נח ט, כ

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". ופרש"י "ויחל – עשה עצמו חולין שהי' לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת.

ואף דיכולים לומר שכן הי' לפי האמת – אבל זה הי' לפחות ה' שנים לאחר המבול, דכנען ראה והגיד לאביו (ט, כב וברש"י) והוא הי' בן ד' לחם. א"כ, הי' ב' שנים לפחות עד שנולד כנען וכמה שנים עד שיכול לילך ולהגיד לאביו, וא"כ מנלן דלא עסק בנטיעה אחרת? (ע"פ רש"י לעיל (ז, ב) שנח למד תורה, יש לדחוק דקיים ג' שנות ערלה ונטע רבעי[1], א"כ הי' צריך להמתין ד' שנים לאכול מאכלי אילן ודו"ק).

נח ט, כז

"ויהי כנען עבד" ופרש"י "אף משיגלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען".

הנה לעיל פסוק כה כתוב עבד עבדים יהי' לאחיו. ובפסוק כו כתוב "ברוך ה' אלקי שם ויהי כנען עבד למו", משמע דבפסוק כז דכתיב "יפת אלקים ליפת גו' ויהי כנען עבד למו" הולך על יפת. ובשפתי חכמים כתב דכיון דלא כתיב "יפת אלקים ליפת ויהי כנען עבד למו" אלא הפסיק בשם – א"כ חוזר עוה"פ לשם.

אבל באמת רש"י עצמו כתב בפסוק כו על תיבת "ויהי" – "להם כנען עבד למו" – דכנען אכן עבד ליפת.

נח יא, ב

"בנסעם מקדם" ופרש"י "שהיו יושבים שם כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו' הר הקדם ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כולם ולא מצאו אלא שנער" ע"כ.

ויל"ע[2], דהפסוק "ויהי מושבם", ע"פ פשוטו קאי רק אבני שם, ואילו גבולות בני חם (כנעני) נתפרשו לעיל (י, כ) "באכה סדומה גו'". וכתיב "בארצותם בגויהם".

ואין לומר דקשה לי' לרש"י למה לא נתפרשו איפה ישבו בני נח ולכן הפסוק ("ויהי מושבם") שהוא בסוף (י, ל) פירש דקאי אכל בני נח – דא"כ (א) הו"ל לפרש זה על הפסוק "ויהי מושבם" דזה קאי אכל בני נח ולא להמתין עד "בנסעם מקדם" (ואולי משום שזה מובן מעצמו?).

(ב) ועיקר – קשה לפרש דקאי אכולם, דלאחר פסוק "ויהי מושבם" כתיב "אלה בני שם גו' בארצותם לגויהם", ואילו לפי רש"י הנ"ל זה קאי אכל בני נח. א"כ, "ויהי מושבם" הו"ל ליכתב לאחר "אלה בני שם".

ובלא פרש"י זה, בפשטות היינו לומדים דבני חם לבדם ישבו בשנער כדכתיב בנמרוד (לעיל י, י) "ותהי ראשית ממלכתו בבל גו' בארץ שנער"[3], ובני שם הלכו מהר הקדם לשנער, ו"מארץ ההיא יצא אשור".

אבל, באמת יש קושיא באיזה אופן שנלמד: לשיטתנו (שרק בני שם היו בהר הקדם, ורק בני חם היו בשנער (ואולי בני יפת בהאיים הקרובים להם), וגם לשיטת רש"י (שכל בני נח נתיישבו אצל הר הקדם), והיא, דלכאורה הפסוק שלאח"ז "ויאמרו איש אל אחיו" הוא המשך ל"בנסעם מקדם" (שנסעו (מקדם), מצאו (בקעה) ואמרו (איש אל אחיו));

א"כ, אם "בנסעם מקדם" מוסב רק אבני שם – (לכאורה) כצ"ל ב"ויאמרו איש אל אחיו", שרק בני שם היו בעצת ההפלגה. ואם "בנסעם מקדם" מוסב אכל בני נח – גם "ויאמרו איש אל אחיו" קאי אכל בני נח, שכולם היו בהעצה.

וצ"ע.

נח יא, ג

"ויאמרו איש אל אחיו" ופרש"י "אומה לאומה מצרים לכוש וכוש לפוט ופוט לכנען".

ויש בזה ג' קושיות:

א) מנלן דדוקא בני חם היו ב(עצת) ההפלגה (ע"ד סוף הערה שלפנ"ז) – ובפרט (א) בד"ה שלפנ"ז כתב דכל בני נח היו יושבים ביחד (ומפני זה מהארץ ההיא יצא אשור (לעיל י, יא) – מזרע שם (י, כב)) (ב) מההפלגה נשתלשל הע' אומות ללשונותם וגם שם בכלל (כו אומות) (ואשור שיצא – י"ל דבניו היו האומה)

ב) מנלן דלא הי' כסדר – כוש למצרים ומצרים לפוט וכו'?

ג) ועיקר – בפשטות כוש הי' המתחיל, דרש"י עצמו פירש לעיל (י, ח) "(הוא החל) להיות גבור – להמריד כל העולם על הקדוש ברוך הוא בעצת דור ההפלגה", א"כ נמרוד בן כוש הי' המתחיל ולא מצרים.

וישלח לד, ח

"וידבר חמור אתם גו' חשקה נפשו בבתכם" – וצ"ע, דדינה הי' אחותם?

וקצת י"ל דעל שם יעקב קראה בתם.

וישלח לד, ט

"בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם" – לכאורה איפכא הול"ל – "בנתינו תקחו לכם ואת בנתיכם תתנו לנו"; דזה שהוכיח רש"י "אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור שתלו החשיבות בבני יעקב ליקח בנות שכם את אשר יבחרו להם ובנותיהם יתנו להם לפי דעתם כו'" – דיוקו הוא מזה שבני יעקב יתנו מה שרוצים ויקחו מה שרוצים. אבל איך היו יכולים לקיים "בנתיכם תתנו לנו" לפני "בנותינו תקחו לכם" – דעדיין לא נשאו ומנין להם בנות? ואפילו אם נאמר דקאי על התאומות (וראה פסוק ח' שהקשינו למה קראו דינה "בתכם" כשדבר אל השבטים) – עדיין לא השמיענו רש"י (עד לה, יז), וגם זה רק למ"ד אחד.

ואי"ל דקאי על ההתחלה עם דינה – דזה לא הי' מהתנאי. דבפסוק ח אמר "שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אותה לו לאשה", ובפסוק ט המשיך "והתחתנו אותנו בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם".

ויש ליישב דבאמת קאי אדינה וחזר על דבריו.