בקובץ הערות וביאורים שנדפס לפרשת וירא תשמ"ט [תסו] הבאתי פירש"י בפרשת לך לך ד"ה וברכתי אתה (יז,טז): ומה היא הברכה שחזרה לנערותי' שנאמר היתה לי עדנה (יח,יב), עכ"ל.

ושאלתי שם, מהי הראי' מהפסוק "היתה לי עדנה" ששרה חזרה לנערותיה, הרי רש"י פירש בפרשת לך לך בד"ה ויפל אברהם על פניו ויצחק (יז,יז): זה ת"א לשון שמחה וחדי, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה וכו', עכ"ל.

והנה, זה שכתב רש"י "ושל שרה לשון מחוך" לכאורה כוונתו למה שכתב בפרשת וירא (יח,יב): "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה וגו'", ותרגם שם אונקלוס וחיכת. ואם כן, לא מובן איך מביא רש"י ראי' מפסוק זה, שנאמר בו ששרה אמרה היתה לי עדנה בדרך לעג, שכן הי' בפועל ממש, שבאמת חזרה שרה לנערותיה.

וראיתי בלבוש האורה על פירש"י ד"ה עדנה, וז"ל: "וא"ת משמע שהיתה מתמיה ואינה מאמנת, והרי כבר פירסה נדה בעת הלישה, כמו שפירש"י למעלה ולחם לא הביא כו', ויש לומר, היא חשבה זה לרעה חולה בקרבה שאין זה מדרך הנשים הזקינות לראות אפילו פעם אחת, אם לא על ידי חולי, אבל לקבוע זמן וסת הקבועים, זה הי' לנמנע בעיני'. וזה לפי המפרש לי עדנה עבר במקום עתיד. עכ"ל.

וז"ל המשכיל לדוד, על מה שפירש רש"י, עדנה: צחצוח וכו' ד"א וכו': ... דאילו לפירוש בתרא ניחא דנקט בלשון עבר (דהיינו היתה לי עדנה, ולא תהי' לי עדנה. הכותב) דהא באותו יום כבר חזר לה האורח, כמ"ש רש"י לעיל שנטמאה העיסה, אלא שהיא היתה תולה שאין זה וסת אלא דרך מקרה, ולכך אמרה היתכן למסיק אדעתין שאחר בלותי היתה לי עדנה - וסת, לאו הכי אלא מקרה הוא, עכ"ל.

שלפי מפרשי רש"י אלו, שמדייקים במה שנאמר היתה לי עדנה בלשון עבר, אולי אפשר לומר שדוקא לאחר שפירסה שרה נדה, אמרה בלשון תמי' היתה לי עדנה, וזה שפירסה נידה, הי' הסיבה למה שאמרה בלשון תימה היתה לי עדנה. ולפי זה אולי אפשר לומר שלכן מביא רש"י ראי' מפסוק זה הגם שאמרה בלשון לעג. שהרי עם כל זה, יש ראי' מפסוק זה שפירסה נדה.

ולכאורה, יש סתירה לזה מפירש"י פרשת בא ד"ה והנותר ממנו עד בקר (יב, י), ששם כתב רש"י וז"ל:... שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, עכ"ל. ולכאורה, יש סתירה מפירש"י זה לפירש"י בחומש שבפרשת משפטים ד"ה ולא ילין (כג, יח) שם כתב, וז"ל: אין לינה אלא בעמוד השחר שנאמר עד בקר.