מצינו הלשון של "וישא עיניו" וכיו"ב כמה פעמים בתורה: "וישא לוט את עיניו" (לך לך יג, י), "שא נא עיניך וראה מן המקום . . צפנה ונגבה וקדמה וימה" (לך לך יג, יד), "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" (וירא כב, ד), "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו' (וירא כב, יג), "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (חיי שרה כד, סג), "ותשא רבקה את עיני' (חיי שרה כד, סד), "ואשא עיני וארא בחלום" (ויצא לא, י), "ויאמר שא נא עיניך וראה" (ויצא לא, יב), "וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא" (וישלח לג, א), "וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים" (וישלח לג, ה), "וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה" (וישב לז, כה), "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו (בלק כד, ב).

והנה כשמדקדקים בכל מקומות הנ"ל משמע שהראי' בו מדובר הכתוב הי' מרחוק, ועכ"פ לא מקרוב, ולכן מובן למה הוסיף הכתוב "וישא עיניו" וכיו"ב, אף שכבר כתב "וירא" וכיו"ב.

ולפי"ז צריך להבין: בפרשת מקץ כתיב (מג, כט) "וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו", והנה פסוק זה בא בהמשך להפסוקים שלפני זה: "ויביאו לו את המנחה וישתחוו לו ארצה . . וישאל להם לשלום . . ויאמרו שלום . . ויאמרו שלום . . ויקדו וישתחוו".

ובפשטות מובן שכל זה נמשך איזה משך זמן, וגם מובן בפשטות שבנימין עמד שם בשעת מעשה עם אחיו. והסברא נותנת שבנימין הציגו האחים לפניהם להראות שקיימו בקשתו של יוסף שביקש מהם שיביאו את אחיהם הקטן, ואם כן תמוה קצת הלשון של "וישא עיניו" כשהמדובר בענין ראי' קרובה מאוד, דהיינו באנשים שמדברים עמהם.

ולכאורה אפילו אם הכתוב לא הי' אומר גם "וירא את בנימין אחיו בן אמו" רק "ויאמר הזה אחיכם הקטן" גם כן הי' מספיק, והי' מובן בפשטות שראה את בנימין, שהרי אין שום סברא לומר שלא ראה אותו. (ובפרט שכבר אמר זה בפסוק (מג, טז) כדלקמן).

והשאלה הוא עוד יותר: בכמה פסוקים לפני פסוק זה כתיב (מג, טז) "וירא יוסף איתם את בנימין". והנה ראי' זו הי' מרחוק קצת, ואם כן כאן מתאים הלשון "וישא עיניו". וגם צריך להבין למה נאמר "אחיו בן אמו", וכי עדיין אין אנו יודעים זה, ולמה לא נאמר זה בפסוק (מג, טז).

ועיין בפירש"י בסוף פרשת תולדות ד"ה אם יעקב ועשו (כה, ה).