במדבר לא, יד "ויקצוף משה על פקודי החיל" ועיין רשי לא, כא "ויאמר אלעזר הכהן וגו - לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי עכו"ם וכו'", וצ"ע שכשמשה רבינו השליך הלוחות מידיו (שמות לב, יט) כתיב "ויחר אף משה", ולא מצינו שנתעלם ממנו שום ענין.

ואי אפשר לתרץ שבכל הג' מקומות שנתעלם ענינים ממשה רבינו לא היה מקום לכעס וע"כ נענש משה רבינו על שכעס שלא לצורך, דהא ידועים דברי רבינו הזקן בפרק כה של אגרת הקדש שמה שקצף משה רבינו על שרי העם היינו משום "כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו".

וכנראה לומר שמרש"י לא, נ ד"ה וכומז שכותב שכלל ישראל הביאו כומז "לכפר על הרהור הלב של בנות מדין" מוכח שאנשי החיל חטאו בשעת המלחמה בהרהור הלב וע"כ הצריכו כפרה על זה ובאמת היה למשה רבינו חלק במכשול זה מכיון שהוא לא אמר לכלל ישראל בפירוש לכלות נשי מדין. דהנה בהמלחמות בין כלל ישראל להאמורי ובשן מצינו שהם הרגו רק האנשים עיין שם (כא, כג) "ויאסף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל גו' ויכהו ישראל לפי חרב וגו'", משמעות הפסוקים שהרגו ישראל רק אנשי המלחמה ולא הנשים וכמו כן בבשן (כא, לג) "ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי וגו' ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וגו', משמע ג"כ שישראל הרגו אנשי המלחמה ולא הנשים.

וע"כ כשבני ישראל עשו מלחמה עם מדין הם חשבו שהם צריכים להרג רק האנשים. ולכאורה היה שגיאה מצד משה רבינו במה שלא הזהיר אותם מתחילה שהם צריכים להרג את הנשים.

וע"כ שפיר קצף משה רבינו עליהם כדי להפרישם מאיסור (וכדברי רבנו הזקן בתניא) ומאידך גיסא מכיון שלמשה רבינו היה חלק בהכשלון ע"כ נעלם ממנו הלכות הגעלת כלים על שכעס מכיון שאם היה מזהיר אותם מתחילה על החוב של הריגת הנשים לא היה דרך לבא לידי כעס.