בפסוק "ואברכה מברכיך ומקללך אאור" (בראשית יב, ג) הקשה אאזמו"ר הגאון רבי דוד פרידמן זצ"ל בס' "שלמי דוד" (עמ' כ"ז): "קשה, למה לא אמרה תורה ומקללך אקלל, כמו שאמרה ואברכה מברכיך? ויש לומר, כי אאור הוא מלשון אור, והיה הקב"ה מברכו שיאיר את עיני שונאיו שלא יקללו אותו. וכמו שהיה באמת לבסוף, שאמרו לו נשיא אלוקים אתה בתוכנו (שם, כו, ו) וכל מלכי מזרח ומערב היו משכימין לפתחו, וכשנפטר מן העולם היו כל מלכי מזרח ומערב עומדים בשורה, ואומרים אוי לה לספינה שאבדה קברניטה".

והנה עפי"ז נראה לבאר מה שנאמר בבראשית רבה (פל"ט, י"ב): "אמר ר' ירמיה החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, בכבודו כתיב (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, על יד אחרים (ולא כתיב אקללם – עץ יוסף שם), ובכבודו של צדיק כתיב ואברכה מברכיך ומקללך אאור".

והקשה היפה תואר שם: "וא"ת שאני הכא דהוי קללה ממש היפך מברכיך, משא"כ בבני עלי שלא הוה אלא בזיון קדשים כדאיתא בפ"ק דיומא (ט, א), ואע"ג דכתיב כי מקללים להם בניו והיו תקון סופרים צ"ל דלאו קללה ממש אלא לשון בזיון, ואילו בברכת ה' הרי החמיר טפי שחייב סקילה בנוקב וכרת במגדף"? (ע"ש מה שתירץ).

ונראה דעפ"י דברי אא"ז ז"ל דלא נאמר "ומקללך אקלל " א"ש, דאילו היה נאמר "אקלל" אמנם לא היה משמע שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, כיון דמיירי מקללה ממש, משא"כ בבני עלי לא היה אלא בזיון קדשים בלבד - ברם מזה שנאמר "אאור" שהוא מלשון אור, שהיה הקב"ה מברכו שיאיר את עיני שונאיו שמעיקרא לא יקללו אותו, מזה משמע שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, והיינו דבר שאינו עושה לכבודו עושה לכבודו של צדיק. (ראה לקמן בענין ברכת יצחק (כז, כט) "אורריך ארור" – וה"נ גבי בלעם (במדבר כד, ט), דהכוונה לקללה כפשוטו).

ולפי"ז נראה לבאר גם מה דאיתא בבמדבר רבה (פי"א ב): "אמר רבי פנחס בן יאיר שבע ברכות ברך הקב"ה את אברהם ואלו הן, ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה, ואברכה מברכיך, ומקללך אאור, ונברכו בך – כנגד שבעה פסוקים שבמעשה בראשית שכתוב בהן כי טוב".

ולכאורה איך "ומקללך אאור" נכלל בין השבע ברכות, והרי "קללה" סוף סוף אינו "ברכה", הגם שזה לטובתו של אברהם, וגם איך "קללה" היא כנגד "כי טוב" שבפסוקים של מעשה בראשית?

ברם לפי דברי אא"ז יומתק היטב ש"אאור" כאן באמת ברכה היא, ש"הוא מלשון אור שהיה הקב"ה מברכו שיאיר את עיני שונאיו שלא יקללו אותו", וגם מובן איך ש"אאור" הוא כנגד "כי טוב" שבמעשה בראשית, ולק"מ.

(ולפנ"ז נראה לבאר גם מה שהקשה באור החיים וז"ל: "למה המברכים הזכירם בלשון רבים ("מברכיך"), והמקללים הזכירם בלשון יחיד ("ומקללך")" (עי' באבן עזרא כאן)?

ברם לפמ"ש אא"ז א"ש, דכיון שהמברכים הם באמת רבים, משא"כ המקללים אינם רבים, כיון ד"אאור מלשון אור, והיה הקב"ה מברכו שיאיר את עיני שוניאו שלא יקללו אותו".

ויתירה מזו י"ל, בהקדים מה שהקשה הכלי יקר (כאן ובבמדבר ו, כג) "דלמה נאמר אצל ברכה קודם "ואברכה" ואח"כ "מברכיך", ואילו אצל קללה נאמר להיפך, קודם "מקללך" ואח"כ "אאור"? ומתרץ, משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולפיכך המברכים יתברכו עוד לפני שיגיעו לכלל מעשה, רק בשביל המחשבה, ואילו המקללים יתקללו רק לאחרי המעשה ולא בגלל המחשבה בלבד, ע"ש. (עי' גם באור החיים הק' ובקדושת לוי כאן).

ברם לפמ"ש אא"ז הפירוש הוא כך: המברכים יתברכו מאת הקב"ה כבר על המחשבה טובה לברך בלבד עוד טרם שיגיעו לכלל מעשה "אאור" מלשון אור, - שהקב"ה יאיר את עיני שונאיו שיבטלו את מחשבתם הרעה לקלל, ולא יגיעו כלל לידי מעשה – ולפיכך מזכיר את ה"מקללים" בלשון יחיד, כי מדובר על מחשבה בלבד שאינה מגיע לידי מעשה, ולמעשה אין כאן מקללים, וא"ש.

והנה לפי הנ"ל מצאתי ישוב למה שהוקשה לי בבראשית רבה (פס"ו, ד'): "אורריך ארור ומברכיך ברוך", ולהלן (במדבר כד, ט) (גבי בלעם) אומר "מברכיך ברוך ואורריך ארור"? אלא שבלעם על ידי שהיה שונא פתח בברכה וסיים בקללה, ויצחק שהיה אוהב פתח בקללה וסיים בברכה" (הובא ברש"י תולדות כז, כט). דלפי"ז איך הקב"ה פתח כאן בברכה וסיים בקללה?

אולם לפי מ"ש אא"ז א"ש, דכאן בעצם פתח בברכה וגם סיים בברכה, ד"אאור הוא מלשון אור, והיה הקב"ה מברכו שיאיר את עיני שונאיו שלא יקללו אותו". (שוב ראיתי שהקשה כן ביפה תואר, ומוסיף להקשות: "ועוד קשה אדרמי מבלעם ויצחק לירמי מהקב"ה ויצחק"? ולפי הנ"ל מיושב, ע"ש מה שתירץ, ומסיים: "ושוב ראיתי דהרמב"ן תירץ כתירוצא קמא" שלו).

ולפי"ז יבואר גם מדוע גבי ברכת יצחק נאמר "אורריך" לשון רבים, וכמו כן גבי בלעם נאמר "אורריך" לשון רבים, משא"כ גבי הקב"ה כאן נאמר "מקללך" לשון יחיד? כיון דכאן למעשה אין מקללים בפועל כנ"ל, ולכן נאמר בלשון יחיד.

וגם יבואר למה גבי יצחק ובלעם נאמר "אורריך ארור", וגבי הקב"ה כאן נאמר "ומקללך אאור", דלכאו' הול"ל "מקללך אקלל" (כמו הקשה אא"ז) או "אורריך ארור"? אלא דנאמר כך כדי להדגיש שה"אאור" כאן אינו קללה אלא מלשון "אור" וא"ש.

והנה איתא בירושלמי סוכה (פ"ג ה"י): "גוי אחד פגע ברבי ישמעאל ובירכו, אמר לו (ר"י לגוי) כבר מילתך אמורה, אחר פגע בו וקיללו אמר לו כבר מילתך אמורה, אמרו לי' תלמידיו רבי היך מה דאמרת לדין אמרת לדין? אמר לון ולא כן כתיב (בראשית כז, כט) "אורריך ארור ומברכיך ברוך" וכ"ה בירושלמי ברכות (סוף פ"ח) ומגילה (פ"א ה"ט).

והנה בגמ' ברכות (נה, א) למדין מהפסוק דהבטחת הקב"ה לאברהם (בראשית יב, ג) "ואברכה מברכיך" דמי שנותנים לו כוס של ברכה לברך ברכת המזון ואינו מברך, מקצרים ימיו ושנותיו, כיון שמונע מעצמו את הברכה השמורה למברכים את אברהם או זרעו, ועי' שו"ע רבינו הזקן (סי' כא ס"ה): "ואורח שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצר ימיו, משום שנמנע לברך בעל הבית שהוא מזרע אברהם שנאמר בו ואברכה מברכיך, ומכלל הן אתה שומע לאו".

ובגמ' סוטה (לח, ב) למדין מהפסוק "ואברכה מברכיך" דכל כהן שמברך מתברך, ושאינו מברך אינו מתברך.

ומבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חלק ה' (עמ' 426 והערה 3): "וי"ל דזהו החילוק בין ב' הכתובים: בבראשית כז כט: מברכיך ברוך (אפשר גם) ע"י אחרים (ע"ד מחז"ל בב"ר פל"ט). יתירה מזו שם יב, ג: ואברכה מברכיך.

["המברך את איש הישראלי הרי מובטח הוא מהקב"ה . . אשר הוא עצמו יברך אותו, וברכתו של הקב"ה, הרי – כפי המובא במדרש (ב"ר פס"א ד, ילקוט שמעוני ח"ש רמז ק"ט, ובדברים רבה פ"א י"ג בשינוי קצת) "תוספתו מרובא על העיקר"].

ועפי"ז יובן זה שבנוגע לבנ"י (בברכות ובסוטה שם) מובא הכתוב ד"ואברכה מברכיך", אבל בנוגע לגוי (ירושלמי שם) הכתוב ד"מברכיך ברוך" (אבל קשה מתוס' סד"ה ואברכה – חולין מט, א)".

והיינו דבהפסוק שבנוגע לבני ישראל ישנם ב' מעלות: א. שזהו ברכתו של הקב"ה עצמו. ב. והברכה עצמה היא בתוספת מרובה על העיקר. משא"כ בנוגע לגוי הברכה היא, א. ע"י אחרים. ב. בלי תוספת מרובה על העיקר.

והנה לפמ"ש הכלי יקר והקדושת לוי הנ"ל, י"ל עוד חילוק בין ב' הכתובים; דגבי בנ"י נאמר "ואברכה" לפני "מברכיך", דכיון שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה (משא"כ מחשבה רעה) לפיכך המברכים יתברכו עוד טרם שיגיע לכלל מעשה בעיקר המחשבה טובה לבד, משא"כ גבי הפסוק שנאמר אצל הגוי אינו מקדים "ברוך" לפני "מברכיך", כיון דאצל גוי אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, וא"ש.

וחילוק נוסף י"ל, עפמ"ש אא"ז, דבנוגע "מקללך אאור" "החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק", ד"אאור" הכוונה מלשון "אור" שמאיר עיני שונאיו, שמעיקרא לא יקללו אותו, משא"כ בפסוק הנאמר גבי גוי "אאור" משמעותו קללה, ואצלו לא החמיר הקב"ה בכבודו שיאיר עיני שונאיו, מלשון "אור".