במס' בבא בתרא (ג, ב) מסופר איך שהורדוס עבד דבית חשמונאי עלה לגדולה וקטלינהו לכולהו (לאו דוקא - תוס, יעב"ץ) רבנן, חוץ מבבא בן בוטא. בהמשך הסוגיא (ד, א) מסופר שהורדוס ניסה לשכנע לבבא בן בוטא שיקלל אותו, ולא הועיל כל הפצרותיו, עד שהתחרט ע"ז שהרג החכמים.

ונקטינן שם: אמר ליה (בבא בן בוטא להורדוס): מסתפינא, איכא איניש דשמע מילתא ואזיל ומודע ליה. א"ל השתא מיהא ליכא איניש גבן דאזיל ולימא ליה (גירסת הב"ח). א"ל כתיב "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ).

ובחידושי אגדות להמהרש"א פי' שהיו יושבים בשדה, ולכן טען הורדוס דאף דאמרינן "אזנים לכותל" (קהלת רבה י, כג), אבל בשדה ליכא חשש כלל, כיון דליכא שם רק "אני ואתה". וע"ז ענה בבא בן בוטא דחושש אעפ"כ, כיון ד"עוף השמים יוליך את הקול" כו'.

ולהעיר דבענין זה - דבשדה ליכא חשש כלל - יש לבאר הא דכתיב בפ' ויצא (לא, ג-ד): "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתיך... וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו". דיש לומר, דזה שיעקב הדגיש לקרוא לנשותיהן להשדה דוקא כדי להודיעם שהקב"ה ציוהו לחזור לארץ מולדתו, ולא המתין להגיד להם עד שחזר לאהלו, הוא מפני דבשדה ליכא חשש כלל שישמע אדם אחר ויגיד את הדברים ללבן. משא"כ באהלו איכא למיחש ד"אזנים לכותל" ויגיע הדברים ללבן.

(והא דלא חשש ד"עוף השמים יוליך את הקול", דא"כ אין לדבר סוף, והי' מוכרח להגיד לנשותיו על דבר הנסיעה לא"י. ופשוט).