בגליון תתקפב (עמ' 71 ואילך) הבאתי הא דאיתא ברש"י במדבר (ג, כט) ובמדרש תנחומא ע"ד הסמיכות של בני קרח לדתן ואבירם ודגל מחנה ראובן שמכאן אמרו "אוי לרשע אוי לשכנו", והקשיתי ע"ז דהא דתן ואבירם היו כבר בחזקת רשעים ומוסרים, וא"כ לא שייך גביהם לשון זה, מכיון שעיקר החידוש של "אוי לרשע אוי לשכנו" הוא למי שהוא איש כשר ונעשה שכן לאיש רשע. ותירצתי שבמתן תורה נעשו דתן ואבירם גרים עכ"פ, ופסקה זוהמתן ולא היו שוב בבחינת רשעים.

והעירו המערכת שבלקו"ש חל"ג במדבר (ב) הובאו ג' אופנים ע"ד "אוי לרשע ואוי לשכנו" וע"פ כל אחד מהאופנים שם מתורצת הקושיא שהקשיתי.

ואיני רואה שם תירוץ לקושייתי. דהנה בלקו"ש שם מפרש שהתנחומא ס"ל שפעולת השכנות היא בעיקר לענין העונש או לזה ששכנו נגרר אחריו, אבל לא שנעשה עי"ז שינוי במהותו של השכן. ולפרש"י פעולת השכנות אינה רק בנוגע לעונש אלא היא גם פעולה ושינוי בגוף השכן. ושיטת המדרש רבה היא שהשכינות הוא סימן על מהותם של השכנים, שבמהותם שייכים זה לזה. וכל זה אינו שייך בדתן ואבירם (וכהלשון בלקו"ש שם) ש"היו בעלי מחלוקת בטבע".

ועיין שם שכותב "ומטעם זה מפרט רש"י "דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש" ולא כתב סתם "לכך לקו מהם עם קרח ועדתו" - שיש לומר, שבזה שצירף "דתן ואבירם" לה"מאתיים וחמשים איש" בחדא מחתא, כוונתו להדגיש תוכן וענינה של שכינות לרשע, שפועלת ומשפיעה על מהותם של האנשים השכנים אליו, דכשם שפשוט ש"דתן ואבירם" לא רק נגררו אחרי מחלוקתו של קרח, אלא הם היו בעלי מחלוקת בטבע, כך נפעל בהמאתיים וחמשים איש ע"י השכינות ל­רשע, שנעשו בעלי מחלוקת".

ונמצא, דזה שהוסיף "דתן ואבירם" אינו אלא להראות פעולת דתן ואבירם על האחרים, וע"ז כתבתי בהערה שם שאפילו אם נתרץ שיש לרש"י טעם להכניס דתן ואבירם להענין של "אוי לרשע אוי לשכנו" (וכבלקו"ש שם) אבל עדיין אינו מתורץ דברי המדרש רבה שאינו כולל דתן ואבירם עם המאתיים וחמשים איש*, וע"ז תירצתי מה שתירצתי.