בראשית ד, כ ברש"י ד"ה אבי יושב אהל ומקנה, הוא הי' הראשון לרועי בהמות במדברות ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מראה צאנו וכשכלה המרעה... הולך ותוקע אהלו במקום אחר.

הנה תיבות יושב אהל ומקנה קשה להבינם בפשש"מ, שהרי תיבת יושב קאי בפשטות על אהל ומקנה, ובשלמא יושב אהל מובן, אבל מה שייך יושב למקנה.

ע"ז פירש"י שיושב לא קאי על מקנה, רק על אהל, ותיבת "ומקנה" מתפרשת (שיושב אהל) בגלל המקנה.

- ולהעיר שגם טעמי המקרא מראים כן, שעל יושב אהל יש מרכא טפחא, שטפחא הוא טעם מפסיק, ואח"כ באה תיבת "ומקנה" בפני עצמה (בסוף פסוק) -

ולכאורה נראה (מפירש"י) שלפני ימי יבל לא היו עושים כך אלא היו מביאים מרעה לבהמתם מהשדות והמדברות (והבהמות נשארות במקומם).

ומוסיף רש"י "ומ"א בונה בתים לעבודת כוכבים כמה דאת אמר סמל הקנאה המקנה וכן ואחיו תופש כנור ועוגב לזמר עבודת כוכבים".

לכאורה מה חסר הכתוב שרש"י היה צריך להביא את המדרש.

וי"ל בדרך אפשר, שלפי הפירוש שהביא רש"י אין מיושב כ"כ הלשון יושב אהל ומקנה, כנ"ל, שבפשטות משמע שתיבות אלו מחוברים שהרי יש ו' לפני תיבת מקנה, שמראה על ו' החיבור ליושב אהל, וזה אינו מובן כנ"ל שאין שייך תיבת "יושב" ל"ומקנה"

משא"כ לפי המדרש אגדה אין כאן מקנה (צאן) כלל. שיושב אהל הוא בונה בתים, "ומקנה" הוא לשון כעס, שע"ז מביא רש"י "כמה דאת אמר סמל הקנאה המקנה (ביחזקאל), שמקנה זה כמו מַקְנֶה (ביחזקאל) והיינו שמכעיס הוא להקב"ה. ועד"ז הוא כאן שבאהלים שעשה הכעיס להקב"ה,

ופירוש זה מיושב יותר, שאז אתי שפיר ה"ו" של ומקנה, שזה מחובר ליושב אהל, שע"י האהל הוא מכעיס (מקנה).

אבל כמובן שאין לפרש כך בתור פי' ראשון, שהרי כעס בא בכתוב בלשון מַקְנֶה ולא מִקְנֶה שבכל מקום שכתוב מִקְנֶה הכוונה על צאן, החל מבראשית יג, ב ואברם כבד מאד במקנה גו' ולהלן יג, י בין רועי מקנה אברם גו' ועוד, ולכן הפי' הראשון פירש שקאי על צאן ובקר,

אבל אי אפשר להשאיר פי' הראשון בלבד, כנ"ל, מפני ה"ו" של ומקנה.

ויש להוסיף שלא רק ה"ו" אינו מיושב אלא שגם הקדימה של "יושב אהל" ל"ומקנה", אינו מיושב, שאם האהל הוא בגלל המקנה. הרי העיקר כאן הוא המקנה, והאהל הוא לצורך המקנה, ואיך מקדים את הטפל לעיקר, והיה מתאים יותר אבי מקנה ויושב אהל (וכיו"ב).

- אלא שלאידך אינו קשה כ"כ (שאם היה קשה מאד, אי אפשר היה להביאו כפי' ראשון), וזה מפני שיש לומר שאף שהאהל הוא טפל לגבי המקנה, אבל החידוש הוא באהל, שהרי בעלי מקנה היו לפניו, אלא שלעשות אהל עבור המקנה ממקום למקום, הוא היה הראשון, לכן מתאים להקדים יושב אהל -

ויש להוסיף בדרך אפשר שיש כאן עוד דבר שמכריח להביא פי' שני, שאילו נאמר שאבי יושב אהל גו' היינו הראשון שהיה נוטה אהל עבור מרעה הצאן כו', היה צ"ל "הוא היה הראשון כו'", ולמה אומר אבי כו' שבטוי זה נאמר בדרך כלל על אב לבנים או לאומה כמו (י, כא)... אבי כל בני עבר גו', ולא מצוי שראשון יקרא אב.

אבל לפירוש המדרש שבונה בתים לעבודת כוכבים כו' י"ל שהדריך את האנשים לעשות כן והיה מנהיגם (שעפי"ז גם מובן ענין ה"ומקנה" - לפי' זה - שהוא ענין של כעס, שהכעיס להקב"ה. שזה שייך יותר למנהיג צבור נגד ה' ע"ד נמרוד), שעל זה שייך לשון אבי.

והאם י"ל שלכן פירש"י (ובתוך פסוק של יבל) "וכן ואחיו תופש כנור ועוגב לזמר לעבודת כוכבים", שלכאורה מן ההכרח לפרש כן (בכלל, ולמה הביאו בתוך פסוק של יבל).

- ולכאורה אין לומר שמפני שמפרש כן במדרש על שניהם, לכן הביא רש"י גם כך, שהרי לשיטת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו אין רש"י מביא מדרש רק אם קשור לפשש"מ (אלא שאינו כ"כ פשוטו ומביאו בכל זאת כדי ליישב מה שקשה לפירוש ראשון וכו'), וא"כ בשלמא בפסוק הקודם של יבל נתבאר בדרך אפשר הקושיות לפי' הא' ("הוא היה הראשון לרועי בהמות כו'") שלכן הביא את המדרש, אבל ב"אבי כל תפש כנור ועוגב אין לכאורה הכרח להביא את המדרש. -

ועפ"י הנ"ל שהביא את המדרש כדי לתרץ תיבת אבי י"ל שבא להוכיח ש"אבי (יושב אהל ומקנה)" היינו שהיה כמו אב להם בזה שלמדה, מהפסוק שלאחריו, שכיון שגם שם כתוב אבי (כל תופס כנור ועוגב, שמזה משמע שזה "לזמר לעבודת כוכבים", והיה מנהיג אנשים בדרך זו לכן כתוב אבי (כל תופש כנור ועוגב), וזה מוכיח גם על ה"אבי" יושב אהל ומקנה שזה לעבודה זרה, והיה מלמד לעשות כן, שלכן נקרא אבי.