בפירש"י פרשת ואתחנן ד"ה "ובשמו תשבע" (ו, יג): "אם יש בך כל המדות הללו, שאתה ירא את שמו, ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע", עכ"ל. ובפרשת עקב פירש"י בד"ה "את ה' אלקיך תירא" (י, כ): "ותעבוד לו ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע", עכ"ל.

והנה זה שחזר הכתוב עוד פעם בפרשת עקב: "את ה' אלקיך תירא אותו תעבד . . ובשמו תשבע", הגם שכבר נאמר זה בפרשת ואתחנן (ו, יג), ואין רש"י מתרץ זה כמו שרגיל לתרץ בכמה וכמה מקומות למה שנה הכתוב על ענין מסוים עוד פעם, - אולי אפשר לומר שהטעם הוא, כמו שרש"י בעצמו כבר פירש (כדלקמן), שכשיש איזה הוספה בפעם השני' על פעם הראשונה, אז חוזר הכתוב על כל הענין, ובלשון הגמרא (סוטה ג, א) "כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה". והנה בפרשת עקב מוסיף הכתוב "ולדבקה בו", שלא נאמר בפרשת ואתחנן.

ומצינו שרש"י פירש זה בפרשת נשא בד"ה "למעול מעל בה'" (ה, ו): "הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר היא האמורה בפרשת ויקרא . . ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה...", עכ"ל. וכן פירש"י בפרשת ראה (הגם שפרשה זו הוא אחר פרשת עקב) בד"ה "השסועה" (יד, ז): "..אמרו רבותינו, למה נשנו, בבהמה מפני השסועה, ובעופות מפני הראה, שלא נאמרו בתורת כהנים".

אבל מה שלכאורה עדיין אינו מובן הוא: א) למה צריך רש"י לפרש מה שפירש עוד פעם לאחר שכבר פירש זה בפרשת ואתחנן.

ב) כנ"ל, זה שנאמר בפרשת עקב: "ולדבקה בו", זהו הוספה על מה שנאמר בפרשת ואתחנן. דהיינו שלא לבד שצריכים לירא את ה', אלא גם צריכים לדבקה בו, שזהו דביקות נפשית בהקב"ה מתוך אהבה וחיבה, וע"ד שכתוב בפרשת וישלח (לד, ג) "ותדבק נפשו בדינה . . ויאהב את הנערה וגו'".

ואם כן, זה שפירש"י בפרשת עקב "..ותדבק בו, ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע", הוא לכאורה סתירה למה שפירש בפרשת ואתחנן, ששם משמע שכשיש בו יראת השם מספיק, ויש לו רשות לישבע, משא"כ כאן בפרשת עקב משמע שהגם שיש לו יראת השם, זה עדיין לא מספיק, רק שצריך להיות עוד העבודה של "ולדבקה בו", ואז דוקא יש לו רשות לישבע.

אבל אולי אפשר לומר שאין זה סתירה, שבפרשת ואתחנן מסיים רש"י: "ואם לאו לא תשבע". משא"כ בפרשת עקב אין רש"י מסיים ואם לאו לא תשבע. שמזה משמע לכאורה, שיש חילוק בין אם חסר לו יראת השם או חסר לו אהבת השם. שאם חסר לו יראת השם אז גם בדיעבד אין לו רשות לישבע, לכן מסיים רש"י "ואם לאו לא תשבע". משא"כ בנוגע לאהבת השם, הנה לכתחילה ישתדל שלא לישבע רק אם יש לו גם אהבת השם. אבל בדיעבד שאין לו אהבת השם אבל עכ"פ יש לו יראת השם מותר לו לישבע, ולכן אין רש"י מסיים ואם לאו לא תשבע.

אבל עדיין צריך עיון בתירוץ זה, שהרי רש"י כולל גם יראת השם עם אהבת השם, שהרי כתב: "ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע". שמזה משמע שאין שום חילוק בין שחסר לו יראת השם או שחסר לו רק אהבת השם.

ג) רש"י כתב בפרשת ואתחנן: "..שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך". ואם כן למה באמת צריך להיות לו גם אהבת השם קודם שישבע. הרי גם בלי אהבת השם, אם יש לו רק יראת השם יהא זהיר בשבועתו.

ד) ראיתי ב'תורה תמימה' בפרשת עקב (י, כ) שמביא דרשת הגמרא (תמורה ג, ב): "מה ת"ל והא כבר נאמר בזה (פ' ואתחנן), ואלא אתיא לכדרב, דאמר מניין שנשבעין לקיים את המצוה, שנאמר (תהלים קיט) נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך". עכ"ל.

ועיין שם בתמורה בפירש"י ד"ה "הכתיב קרא אחרינא ובשמו תשבע", וז"ל: "דתרי קראי כתיבי ובשמו תשבע, חד בואתחנן וחד בוהיה עקב, חד מיבעי ליה דנשבע לקיים את המצוה ואידך לשבועת אמת", עכ"ל.

וצריך עיון למה לא פירש רש"י כן בחומש, לתרץ הכפל של פסוקים אלו. בפרשת ואתחנן מעתיק רש"י תיבות "ובשמו תשבע" מן הכתוב. משא"כ בפרשת עקב מעתיק רש"י תיבות "את ה' אלקיך תירא" מן הכתוב.