בפרשת במדבר מסופר שכאשר מנו את כל השבטים בפעם השני', ניתן לכל שבט מנינם למספר המאות בשווה ממש, בלי שום עודף על המניין שבפעם הראשונה בפר' כי תשא. חוץ משבט גד אשר אצלו הסכום העודף מגיע בפרוטרוט למספר חמשים. וזה תמיהה גדולה, שלכאורה איך אפשר דבר כזה, אשר לא נשאר לאף אחד מי"א השבטים עודף מחשבון המאות שלו? ודוחק לומר שזה הי' ע"פ נס, כי לא יעשה הקב"ה ניסא למגנא, ואיזה תועלת יוצא מנס כזה? ולומר שזה נעשה כך ע"פ טבע הוא דבר המבהיל על הרעיון*.

ולכאורה, זוהי קושיא פשוטה מאוד, שמתעוררת לכל אחד ויכולה להתמיה אפילו את ה'בן חמש למקרא', ובמילא היה צריך רש"י לעמוד עלי', וא"כ צריך ביאור למה אינו עומד על קושיא זו?

גם קשה לתרץ שהמנין לא נעשה בדיוק, ז.א. שכל המנינים הם מספרים של ערך להמאה הכי קרובה להמספר המדויק שלו, לדוגמא: אם הי' מותר המספר הקטן ארבעים ותשע, אז הובא אחורה למאה שלפניו, ואם הי' חמשים ואחד - אז הובא קדימה למאה הבא לאחריו. דא"כ קשה למה לא נעשה הסדר הזה גם עם שבט גד? ואפי' אם תאמר שמספר הסכום העודף על בני גד הי' בדיוק חמשים, וא"כ לאיזה מאה נגרור אותו, לא למאה שלפניו, וגם לא למאה שלאחריו, אשר ע"כ נשאר אצלו הסכום של חמשים.

אבל עדיין קשה מרש"י בהתחלת פ' כי תשא (פסוק טז) ד"ה "ונתת אותו על עבודת אהל מועד", רש"י שואל שם: "וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמשים" וכו', עיי"ש שמאריך בתשובתו. ואם תאמר שהמספר לא הי' מדוייק, כי נגרר למספר המאה שלפניו או שלאחריו, א"כ מה שואל רש"י "וכי אפשר"? הרי בוודאי אפשר! כי ממ"נ המספר לא הי' מדוייק, לא בפקידה הראשונה שהיתה קודם שהוקם המשכן, ולא בפקידדה השני' שהיתה אחרי שהוקם המשכן.

ועוד הפלא ופלא, שהמספר של בני לוי עולה בדיוק לשנים ועשרים אלף, וכאשר בא למספר בכורי בנ"י, אז כבר לא רק שיש עודף של מאות ושל עשיריות, אלא גם יחידות, שנים ועשרים אלף שלשה ושבעים ומאתים, הלא דבר הוא?

ואבקש מהקוראים לעיין בשאלה זו, אולי ימצאו לה תשובה נכונה, וע"פ פשוטו של מקרא, כי הרי לא נמצא ברש"י שעומד על שאלה זו, אולי משום שרש"י סובר שזה כ"כ פשוט שהבן חמש למקרא יבין אותו מעצמו. או אולי ימצאו הקוראים אחד משאר פשטני המקרא שמעורר ע"ז.