בפירש"י פרשת כי תצא ד"ה "לא תדרש שלמם" (כג, ז'): "מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך (שם, יז) יכול אף זה כן, ת"ל לא תדרוש שלומם", עכ"ל. ומצוין בכמה חומשים, דמקורו של רש"י זה הוא מספרי.

וראיתי ב'תורה תמימה' על פסוק זה שמביא פרשת הספרי, וז"ל: "שלמם וטבתם. מכלל שנאמר (שופטים כ): "...וקראת אליה לשלום", יכול אף אלו כן, ת"ל "לא תדרוש שלומם", ומכלל שנאמר (כג ז) "בטוב לו לא תוננו", יכול אף אלו כן, ת"ל "וטובתם", עכ"ל.

ומפרש שם בתורה תמימה, וז"ל: "דבהכרח צריך לומר בפסוק זה בא להורות איזה רמז ודרש, דאי אפשר לומר שמצוה בפשיטות שלא לפרוש שלומם, דפשיטא הוא אחרי שמודיע גם מעשיהם הרעים לישראל מובן שלא יפרשו לשלומם, לכן אמר דאיירי בענין שבשאר אומות מצוה לקרוא לשלום, כגון כשבאים עליהם במצור כדכתיב ס"פ שופטים כי תלחם אל עיר וקראת אליה לשלום, על זה אמר דלהם לא תקרא לשלום אף בענין כזה. וכן בעבד שלהם שברח לארץ ישראל, אשר בעבד משאר אומות במקרה כזה אסור להסגירו אל אדונו, אלא עמך ישב בטוב לו, אבל בעבד שלהם אין מצווים על בטוב לו", עכ"ל.

וצריך להבין, למה לא פירש רש"י על דרך זה, ואפילו אם תמצא לומר שרש"י מצא גירסא בספרי כפירושו, הרי אין ענינו של רש"י להעתיק דרשת ה'ספרי', רק לפרש פשוטו של מקרא.

ולכאורה לשון ה'ספרי' שמובא ב'תורה תמימה' קרוב יותר לפשוטו של מקרא* מכמה טעמים, וכדלקמן:

א) בפסוק נאמר שתי תיבות "(לא תדרש) שלמם וטובתם". ורש"י מפרש רק תיבת "שלומם". ולמה אין מפרש למה נאמר "וטובתם", על דרך שמבואר בספרי הנ"ל.

ב) בפסוק נאמר "לא תדרש שלמם". ולכאורה הפירוש הפשוט בהפסוק הוא שדרישת שלום באומות אלו אסורה, אבל באומות אחרות מותרת. ואם כן צריך להבין איזה שייכות יש לזה עם מה שמביא רש"י "מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן".

הרי שם אינו מדובר בנוגע לדרישת שלום - שעל פי פשטות זהו ענין של היפך מלחמה - אלא בנוגע לטובת העבד, שלא להסגירו לאדוניו. ואם כן לפי זה, לא הו"ל לרש"י להעתיק תיבת "שלומם" מן הכתוב, אלא רק "לא תדרש טובתם", ולסיים "ת"ל לא תדרוש טובתם".

משא"כ לפי דרשת הספרי הנ"ל מובן זה, שאכן מדבר בנוגע לדרישת שלום, דהיינו היפך מלחמה בנוגע לאומות אחרות, שהרי מביא הפסוק "...וקראת אליה לשלום". וכן בנוגע לטובת העבד כנעני, מביא בספרי הנ"ל תיבת "טובתם", ולא תיבת "שלומם" כפירש"י.

ג) כנ"ל, רש"י מפרש הפסוק בנוגע לעבדים כנעניים של שאר אומות. הנה נוסף לשאלות הנ"ל צריך להבין: הרי גם ה'ספרי' מפרש תיבת "טובתם" שבפסוק בנוגע לעבדים כנעניים של שאר אומות. אבל יש חילוק גם בזה בין פרש"י לה'ספרי' הנ"ל, שרש"י מביא תחילת הפסוק "עמך ישב בקרבך". משא"כ ה'ספרי' מביא סוף הפסוק "בטוב לו לא תוננו".

ולכאורה ענין הטוב שצריך לעשות עם העבד מודגש יותר בסוף הפסוק מתחילת הפסוק, כמובן בפשטות, ואם כן צריך להבין למה הביא רש"י תחילת הפסוק ולא סוף הפסוק כהספרי, וגם לא רמז לזה אפילו בתיבת וגו'.

לאחר שכתבתי כל הנ"ל ראיתי בפירוש 'באר השדה' על פירש"י, וז"ל: "אע"ג דזה דריש בספרי על מלת וטובתם, אבל על מלת שלומם דרשו מכלל שנאמר כי תקרב אל עיר כו' כמ"ש הרא"ם, מ"מ רש"י ס"ל דלאו דוקא בשעת מלחמה הוזהרו בזה, אלא גם שלא בשעת מלחמה אסור לדרוש בשלומם יחיד או רבים . . ולזה הניח הכתוב כפשוטו, ועל סיפיה דקרא דכתיב וטובתם קאמר מכלל שנאמר עמך כו', דלא תימא דוקא לעשות עמו טובה אסור אבל לא להונותו לז"א מכלל וכו', כלומר לזה מותר להסגירו אל אדוניו וגם להונותו", עכ"ל.

אבל לאחר אריכות לשונו עדיין לא הבנתי איך מתורצות השאלות הנ"ל ששאלתי.