאכת עבודה לרמז מ"ש עזרא (ט) כי עבדים אנחנו ובעבדתינו לא עזבנו אלקינו".

ולפ"ז לע"ל דשפיר תהא גאולה שלימה; הדרן למעיקרא לאסור במלאכה כמו בכל יו"ט, ויל"ע בזה דהוא דבר חדש.

א.בהערות וביאורים גליונות תתק"ב-תתק"ו דן הרב א.מ. אודות מקורות למה שכתב אדה"ז בלקו"ת פ' צו (יב, ד) שלעתיד לבוא אינו מועיל לעשות תשובה, וז"ל שם: "בחינתהיום לעשותם שאז הוא דשייך בחינת הבחירה..ולהיות ובחרת בחיים כו' וזה אינו שייך רק עכשיו אבל לעתיד לבא הוא אומר בלע המות לנצח שלא יהיה הגשמיות מעלים ומסתיר כו' [יג, א]..אין מועיל בחינת תשובה וכמ"ש בגמרא פכ"ג דשבת דקנ"א ע"ב ע"פ אשר תאמר אין לי בהם חפץ שאין בהם לא זכות ולא חובה כו".

והביא שם את דברי המהרי"ל בהלכות עשרת ימי תשובה שכתב "משום דלימות המשיח אין מקבלין בתשובה. ודוגמת זה אין מקבלין גרים אז דהמתגייר אז אין עושה מאהבת ה' יתברך רק לשמוח בשמחת ישראל. ומאחר דאנו מצפין לישועה בכל יוםמי שאינו שב ויבא משיח במהרה בימינו שוב לא מצי שב". עיי"ש. כמו"כ הביא את דברי הרמב"ן בפירוש עה"ת (דברים ל, ו) אודות ביטול יצר הרע בימות המשיח עיי"ש.

ובעזהשי"ת מצאתי מקורות נוספים בענין זה:

בספר אלימה לרמ"ק (עין כל תמר ה' פרק כה, עיי"ש עוד. והתוכן הובא גם בחסד לאברהם מעין ראשון נהר יח) כתב וז"ל: "זמן גאולתם של ישראל יהיה ההנהגה באור החכמה המאיר בבינה מאור הכתר..אמנם אור זה אור חכמה מהכתר ולזה יגברו הנסים וכבר התחילו ישראל והתחיל העולם ליתקן מחרפתו אבל לא תיקון גמור ויתעכב עיכוב זמן מה עד שיבטלו החיצונים וכבר בזמן הזה אין תשובה מועלת כלל מפני שהתשובה היא מהבינה וכיון שאור הבינה אינה מנהגת אלא אור החכמהימי משיח אין בהם תשובה כלל..

בנצח ישראל להמהר"ל פרק מו, הסביר כוונת חז"ל במאמרם (שבת קנא, ב) "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח", וז"ל:אין לומר שלא יהיו ישראל קונים עוד שלימות ומעלה לימות המשיח, רק שלא יוכל הרשע לשנות מעשיו שיהיה צדיק. ודבר זה נקרא יציאה לפעל, אחר שהיה רשע כבר, שיהיה מעתה צדיק. ולכך הכתוב מזהיר האדם, שיהיה צדיק קודם שיתגלה המשיח שאז בודאי אפשר שהחוטא יחזור בתשובה.אבל לימות המשיח לא יוכל לעשות תשובה, כי אין שם שנוי, שישנה עצמו מרע לטוב שיהיה הרשע צדיק, או מטוב לרע. אבל אם כבר הוא צדיק, אז בודאי אפשר שיקנה שלימות ומעלה יותר. והדעת נותן כך, כי אין ימי המשיח שיהיה העולם שכלי לגמרי, ויהיו כמו מלאכים נבדלים, שהרי יהיו אוכלים ושותים,ואינו עולם המשיח כמו עולם הבא. ולפיכך בודאי שייך בו קנין מעלה, רק שלא יהיה דבר זה שיהיה האדם משנה מעשיו מן הרע אל הטוב, או מן הטוב אל הרע. כי בודאי אם הוא רשע כל ימיו, אם יראה בימות המשיח, הטוב שיעשה השם יתברך לישראל, בודאי יחזור בתשובה כדי לקבל הטוב, ודבר זה אין נקרא תשובה כלל. ולכך אמר הכתוב שיעשה תשובה קודם זמן המשיח, שזה נקרא בודאי תשובה שלימה. אבל התשובה שהיא כאשר יתגלה המשיח, אין זה תשובה.

ולהעיר שכן כתב גם אדמו"ר הריי"ץ (תרגום משיחת פורים תש"ב סעיף כב) וז"ל: יבוא זמן שהבושה על העדר העבודה תהיה גדולה מאד.ישנם שני זמנים שלא שייך בהם תשובה: א) בעלות הנשמה מהגוף. ב)בביאת המשיח.בספרים המסבירים עונשי הגיהנום כתוב שהעונש הגדול ביותר הוא הבושה. כך גם כשיבוא משיח תשרור אז בושה מהעדר העבודה כעת. למרות שגם אחרי ביאת המשיח יהיה הענין של "עבודה" אך הענין של תיקון על העבר לא יהיה שייך. עכ"ל. ובהערת כ"ק אדמו"ר שם כתב: עיין שבת קנא, ב: אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה ופליגי דשמואל וכו' ואכמ"ל. עכ"ל.

ב.והנה הרמב"ן (בפירושו לדברים ל, ו) דן אודות משמעות דברי חז"ל שבימות המשיח אין בהם חפץ וז"ל: "זמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא ה'מילה' הנזכרת כאן [ומלה' אלקיך את לבבך - דברים ל, ו]. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו..ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרםבזמן ההוא לגמרי..וזהו שאמרו רבותינו והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ". עיין שם באורך.

ובאגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ב עמ' סט מביא רבינו דימות המשיח הוא הזמן דהיום לעשותם, ובהערה שם: "ראה כל הראיות שהובאו ע"ז באגרת הקדש לרבנו הזקן סי' כו. ודברי הרמב"ן בפירוש על התורה (דברים ל, ו) לא זכיתי להבין. גם לדבריו לא היה לאדה"ר שכר על שש מצות שנצטווה קודם החטא. ומה שהביא ממרז"ל (שבת קנא, ב) יש לפרשו כפירוש רש"י שם [לא זכות - לא דבר לזכות בו שכולם עשירים. ולא חובה - לאמץ לב ולקפוץ יד.] כו'. ואולי י"ל בדברי הרמב"ן, דלפעמים גם משך זמן דתחיית המתיםנקרא בשםימות המשיח,ובזה מדבר, ודוחק". עכ"ל.

ובפשטות הדוחק הוא משום דזה הלשון בגמרא (שבת שם): "רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה - אלו ימי הזקנה. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, שנאמר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ע"כ. הרי מבואר דרבי שמעון בן אלעזר החולק על שמואל מדבר בימות המשיח ממש, ולא בתקופה מאוחרת יותר, ואכן כך הוא משמעות דברי הרמב"ן. [וראה באחרונים שנדחקו לבאר את שיטת הרמב"ן: מכתב מאליהו כרך ב, ח"ב - בראשית, וס' שפתי חיים - אמונה ובחירה עמ' קכט ואילך.]

ויש להוסיף, שהדברים מפורשים עוד יותר בספר הגאולה לרמב"ן (שער שני פ"ג): "אנחנו אין תכלית גמולנו ימות המשיח . . רק גמולנו ומבטנו העולם הבא . . אבל אנחנו עם זה מחזיקים דבר הגאולהמפני שהיא אמת מפורסם אצל בעלי התורה והנבואה..ומשתעשעיםבדבריהמפנישאנחנו מצפיםלה מתקותנו שנשיג מן הקרבה אל האלקים בהיותנו במקדשו עם כהניו ונביאיו ועם מה שיהיה בנו מן הטהרה והקדושה והיותנו בארץ הנבחרת ושכינתו שורה אצלנו יותר ממה שאנחנו יכולים להשיג היום בגלות עם העמים המחטיאים אותנו ועם מה שאנחנו בו מן הטומאה והשקוץ,כי אז בימי המשיח יבטל יצר הרע להשיגנו האמת כאשר הוא,או לענין אחר אשר סודו עמוק ממה שאמרתי.."עיי"ש. הרי לפנינו ראיה חזקה שדעת הרמב"ן היא שבימות המשיח לפני עולם הבא כבר יבטל יצר הרע.

ונפלא הדבר, שדוקא הרמב"ן שסובר שבימות המשיח יבטל יצר הרע והבחירה בו הוא בטבע ואין בו לא זכות ולא חובה, דוקא הוא מאריך מאוד אודות מעלת המצוות בארץ ישראל דוקא כשנחזור מהגלות, וז"ל (בפירושו לויקרא יח, כה) "ומן הענין הזה אמרו בספרי ואבדתם מהרה, אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים..והנה הכתוב שאמר ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה . . אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'". עכ"ל. ועכ"פ מוכרח שלדעת הרמב"ן אף שיבטל היצר הרע כבר אז, ואין בו זכות וחובה, מ"מ "קרבה אל האלקים" נוכל להשיג, ונזכה לקיים את המצות בשלימותם. וכמו שנתבאר.

גם מבואר שהרמב"ן לא נקט כשמואל שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. אלא ס"ל כרבי שמעון בן אלעזר, דכבר בימי המשיח אין בהם לא זכות ולא חובה. ולדבריו ודאי שא"א לעשות תשובה שלימה אחרי ביאת המשיח, שהרי אז כבר יתבטל היצר.

ג.ועכשיו נבוא לבאר את דעת הרמב"ם. דהנה ידוע שלדעת הרמב"ם בתקופה הראשונה של ימות המשיח עולם כמנהגו נוהג ואין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, כמבואר בשיחות הק' בכמה מקומות. ומובן שלדעתו יש זכות וחובה בימות המשיח.

וכן מפורש בהל' מלכים פרק יב ה"ז, "נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח..כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא",הרי דיש זכות גם אז, וכמו שדייקו בזה כמה אחרונים. אך ראיה גמורה איננה, שהרי בלקו"ש חל"ג עמ' 89 מסביר בזה דע"כ אין כוונת החכמים הנביאים כדי לקבל השכר דעולם הבא, אלא כדי להגיע להמשך עסק התומ"צ באופן שהוא בעולם הבא, וא"כ אפשר דס"ל כשיטת המהר"ל לעיל, דאף שאין זכות וחובה מ"מ אפשר לקנות "עוד שלימות ומעלה לימות המשיח, רק שלא יוכל הרשע לשנות מעשיו שיהיה צדיק".

וראה גם את סדר תפלות כל השנה של הרמב"ם שבשונה מהנוסח שלנו ב"ובא לציון", הנוסח שם הוא "שנחיה לשמור חקיךבעולם הזה ולימות המשיחכדי שנזכה ונירש טוב לחיי העולם הבא". הרי שהשווה את קיום המצוות בימות המשיח לקיום המצוות בעולם הזה (וכמו שהעיר בזה ביוסף דעת סנהדרין צא, ב).

לאידך גיסא, כותב הרמב"ם בהל' תשובה פ"ט ה"ב: "שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמרוהסירותי את לב האבן מבשרכםמפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' כו' והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא. אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד".

הרי שכבר בימות המשיח לפני זמן עוה"ב יסיר הקב"ה את לב האבן. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות פרק חלק. והנה הפסוק דוהסירותי את לב האבן מבשרכם קאי על היצר הרע כמבואר בסוכה נב, א. ועל כרחך שמפרש את הפסוק ע"ד פי' הרד"ק שם וז"ל: לב האבן, חזק כאבן מלקבל תוכחות מוסר. לב בשר, כי הבשר הוא רך ויהיה לבם רך לקבל המסור. ותרגם יונתן ואתבר לבא דרשיעיא דהוה תקיף כאבנא (רד"ק יחזקאל יא, יט). שיהיה להם לב שומע ורוח נכונה לקבל דברי הא-ל יתברך באהבה (רד"ק יחזקאל לו, כו).

ועי' בהמשך וככה תרל"ז פי"ז, "פירוש לב האבן הוא היצר הרע שבלבו של אדם שפועל בו להיות לבו אטום כאבן וקשה כאבן שזה ענין בחינת טמטום הלב עד שאטום מלקבל דבר חכמה, וקשה לשמוע כאבן שאינו ניזוז מהכאה קטנה כו'. ובחינת הקשיות הלזה יוסר לעתיד לבוא ובמקומו יהיה לב בשר שהוא דבר רך . . אין הכוונה שיוטל זה ויותן אחר במקומו, אלא שישתנה טבעו ורגילותו להיות קשה כאבן כי אם יהיה תבנית רך להמשך אחר הנפש האלקית". וכן מובא בס' דרך שיחה - תשובות הגרח"ק עמ' רב בשיטת הרמב"ם, דגם אז יהיה בחירה רק שיהיה יותר קל.

ובפרק י"ח "ועיקר שלימות העובדה במצות יהיה אז דוקא. וכמובן גם ממה שארז"ל שאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד כו' ולא יותר. והיינו שנעלה לארץ ישראל ויהיה אז במעלה העליונה ויושלם עבודת הקרבנו תוכל המצות התלויות בארץ . . וגם משמע שגם אותם המצות שאנו מקיימים עכשיו יהיה לעתיד לבוא בשלימות היותר נעלה וכמשי"ת, ומ"ש היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם הכוונה לעשותם בימות המשיח שאז הוא שלימות המעשה ולא לקבל שכרם ולמחר הוא עוה"ב דוקא אז הוא קיבול השכר. כו' עיי"ש. הרי שהיצר הרע לא יתבטל כ"א ישתנה אז למעליותא עיי"ש, שדוקא אז נוכל לקיים את המצוות כמצות רצונך. וזה מתאים עם שיטת הרמב"ם. [ולהעיר משיחות קודש אחש"פ תשי"ג סי"ח, שדוקא ע"פ הביאור במאמר זה מתבארים דבריהרמב"ןשהובאו לעיל, שמצות דזמן הזה הם ציונים בלבד, עיי"ש].

אולם גם הרמב"ם יסכים לכאורה שא"א לשוב בתשובה גמורה לימות המשיח, וע"ד המבואר בהלכות תשובה רפ"ב: אי זו היא תשובה גמורה זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה לא מיראה ולא מכשלון כח כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא כו'.

וא"כ הוא הדין שהתשובה בימות המשיח אינה תשובה גמורה. ואכן בשיחת וילך תשי"ט ס"ו הביא רבינו את דברי המהרי"ל דכשיבוא משיח שוב לא מצי שוב, והוסיף על כך "בתשובה שלימה", וכמו שהעירו בזה בהערות וביאורים שם.

ומכיון הרמב"ם נקט כשמואל שאין בין כו' על כרחך יפרש שהפסוק והגיעו שנים אשר תאמר אין בהם חפץ אין הכוונה לימות המשיח, אלא או שהכוונה לעולם הבא שאין בו זכות וחובה, או באופן אחר.

ד.וכן הסכימו המקובלים, שביטול היצר הרע תהיה דוקא בזמן של תחיית המתים. עיין בספר מאה שערים (מיוחס לריקאנטי, נדפס שאלוניקי ה'שג) סוף שער ע"ה וז"ל, לעתיד לבא בזמן ביטול יצר הרע והוא זמן תחיית המתים שם יבינו הכל מעיקרו כו'. וכן מגיד מישרים פ' ויקהל (צויין בס' ימות המשיח בהלכה) ד"ה שנת ש"ו, וז"ל: דבזמן תחיית המתים דהוא בתר ימות המשיח יהא חרב עלמא מתאוות וכיסופין דהאי עלמא, והא בההוא זימנא יתבטל יצר הרע מעלמא"[1].

ובאגרות קודש חי"ז עמ' שנו ביאר רבינו דבתקופה הראשונה כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם הוא טהרת האדם (היחיד או הרבים או גם כללות בני ישראל) ובכל זאת מציאות הרע בעולם קיימת (וגם בפועל באומות העולם, בחיות וגם בערב רב) ובמילא גם אפשריות של פועל רע (גם בכל בני ישראל). ולכן לענין שכר ועונש ישנו עדיין באופן ותקופה הא', אף על פי שהקב"ה עזרו וטהרו, וכמו שתמיד הקב"ה עוזרו דאלמלא זה אינו יכול לו. ובתקופה הב' נאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שהוא טהרת העולם ובלשון רז"ל מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו (סוכה נב, א) והםשנים שאין בהם לא זכות ולא חובה(שבת קנא, ב). עכת"ד.

וכתב עוד שם, "ומתורצת על פי זה קושית הכסף משנה ולחם משנה ברמב"ם הלכות תשובה פ"ח ה"ז". דהכסף משנה תמה על הרמב"ם איך כתב "כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח כו'" שהוא מימרא דרבי חייא בר אבא, ובסנהדרין צט, א איתא על זה, ופליגא דשמואל דאמר אין בין עוה"ז לימוה"מ אלא שעבוד מלכיות בלבד. ולפי המבואר דיש ב' תקופות אתי שפיר, דהרמב"ם ס"ל כדברי שניהם. עי' לקו"ש חל"ז בחוקותי-א, ס"ח באורך. ושם בשולי הגליון להע' 65 מובא משל"ה (כג, ב) ו"אף שאמר ופליגא דשמואל, י"ל דפליגא ר"ל יש חילוק כי כל אחד מדבר ענין אחר".ע"כ. ולהעיר שכן כתב הגר"א שבאמת לא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים חיים (עי' אמרי נועם ברכות לד, א).

וא"כ אפשר ללמוד מדברי רבינו באג"ק שם, שגם במחלוקת זה אודות שנים שאין להם זכות, נקטינן דבאמת לא פליגי. ועל פי זה יובן איך שמצד אחד מביא בלקו"ת (שהובא בראשית ההערה) את דברי רבי שמעון בן אלעזר על שנים שאין בהם חפץ, ובבדבבד מביא את דעת שמואל בתורה אור (ויחי מו, א ד"ה אוסרי לגפן) כיון דאלו ואלו דברי אלוקים חיים, וע"ד מש"כ לעיל סוף אות ג. ואכן בלקו"ת שם מבואר ששלילת האפשרות דתשובה הוא בתקופה שבה בלע המות לנצח ואין בו בחירה, והיינו בתקופה הב', שאז אין בו לא זכות ולא חובה. וראה שיחת פרשת שמיני תשי"ג ס"ו, "כי לעתיד לבא בזמן כשלא תהיה בחירה חפשית, אי אפשר לפעול מאומה וכל הגילויים שיהיו לעתיד לבוא תלויים הם במעשינו ועבודתינו בזמן הזה דוקא". וכוונתו ג"כ כנ"ל[2].

ה.והנה באגרות קודש כ"ק אדמו"ר חלק יג עמ' תמד כתב, ברגעים האחרונים דימי הגלות . . כל רגע ורגע מתגדל ערכו יותר ויותר, שכן עוד מעט ויגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ולכן ההכרח לנצל כל רגע ורגע באופן היותר מועיל, עכ"ל.

והוא ע"ד האמור בספר השיחות תש"ב שהובא לעיל סוף ס"א, שבביאת המשיח כבר א"א לתקן את העבר. והבאנו את הערת כ"ק אדמו"ר שם "עיין שבת קנא, ב: אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה ופליגי דשמואל וכו' ואכמ"ל". ולכאורה אינו מובן למה מביא גם את המילים "ופליגי דשמואל", ומאי כוונתו ואכמ"ל? ולמה אינו מביא שם בעל המאמר אלו ימי המשיח וכו' ה"ה רבי שמעון בן אלעזר שהוא המקור לנאמר בפנים, ודוקא שמואל החולק מזכירו בשמו?! וע"פ הנ"ל, מובן שכוונתו לשאול הרי אנן נקטינן כשמואל דבימות המשיח הוא היום לעשותם, וא"כ איך אפשר להביא בסתם את הדיעה הנוגדת דבימות המשיח אין בהם לא זכות ולא חובה? אבל לא נתבאר מהו הביאור בזה.

וי"ל דמקור דברי אדמו"ר הריי"ץ הוא ע"פ מש"כ במהרי"ל, ובס' אלימה (ובמהר"ל) שהובא לעיל שדיברו במפורש על שלילת התשובה בתחילת ימות המשיח. וזהו מש"כ"הענין של תיקון על העבר לא יהיה שייך", ולכן צריכים לעשות תשובה עכשיו, "וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו כו' ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה", אבל אין הכוונה כפי שכוון רבי שמעון בן אלעזר, כי רשב"א התכוון לומר דאין בחירה חפשית כלל (אם נאמר דחולק על שמואל ממש - גם בתחילת ימות המשיח, ואם אין כאן פלוגתא - בתקופה הב' וכנ"ל), ולכן אינו מביאו בשם אמרו. ואכן אדמו"ר הריי"ץ עוד הקדים לומר בתוך כדי דיבור "שגם אחרי ביאת המשיח יהיה הענין של עבודה", כדעת שמואל, ולכן הזכיר רבינו רק "ופליגא דשמואל" בההערה. וכנראה שזהו כוונת כ"ק אדמו"ר באגרת שהובא בתחילת אות זה, שבימות המשיח לא נוכל להשלים את מה שהחסרנו בזמן הזה.

ו. בנצח ישראל שם כ' וז"ל "ואפילו לשמואל דסבירא ליה דיהיה יצר הרע בעולם, אין ספק דגם שמואל סבירא ליה כי יהיה העולם בשלימות, והכתוב אומר (דברים ל, ו) "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'". רק דסבירא ליה דמכל מקום עדיין נמצא היצר הרע, רק שאינו אלא בפרטים, כי ימצא פרטים שלא יהיו צדיקים. אבל הכלל לימות המשיח יהיו צדיקים ולא רשעים ויקוים (דברים טו, ד) "אפס לא יהיה בך אביון". וזה החילוק שיש בין הברייתא ובין שמואל; כי הברייתא סוברת דבין יחיד בין רבים לא יהיה בהם זכות וחובה. אבל לשמואל בודאי יהיה החטא נמצא ביחידים. ומכל מקום אי אפשר שיהיו חוטאים הרוב, שכבר אמרנו לך כי ימי המשיח הוא שלימות כלל העולם. עכ"ל.

והוא ע"ד מש"כ רבינו באגרות קודש (המובא לעיל אות ב') מדברי הזוהר שבערב רב עדיין יהיה מציאות רע בפועל, וכמובא באגרת הקודש סי' כו שיהיו אז חוטאים מערב רב.

ומסיימים בטוב שפעם שאל א' את הח"ח מה יעשה אם המשיח יבוא תיכף ויצטרך להתבייש מלפניו, השיבו: בעת שעם ישראל נתון בצרה ובשביה, על היחיד להשתתף בצערם ולוותר על ההנאות והפניות שלו, ואפילו אם הדבר נוגע לרוחניות (חפץ חיים על התורה, מעשה למלך, פ' בהר).

---

[1]) להעיר שכן כתב הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (חלק א - סוד ישרים סימן יז) וז"ל: אחר ביאת המשיח עדיין המצות נוהגין כמשפטם בלתי מחסור, וכן יש ג"כ הקרבת קרבנות הכתובים בתורה, ומוכרח שלצורך התיקון של הנשמות הם נעשים, וגם מוכרח שישאר היצה"ר עדיין בעולם, ויש שכר ועונש, ורק מכח תגבורת הקדושה יהיו כל ישראל צדיקים ונוצחים את היצה"ר, ולא יבואו לידי חטא של מזיד אבל מן השוגג א"א שיהיו נמלטים כולם, וגם בודאי יהיה טומאה וטהרה, וישארו האומות בעולם, וכל זה יהיה עד זמן תחיית המתים.

[2]) ועפ"ז יומתק דבאגרות קודש ח"ב עמ' סט (שהובא לעיל אות ב') אחרי שהקשה על הרמב"ן בהערה והביא את הגמ' דשנים אשר אין בהם חפץ שהזכיר הרמב"ן, מביא בהערה בהערה מ"מ בדא"ח לכך שדוקא בימות המשיח הוא עיקר היום לעשותם ותכלית שלימותו. ומוסיף: וכן משמע גם ברמב"ם כו' אבל הרמב"ם לשיטתו דאין בין עוה"ז כו' דפליגא על מרז"ל דשבת שהובא בהערה שלפני זו [אודות שנים שאין בהם חפץ, שהוזכר בדברי הרמב"ן]. ואכמ"ל. ע"כ. ובהשקפה ראשונה אינו מובן מה מפריע לנו דפליגא על מרז"ל דשבת? וע"פ האמור, י"ל בדא"פ דכוונתו לרמז דבדא"ח הובא גם הגמ' דשבת, ואם כן - עכ"פ לדידן - צריך לתווך בין הדברים.