בגליון תתפג (ע' 78) הביא הרב י.ח.ל. שי' פרש"י סוף פרשת פנחס ד"ה פר אחד איל אחד (כט, לו): "...ובמדרש רבי תנחומא למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסניא יום ראשון מאכילו פטומות למחר מאכילו דגים למחר מאכילו בשר בהמה למחר מאכילו קטניות למחר מאכילו ירק פוחת והולך כפרי החג", עכ"ל.

והקשה, שלכאורה אינו מובן איזה דרך ארץ הוא זה? והאם זהו המצוה של הכנסת אורחים כאשר מרמזים להאורח שרוצים ליפטר ממנו ושיעזוב את הבית.

והבאתי אז בגליון [תתפד] מה שכתב הבאר בשדה לתרץ שאלה זו, וז"ל:

"דלא תימא איפכא מסתברא דאם יהי' פוחת בכל יום יסבור האכסנאי שבעל הבית קץ ממנו ונמצא מצות הכנסת אורחים בטילה קמ"ל דאין הדבר כן אלא הדבר בהיפך, שבכל יום ויום שמתעכב בבית בעל הבית נחשב לו כאחד מבני ביתו ונותן לפניו לחם חוקם של בני בעל הבית", עכ"ל.

שלפי דבריהם נמצא שאכסנאי הוא אורח שאינו משלם ממון.

ויש להעיר קצת על זה מפרש"י פרשת חקת ד"ה ולא נשתה מי באר (כ, יז): "...מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול יקנה מן החנוני כדי להנות את אושפיזו".

לאחרונה ראיתי בחומש שי למורא שמביא ממשנת יעקב על מה שכתב רש"י "פוחת והולך כפרי החג", וז"ל:

"ומדובר באכסנאי המתארח באכסניא ומשלם לבעל האכסנאי על כל דבר בכסף מלא. וזהו שאמרו אכסנאי, ולא אמרו אורח ולמדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסנאי, יאכילנו ביום ראשון פטימות, ביום שני דגים וכו' פוחת והולך כפרי החג. היות שבעל האכסניא אינו בקי ביכולתו ובמצב האכסנאי, לכן ביום הראשון יאכילהו פטימות ואחר כך פוחת והולך כי יכול להיות שהאכסנאי מתבייש לבקש בעצמו מאכלים זולים, לכן צריך בעל האכסניא בדרך זו לחוס על ממונו של האכסנאי", עכ"ל.

ויש להעיר גם על זה ממה שכתב בחומש שי למורא בפרשת וירא על פירש"י ד"ה רק אין יראת אלקים (כ, יא): "אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו וכו'", וז"ל:

"אכסנאי – אורח, אכסניא פרושו בלשון יוני הכנסת אורחים, ואכסניא נקרא המארח והמתארח, "דלתי לארח אפתח" (איוב לא, לב) תרגומו דשי לאכסנאי פתחית (עפ"י מוסף הערוך)", עכ"ל.