א. על הפסוק "והאלקים אנה לידו" (משפטים כא,יא) פירש"י: "במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו; זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו, ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה וזה שהרג במזיד נהרג".

והקשה באור החיים דאם כן חייב ב' פעמים גלות, ואילו לפועל גולה רק פעם אחת.

ונראה ליישב, עפ"י מה ששנינו ברפ"ב דמכות במשנה: היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה גולה כו' היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה, זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה.

והנה החוש יעיד שבדרך כלל בין בדרך ירידה בסולם ובין בדרך עליה בו - כמעט ושווים בצורתם ואופנם, והמסתכל בו לרגע קטן, יכול לטעות ולהחליף ביניהם, ומעתה יש לומר, דאין כאן חיוב גלות מהפעם השניה, דבאמת היה זה דרך עליה, אלא שלהעדים נדמה שהוא דרך ירידה ובית דין קבלו עדותם לחייבו גלות, ואף שעתה באמת לא היה חייב גלות, אבל זה מתכנו של עילת העילות שהרי זה כבר היה מחוייב גלות מהפעם הראשונה כדברי חז"ל.

וזה מדוייק להפליא בדברי רש"י "וזה שהרג בשוגג עולה בסולם וכו'" - "עולה" דווקא.

ומיושב בזה הערת הרא"ם וס' הזכרון שהוצרכו לפרש דבאמת כוונת רש"י לדרך ירידה דווקא, ומה שכתב רש"י "עולה" הוא מפני שלא יתכן ליפול דרך ירידה אלא אם כן קודם לזה עלה בסולם.

ב. ואולי יש לומר בזה עוד, דהנה רש"י שינה בזה מלשון הגמרא דשם איתא "זה שהרג שוגג יורד בסולם". ואם כן יהדר קושיא לדוכתיה שמחוייב פעמיים גלות. וי"ל, דהמהרש"א מכות (דף י, ב. חי' אגדות) הקשה: "וק"ק דמשמע מזה שהרג בשוגג בלא עדים שהוצרך לגלות, ולא ידענו על מה, דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל".

ואם כן יש לומר, דבאמת אינו חייב גלות מפעם הראשונה כסברת המהרש"א ומחוייב הוא גלות מעכשיו (הפעם השני) כיוון שבגירסת הגמרא "זה שהרג בשוגג יורד בסולם" דבדרך ירידה הוא.

וי"ל שבפשש"מ, דין גלות להורג בשגגה אינו רק להצילו מיד גואל הדם, אלא גם (ומהדברים העיקרים בו, שהוא) כפרה - לכפר על דם הנהרג, ואי אפשר לפטור אותו בפעם הראשונה מטעם המהרש"א, ולכן שינה רש"י מלשון הגמ' וכתב: "זה שהרג עולה בסולם".