במדבר כא, יד רש"י ד"ה את והב "כמו את יהב כמו שיאמר מן יעד ועד כן יאמר מן יהב והב והו"ו יסוד הוא כו'", כלומר שבדרך כלל תיבה המתחלת ב"וו" משמשת ו' החיבור, וכאן הי' גם מקום לפרש כן, שהרי אין ידוע לנו תיבה "והב", שאין לזה פירוש, ולכן יש מקום לו מקום לומר שהתיבה היא הב'", שזו תיבה שנמצאת בתנ"ך (וגם תיבת הבה (נתחכמה) קרוב לתיבה "הב'"), וה"וו" של והב, הוא ו' החיבור.

אבל גם אם נרצה לומר כן לא יוכל להתפרש בפסוק בתיבות ואת והב, שהרי ו' החיבור נמצא כבר בתיבת ואת, ואין צורך יותר ל"ו" בתיבת והב, ולכן בע"כ אין ו' זו ו' החיבור, אלא יסוד, שה"ו" הוא אחת מאותיות של שרש התיבה.

אבל אין מוכרת לנו תיבת והב, ואילו היינו מפרשים תיבת והב מלשון בקשה, כמו הבה, אפשר הי' לפרש כן, גם אם יש ו', שלפעמים יש אות מיותרת, ובפרט במקום שנכתב בלשון (שירה ו)ומליצה. אבל כאן תיבת והב מתפרשת בלשון עבר, שנתן לנו, ואין זה נכנס בתיבת והב.

הנה ע"ז פירש"י ש"והב" הוא כמו יהב, שהוא פירוש של נתן.

ואיפה אנו מוצאים עוד מקום שהתורה משנה מ"יוד" ל"וו" (שנוכל לומר שגם כאן כן הוא), מביא רש"י דוגמא מתיבת "ועד", שגם שם הו' אינו ו' החיבור אלא הוא מן השרש, ואף שגם ב"ועד" אין מוכרת לנו תיבה זו, שאותיות "עד" שמהן מורכבת תיבת ועד יש לה שני מובנים או בפתח שהוא עד, (כמו עד מקום פלוני) או בציר שהוא עד, מלשון עדות.

ויש גם מקום שהכוונה ב"עד" לשון ביזה ושלל, כמו (בראשית מט, כז) בבקר יאכל עד ופירש"י שם לשון ביזה ושלל המתורגם עדאה, וכן בפ' חקת (במדבר כא, ל) ". . עד דיבון", ופירש"י, תרגום של סר עד, כלומר סר ניר (ניר לשון מלכות) מדיבון, אבל שני פירושים אלה אינם רגילים, שהרי הם בארמית וכדפירש"י, ונמצאים בלשון של שירה או נבואה או בברכות כמו בברכת יעקב.

וכשכתוב תיבת ועד (עם ו') כתובה ליד "לעולם", הנה מובן שתוכן תיבת ועד אינה מלשון עדות (עד), אלא מלשון עד, שזה שייך לענין עולמית, כמו עולמי-עד או עדי-עד. אבל תיבת "ועד" אינה רגילה (כ"כ), אלא שהיא באה מתיבת יעד.

- וגם תיבת יעד אינה רגילה ואין בכלל תיבה כזו, אבל אופן כתיבת התיבה היא לפי הכללים. וישנן תיבות דומות לזה כמו (שמות כא ח) אשר לו יעדה ועוד, ואם הי' כתוב לעולם יעד הי' לזה משמעות שהוא מיועד לעולם, שזה אותו תוכן של לעולם ועד. -

והתורה שינתה מיעד ל"ועד", (ואולי כך נוח יותר לבטא את התיבה, ובכלל בשירה ישנם כו"כ שינויים מהרגיל), כן שינתה התורה מן יהב (שהפירוש הוא נתן), ל"והב", וזה אותו פירוש.

ואף ש"יהב" הוא בארמית, אבל אין זה פלא במקומות של שירה ומליצה, כמו שכתוב כאן "בסופה" והכוונה לים סוף. וגם במה שכתוב כרגיל הרי שכתב כאן באופן של רמזים, כמו ואת הנחלים ארנון.