במדבר כא, יד רש"י ד"ה ואת הנחלים ארנון - כשם שמספרים בנסי ים סוף כך יש לספר בנסי נחלי ארנון שאף כאן נעשו נסים גדולים כו'".

לפי דברי רש"י הנ"ל משמע (לכאורה) שמה שאמר "את והב בסופה" שהפי' "את אשר יהב להם והרבה ניסים בים סוף" אין זה עיקר כאן, שכיון מדובר כאן על נסים של קריעת ים סוף, אלא על החני' של בין מואב ובין האמורי, והסיפור שהי' כאן עם ואשד הנחלים, כביאור רש"י שנתקרבו ההרים כו'. וזה שמביא לכאן את והב בסופה, כדי לומר ש"כשם שמספרים בנסי ים סוף כו'".

ובפשטות כוונת הפסוק לומר, שהיו כאן הרבה ניסים כמו בים סוף - אף על פי שלא כתובים במפורש (כמו בסיפור של קריעת ים סוף). ומי שהי' באותו מקום ובאותו זמן שזה קרה אין לכאורה צורך לדבר על נסים של ים סוף. שהרי שם במקום נעשו נסים גדולים, אבל במשך הדורות "בספר מלחמות ה'" כשסיפרו נסים שענשו לאבותינו (בספר - פי' כשיספרו), והדרך כשמספרים מקדימים - בדרך כלל - את המוקדם, ולכן יספרו באריכות על מה שקרה בנסים של ים סוף הנה "על כן" על חני' זו ("על כל" אין הכוונה "לכן" (כמו על כל ברך ה' גו") אלא "על זה") "יאמר בספר מלחמות ה'" כשיספרו על מלחמות ה' (ואז יספרו בודאי על "והב בסופה" על הנסים של ים סוף), הנה כמו"כ יש לספר ואת הנחלים ארנון בנסים שנעשו בנחלי ארנון, והביא כאן לדוגמא את והב בסופה, כי גם כאן נעשו נסים גדולים (על דרך שנעשו בים סוף). ויומתק ההוספה של רש"י (אשר יהב להם) והרבה נסים (בים סוף) שזה לא נמצא בכתוב, אבל מובן מאליו, שהרי זה כל הצורך להביא לכאן את "את והב בסופה" לומר שכשם שבים סוף היו נסים גדולים (הרבה נסים) כך "כאן נעשו נסים גדולים" כמבואר להלן בפסוקים עפ"י פרש"י.

ולהעיר שכמו בקרי"ס שרו שירה, גם כאן נאמר אז ישיר ישראל.

אלא שיש לומר שבים סוף כיון שהאויב שרדף אחריהם הי' בגלוי הנחה גם הנס סופר בגלוי, וכאן האויב הי' בנסתר הנה גם הנס סופר בנסתר.

וע"ד הצחות יש לדמות לענין זה ענין הגורל בחלוקת הארץ, שפירש"י (במדבר כו, נד) בד"ה לרב תרבה נחלתו "שהגורל עצמו הי' צווח כו'", ונמצא שזה כאילו נברא פה לקלף של הגורל, ויש מקום לומר שכשם שפי הארץ ופי האתון נבראו בע"ש ביה"ש, כן נברא גם פי הקלף, ואעפי"כ לא נמנה במשנה. כשם שלא נכתב בפירוש בתורה, וי"ל בדא"פ שיש חילוק בין הדברים הנכתבים בפירוש לבין הדברים הבאים ברמז, אף שהכל ניתן למשה מסיני.