במדבר (ו, כד) "יברכך ה' וישמרך", מפרש רש"י על המילה "יברכך": "שיתברכו נכסיך". ועל "וישמרך" מפרש רש"י: "שלא יבואו לך שודדים ליטול ממונך וכו'".

והנה לכאורה למדים מפרש"י שכוונת "וישמרך" היא שהקב"ה שומר את ממונו של אדם, ולא את האדם עצמו, דהרי ממון האדם הוא דבר נפרד מהאדם. ולכן זה ששומר ממונו אינה שמירה על האדם אלא שמירת נכסיו, וא"כ הול"ל "יברכך ה' וישמרנו", או כדומה לזה, שאז יהיה משמע בהדיא שקאי על הממון. ובודאי שכשאדם מאבד ממון, זה נוגע להאדם עצמו כתוצאה, שיש לו צער ועגמת נפש שהיה יכול לקנות דברים עם הממון, אך מ"מ סו"ס הממון הוא דבר נפרד מהאדם, והשמירה היא לא על האדם אלא על ממונו, וא"כ, קשה ד"וישמרך" משמע שקאי על האדם.

ואולי י"ל, דבאמת הממון והאדם הם ענין אחד. דאיתא בתניא (לקוטי אמרים פרק לז) בנוגע למעלת מצוות הצדקה, שכשאדם נותן צדקה, הוא ממש נותן את נפשו להעני.

והפירוש הוא, כי כיון שהאדם עמל ויגע בכל כחותיו ובכל כוחות נפשו כדי להרוויח ממון זה, נמצא שעתה הממון הוא פדיון ותמורה לכל הכחות שנתן. ולכן לכאו' כשאדם נותן את הממון הזה לצדקה, הוא נותן חלק מעצמותו. ולפי"ז שייך להבין כיצד נתינת הצדקה יכולה להיות במקום תענית (כדאיתא באיגרת התשובה), כי שניהם עניין אחד, שנותן מנפשו ולא אוכל או שנותן מנפשו את הכסף שנמצא בו נפשו. ואולי זה הטעם מדוע צדיקים חסים מאד על ממונם, ואפי' על כמה פרוטות (כמו שראינו אצל יעקב שחזר והשאיר את כל משפחותו בשביל לקחת כמה פרוטות ששכח), דפירש רש"י התם, שהטעם שחסים על ממונם הוא כי לא פשטו ידן בגזל. ואפשר שהפירוש בזה הוא, שכיון שלא פשטו ידיהם בגזל, אלא שהם בעצמם טרחו ויגעו בעד הכסף, א"כ כחותיהם ממש נמצאים בהכסף הזה, והוי ממש כחלק מבשרם, ולכן חסים מאד עליו כמו שאדם חס על עצמו. וזה לשון אדמוה"ז: "ואין לך מצווה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצוות הצדקה, שבכל המצוות אין מתלבש בהן רק כח א' מנפש החיונית בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסוק אחר שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותן לצדקה הרי כל נפשו החיונית עולה לה'".

אך עדיין צריך ביאור, דהרי בפסוק לא מיירי על כסף שהאדם עמל ויגע בשבילו, אלא בממון שהקב"ה נתן לו במתנה. וא"כ לכאו' נמצא שאין נפש האדם נמצאת בכסף זה, ונמצא שנשאר הכסף כדבר נפרד מהאדם, והדרא הקושיא לדוכתיה, שמה הלשון של "וישמרך" הלא כספו של אדם הוא דבר נפרד מהאדם עצמו.

ועל זה יש לתרץ מהמשך דברי אדמוה"ז שאפי' כסף שיש לאדם שלא ייגע בשבילו ולא טרח בעדו, מ"מ נמצא נפש האדם בכסף. ואם נותנו לצדקה, הוא ממש נותן את כחות נפשו, וזה לשונו "וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מ"מ הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית, נותן חיי נפשו לה'". וראינן שכסף הוא נפש האדם מצד שבכח כסף זה יכול לקנות חיי נפשו, ולא נחשב כדבר נפרד מהאדם. ופסוק דידן הוא לכאו' ראי'ה טובה לדבריו, שראינן שהפסוק נוקט לשון של "וישמרך" שקאי על האדם, אע"פ שהפירוש הוא שהקב"ה שומר את כסף האדם, שאפי' לא ייגע בשבילו, כדי להראות שאפי' כסף כזה שניתן לו במתנה, הוא ממש כדבר א' עם נפש האדם.

כך ניתן לפרש גם כן שזוהי כוונת המשנה במס' נדרים (פ"ד, מ"א), שמי שמודר אכילה מהשני, אסור להנודר ליתן על דברים ששוים כסף, (כגון להשאיל לו דברים שהדרך להשכירם בכסף, שנמצא שהמודר הרוויח כסף). ואע"פ שרק מודר באכילה, ולא קבל הנאת אכילה אלא הנאת ממון, פירש הרע"ב, שכיון ש"באותם המעות (שהרוויח המודר מזה שהנודר השאילו דבר שהדרך להשכירו) יכול לקנות אוכל נפש, שפיר נקרא הנאת אכילה. דמהמשנה הזאת חזינן בהדיא שאע"פ שהרוויח ממון בעלמא, מ"מ הממון הזה כבר נחשב כאוכל נפש, אע"פ שעדיין לא השתמש בו לאכול נפש, ועד כדי כך שממש להלכה מי שמודר בהנאת אכילה אינו יכול ליהנות באופן כזה כנ"ל. וזוהי ראיה לדברי אדה"ז, שאפי' מי שלא ייגע בשביל הכסף, לכסף זה יש שם שהוא אוכל נפשו, שמקושר עם עצם האדם כמו אוכל שנעשה כדם ובשרו של האדם.