בלקו"ש חט"ו ע' 469 נדפס מכתב כ"ק אדמו"ר ובו הערות לספר תוספת רש"י (ירושלים, תשמ"ו) להרה"ח רח"ש סגל.

ס' זה הוא ליקוט למקורות התורה ונ"ך המפוזרים בפירושי רש"י שלא במקומם.

הרבי מעיר לבעל המחבר בתחילת המכתב, שאופן זה של ציטוט מפירושו של רש"י ממקום אחר למקומו, הוא שלא כדרך הפשט. ובלשונו:

"לפרש קרא שלא במקומו - ה"ז שלא כדרך הפשט (שזהו דרך פרש"י עה"ת) ואינו אופן לימוד עם בן חמש (למקרא), ובפרט כשהפי' בא לאחרי הכתוב שמפרשו ושאין מצויין ע"ז במקומו. ועכצ"ל שבמקומו אין צורך בפי', אבל הכתוב השני מעורר קושיא וכיו"ב בכתוב הא' ותירוצה ע"י פי' המחודש, או שהפי' המחודש הוא רק לרווחא דמילתא ובעת לימוד הכתוב הא' לא הי' מקום לזה או שלא הי' מקור לזה, או שבמקומו הפי' המחודש פשוט ואין צורך לפרשו, או טעם כיו"ב".

לאחר הקדמה כללית זו נותן הרבי דוגמא לזה מגוף הספר עצמו:

"בראשית א, א: "את"1 - גם ע"פ דרך הפשט בא לרבות (ראה פרש"י שם ד, א-ב2), אבל לפעמים בא רק ליופי הל' (שם א, ד3 ובמקומות אין ספור) ועפ"ז במקומו אא"פ לרש"י לפרש את השמים גו' לרבות תולדותי' וכו' - שה"ז היפך פשט הכתובים שלאח"ז (שנברא כאו"א ביומו4). ורק הקושיא בל' יהי מאורות (דלא כמש"כ לפנ"ז תדשא הארץ וכיו"ב5) שמכריחה לומר שנבראו מכבר - מאפשרת לפרש את השמים לרבות כו' דלא (רק) ליופי כו'". עכלה"ק.

ולכאורה צריך לבאר איזו קושיא מתעוררת בלשון יהי מאורות, שהיא מכריחה לומר שהמאורות נבראו מכבר?

ואולי הכוונה בזה היא - דבשאר מקומות כתבה התורה בלשון נופל על לשון וכגון: תדשא הארץ דשא, ועד"ז - ישרצו המים שרץ. וכיו"ב. דלפ"ז גם כאן הי' צ"ל "יאירו מאורות וגו'". וזה ששינה הכתוב וכתב "יהי מאורות גו'", מכריח שנבראו מכבר, וכעת בא הציווי שמאורות אלו יהיו ברקיע.

ואין להקשות דלכאורה מצינו בפסוקים לפנ"ז שנכתב בלשון יהי - "יהי אור" (בראשית א, ג) "יהי רקיע" (שם א, ו), שכן על הפסוק "יהי רקיע" מפרש רש"י "יתחזק הרקיע" (היינו שכבר ישנו) - ובנוגע ל"יהי אור", הנה י"ל דאם הי' כתוב כאן "יהי מאורות" ותו לא (ללא המשך הכתוב ד"ברקיע השמים"), אכן הי' לזה משמעות אחת בלבד - עצם הווייתם ובריאתם. ובמילא היינו לומדים כאן כב"יהי אור". אך לאחר שכתוב "יהי מאורות ברקיע השמים", היינו שמדבר על ענין אחד ביחס לענין אחר (מאורות ביחס לרקיע), הנה אפשר לפרשו על עצם הווייתם ברקיע ואפשר גם לפרשו רק על תליית המאורות (שכבר ישנם) ברקיע ולא על עצם הווייתם ומכיוון שבשאר מקומות כשהפסוק תולה דבר אחד בדבר אחר, מדבר הוא בלשון נופל על לשון ("תדשא . . דשא"; "ישרצו . . שרץ").

וכאן שינה הכתוב מכלל זה לכתוב בלשון הנושא גם משמעות (לא של בריאה אלא) של תלייתם ברקיע. הרי בהכרח שכך יש ללמוד (דלולי זאת הי' כותב כבשאר מקומות).

ואולי יש לומר דהטעם שכשמדבר רק על הדבר עצמו, משתמש הכתוב בלשון "יהי (אור)", ואילו כשמדבר על הדבר ביחס לעוד דבר אחר, משתמש בלשון נופל על לשון ("תדשא הארץ דשא"):

כי אילו הי' כתוב "יהי בארץ דשא" הרי משמעותו שלדשא אין שייכות לארץ (שהרי הל' יהי דשא מתייחס ישירות ורק לדשא) רק שמציין את מקומו של הדשא. משא"כ כאשר אומר "תדשא הארץ דשא", הרי שקושר את הדשא לארץ.

והיינו שהדשא הוא גמר עשיית הארץ שלכן הכתוב מדבר על הארץ שהיא תוציא דשא, ובמילא הלשון המתאים הוא "תדשא הארץ דשא".

ולכאורה הענין בזה - שכ"ה במציאות שהדשא (נוסף על כך שחיותו וגידולו מהארץ הרי הוא) 'מקשט' את הארץ, והיינו חלק ופרט בארץ (ועד"ז י"ל ב"ישרצו המים שרץ גו'" דנוסף על כך שמתהווים מהמים הרי: 1) מקור חיותם הוא באופן תמידי מהמים (ברכות סא, ב). 2) מכוסים במים).

*) ההערות בשולי הגליון הם על אחריות הכותב בלבד.

1) בספר תוספת רש"י שם (ע' ז. עה"פ (א, א) "את השמים ואת הארץ") הביא מש"כ רש"י לקמן (א, יד) "את השמים לרבות תולדותיהם, ואת הארץ לרבות תולדותי'".

2) בתוספת רש"י שם (עה"פ "ותלד את קין . . ותסף ללדת את אחיו את הבל"): מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שנים.

3) ושם: וירא אלקים את האור כי טוב.

4) השמש וצבא השמים. והארץ וכל אשר בה.

5) דמשמע שם שהדשאים נבראו ע"י מאמר זה.