עה"פ (בראשית ב, ה) "כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ וכו'" מפרש רש"י בד"ה ה' אלקים: "ה' הוא שמו, אלקים שהוא שליט ושופט על כל העולם וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו ה' שהוא אלקים".

ולכאו' יל"ע מדוע לא פירש רש"י את הפי' הנ"ל כשנזכר ה' אלקים בפסוק שלפנ"ז שבו נאמר לראשונה את הצירוף הזה של ב' השמות ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" ומדוע המתין לבארו רק בפעם השניה בפסוק שמופיע הצירוף בה' ואלקים?

ונ"ל בפשטות ע"פ מה שכבר באר רש"י בפסוק הראשון בבראשית בד"ה ברא אלקים "ולא אמר ברא ה' שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין והיינו דכתיב "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים".

ועפ"ז י"ל דלכן לא ביאר רש"י את הענין בה' הוא שמו וכו' על הפסוק הראשון שבו מופיע הצירוף הזה משום דבפסוק זה מבואר הענין דשיתוף מדת הרחמים שהיה בנוגע לכל הבריאה ולכן כאן כשמדובר על כללות ענין הבריאה "עשות . . ארץ ושמים" יש לפרש התיבות ה' ואלקים כפי שכבר ביאר רש"י דזה מורה על השיתוף של מדת הרחמים שהי' בבריאה.

ודוקא בפסוק השני שאין המדובר על כללות ענין הבריאה אלא על הענין דמטר שהוא ענין פרטי ומסויים (לפ"ע), מתעוררת השאלה מה הפי' כאן בה' אלקים? ולכן פירש שה' הוא שמו, ואלקים זה הענין שהוא שליט ושופט.

אלא שלאחרי שנתבאר הביאור הנ"ל בנוגע להמטיר "ה' אלקים" הרי שזהו (כפי שכתב רש"י) הביאור בכל מקום לפי פשוטו "ה' שהוא אלקים" וזה יתכן לומר גם בפסוק של ביום עשות ה' אלקים, שנוסף על הענין דשיתף מדת הרחמים, יש גם פי' הפשוט "ה' שהוא אלקים", אבל מלכתחילה עדיין לא הי' איזה הכרח לפרש כן כיון שישנו הפירוש דשיתף מדת הרחמים שלכן המתין רש"י לבארו עד פעם השני' שבה נזכר הענין דה' אלקים.