עה"פ בפר' משפטים (כא, כח) וכי יגח שור איש איתא בגמ' ב"ק (ב, ב) פתח בנגיחה וסיים (כא, לה) בנגיפה לומר לך זו היא נגיחה זו היא נגיפה, ומאי שנא גבי אדם דכתי' כי יגח ומ"ש גבי בהמה דכתי' כי יגוף, אדם דאית לי' מזלא כתי' כי יגח, בהמה דלית לי' מזלא כתי' כי יגוף וכו'.

והנה בפרש"י לב"ק שם (בד"ה אדם דאית לי' מזלא) פי' "שיש לו דעת לשמור גופו". וכבר העיר ע"ז בגהש"ס על אתר שם ובשאר מפרשים דרש"י בעצמו פי' באו"א בשבת (נג, ב) בד"ה מזלא, שפי' שם דיש מלאך שלו מליץ עליו. [וי"מ דזהו כוונת רש"י בלישנא אחרינא שבד"ה כי יגח כו' והדברים ידועים] וראה עוד בלקוטי שיחות פ' משפטים תנש"ב.

ולכ' יש לבאר הטעם דפרש"י כאן באו"א מבמס' שבת בפשטות, דהרי כאן הגמ' מבארת אמאי האדם ניזק רק בנתכוון להרע ובא עליו בכח, ולא כשמצאו עומד ודחפו בקרניו. ובשלמא אם נפרש שמזל פירושו שיש לו דעת לשמור את גופו, מובן שמה שיש לו דעת לשמור יהני רק לגבי דחיפה מועטת, אבל אם יתכוון השור להרע לו, לא יהני הדעת שלו לשמור א"ע מזה, אמנם אם נפרש מזל שיש מלאך מליץ עליו, א"כ אי"מ, מהו הנ"מ להמלאך אם השור מכוון להרע או לו? הרי לגבי השמירה של המלאך שהוא שמירה רוחנית, מסתבר שכוונת השור לא מעלה או מוריד [ואף דהשטן מקטרג בשעת הסכנה, הרי אי משום הא, הלא גם בלי כוונת השור להרע הוי בגדר שעת הסכנה, דהא בהמה ניזקת גם מזה. אלא מאי אית לך למימר, דלגבי אדם לא נחשב זה לשעת סכנה משום דיש לו דעת לשמור גופו, א"כ בי"כ צריכים לטעם זה, ושפיר כ' רש"י לטעם העיקרי].

משא"כ במס' שבת דשם מיירי לענין קמיע, דהוי שמירה רוחנית, הנה בזה שפיר יש נ"מ אם יש גם השמירה רוחנית דמלאך מליץ או לא.