ירושלים עיה"ק ת"ו
בפירש"י על במדבר פכ"ז פס' טו: וידבר משה אל ה' וגו' - להודיע שבחן של צדיקים כשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקים בצרכי צבור: לאמר - אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו:
ומבאר ב"משכיל לדוד" דקשה ליה לרש"י דהואיל וחזינן שמשה היה קשה בעיניו מאד למות ולא ליכנס לארץ, א"כ כשאמר לו הקב"ה: "עלה אל הר העברים וגו' מיד היה לו להסדיר תפילתו דכתיב ואתחנן וגו', ומשני דקא משמע לן הכא דמכל מקום רצה להקדיש תחילה לצרכי ציבור, שאם לא תקובל תפילתו על עצמו שיהיו כבר הציבור מושגחים [וכן פי' בשפ"ח על הפסוק].
וצריך להבין: דהנה מיד בפסוק שלאחריו משמע מרש"י שעדיין לא הניח משה מלתבוע צרכי עצמו, בנסותו להשיג משרת גדולה לבניו?!
פס' טז: יפקד ה' - כיון ששמע משה שא"ל המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו (במ"ר) אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. א"ל הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה: אלהי הרוחות - למה נאמר אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.
וראיתי שהקשה כן ב"נחלת יעקב", ותירץ: "אבל באמת לא קשיא, דאגב שעסק בצרכי ציבור למנות להם מנהיג, עסק גם בצרכי בניו" [והוכיח דבריו:] "תדע, דאי סלקא דעתך דכוונתו הייתה בעד בניו לחוד, לא הווה ליה למימר שיהיו במנהיג כל פרטים ותוארים הללו . . כי אזלי אין כל המדות הללו בבניו, וגם הווא ליה למימר בפירוש שימנה בניו, אלא ודאי שעיקר העסק היה בצרכי ציבור ואגב ביקש שאם כל המדות האלו בבניו, שיהיו הם קודמים, כמו שהוא על פי הדין...".
ועדיין לא הותרה הקושיא: א. לפי דבריו עדיין יקשה מדוע לא הזכיר במפורש את בניו בבקשתו [באם יש בהם את המידות הללו] - שהרי לדעת רש"י כוונתו באומרו "איש על העדה" הייתה לבניו, ולמה לא יאמר זאת בפירוש, ובפרט שדרישה זו היא "על פי דין"?
ב. וכי אין הוא בעצמו מכיר את בניו אם יש בהם אלו המידות או לא*?
ג. והעיקר: גם אם בקשתו עבור בניו איננה עיקר הבקשה כי אם דרך אגב, עדיין אי אפשר לשבחן ולומר: "מניחין צרכי עצמן", שהרי עדיין חושב הוא גם על צרכי עצמו, וכלשון משה בעצמו: "הגיעה השעה שאתבע צרכי"!
ד. והשאלה הכי גדולה: לאחר ששלל הקב"ה את בקשתו עבור בניו והציע את יהושע למנהיג, א"כ מה מקום שוב לבקשת משה "יפקוד ה' וגו'" - והלא כבר פקד את יהושע?!
והביאור בכל הנ"ל: בפרשה שקדמה (כז, יב) על הפסוק בד"ה: "עלה אל הר העברים" מפרש רש"י: עלה אל הר העברים - (במדבר רבה) למה נסמכה לכאן? כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם אמר אותי צוה המקום להנחיל שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת (ספרי) ד"א כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו לחצר והוא אחריו לטרקלין והוא אחריו כיון שבא ליכנס לקיטון א"ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס.
וצריך להבין: מהי השאלה למה נסמכה לכאן? ושמא כאן מקומה? שמיד אחרי ההוראה לבנות צלפחד, נאמר לו תיכף הציווי: "עלה אל הר העברים"?
אלא ודאי פשיטא ליה לרש"י שפ' "עלה אל הר העברים" אין כאן מקומה, בסדר התרחשות הדברים, שהרי לקמן (דברים לב, מח-ט) מקרא מפורש: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר עלה אל הר העברים . . ומות בהר . . כאשר מת אהרן אחיך..." - ומיד אחרי זה נפרד משה מעם ישראל בברכת "וזאת הברכה" - ומיד אח"ז (לד, א) "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו . . (שם, ה) . . וימת שם משה". הרי שהציווי "עלה אל הר העברים" נאמר לו בעצם היום הזה שבו נפטר, היינו בז' אדר, א"כ, לא ייתכן שנאמרו לו בסמיכות לפר' בנות צלפחד, שאחריה יש עוד סיפור מלחמת מדין, ואחר כך מתחיל ספר דברים בא' בשבט 36 ימים לפני שמשה עלה להר העברים,
ולכן מקשה רש"י: "למה נסמכה לכאן" [הרי התרחשה בפועל הרבה אחרי זה]? ומתרץ שהקב"ה "הסמיך" בכתיבת התורה את הפרשה המאוחרת לכאן, כדי לרמז על הדו-שיח הבלתי כתוב בינו לבין משה, שעלה בדעתו של משה ש"הותרה הגזירה" והקב"ה הבהיר לו "גזרתי במקומה עומדת". אבל בפועל לא נאמרה לו פרשה זו אלא בז' באדר!
[ועפ"ז יומתק שההפסק בין בנות צלפחד לפ' עלה אל הר העברים - הוא פרשה פתוחה, המורה על "איש-שייכות", ואילו הפרשה שלאחריה "יפקוד ה' אלוקי הרוחות" היא פרשה סתומה, המורה על "שייכות וקשר" - כי הראשונה לא ברצף נאמרה ואילו השניה סמוכה ורצופה, כדלקמן:]
ומעתה תתבהר התמונה: מיד לאחר פ' בנות צלפחד, שנאמרה זמן רב לפני ש"נפטר הצדיק מן העולם", עדיין לא הניח משה "צרכי עצמו", ואדרבה, בעקבות תביעתן המוצלחת של בנות צלפחד, נתעורר גם הוא "לתבוע צרכי".
[ואולי יש לומר שתיבת "לתבוע" מורה על הגזירה השווה בין שני הענינים, דכשם שלא היה ענין ירושת הבת בדין התורה (כפי שניתנה למטה, משא"כ "לפניי במרום . . כך כתובה פרשה זו, רש"י כז,ז), ורק ע"י תביעתן פעלו אצל הקב"ה להוריד ענין זה למטה, כך חשב משה [שבוודאי הכיר את בניו שלא היה להם בגילוי "תכונות מנהיגות"] שבאם "יתבע": למה יגרע חלקי שלא יירשו בניי גדולתי, יפעל אצל הקב"ה שימנה את אחד מבניו ל"מנהיג הדור" [וזקני הסנהדרין יהיו עמו ויעזרוהו].
ועל כך ענה לו הקב"ה: "לא כך עלה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל וכו'" - משמע, שממנה את יהושע לא בגלל "תכונת המנהיגות שלו בזכות עצמו, אלא כ"פרט" של שימושו המסור למשה, הרי שעדין ראה משה גם במינוי זה "מילוי צרכיו", שיירש "תלמידו הנאמן" את גדולתו (ותלמידו כבנו) ועל כן לא ביקש מהקב"ה באותה הזדמנות, שום מינוי, שהרי כבר נתבשר שהקב"ה בחר לו מנהיג.
ברם, לאחר שנצטווה "עלה אל הר העברים" [שזה היה כנ"ל בז' באדר] אזי נתגלה "שבחן של צדיקים, בשעה שנפטרין מן העולם [ולא לפני זה] מניחין צרכי עצמן [ומוותרין גם על מינוי התלמיד כ"פרס" לשימושו של הרב] ודורשין מהקב"ה שימנה פרנס על הציבור לא לפי אינטרסים של משה, שיניחו את דעתו, שהשאיר יורש שחביב עליו, אלא "יפקוד ה' אלוקי הרוחות": מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו! שיהא "איש על העדה" לתועלת הציבור, בעל "כושר מנהיגות" בזכות עצמו [וכלשון רש"י: "בזכויותיו" - ולא בזכותי...] ותכונות אלו לא בלטו אצל יהושע בטרם המינוי, [ולהעיר מתגובתו הקנאית של יהושע לנבואת אלדד ומידד, שדרש לכולאם ומשה היה צריך להרגיעו: "המקנא אתה לי"? הרי שלא היה כל כך סבלן בטבעו!
ועל זה ענה לו הקב"ה "קח את יהושע בן נון", [לא כ"פרס" לתלמיד נאמן ומסור שלך, אלא בתור] "איש אשר רוח בו" ופירש"י: "כאשר שאלת [לתועלת הציבור] שיוכל [בל' עתיד, עקב ה"סמיכה", אף שעתה כפי שהנך מכירו, אינו יכול] להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד".
ולכן פ' יפקוד מתחלה ב"פרשה סתומה" להורות שהיא קשורה ונאמרה בסמיכות ל"עלה אל הר העברים" בז' באדר, משא"כ הסברא של משה "הגיעה השעה שאתבע צרכי", הייתה זמן רב לפני "שנפטרין מן העולם", מיד לאחר בנות צלפחד, וסרה הקושיא ונפתרה ה"סתירה" בפשטות!
*) ראה לקו"ש חכ"ג פר' פנחס ג' עמ' 199. המערכת.
Download PDF