בראשית (ח, יז), רש"י ד"ה הוצא, הוצא כתיב היצא קרי, היצא אמור להם שיצאו, הוצא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה.

לכאורה אין ענינו של רש"י לפרש כל קרי וכתיב, וכמו להלן (יד, ב ו-ח) "(מלך) צבוים" שהכתיב הוא צביים - בשני יודין והקרי הוא בו' י' (הב' בחולם מלא) ורש"י לא אומר כלום, ואם מפני שאין ידוע לו (בפשש"מ), הרי הי' אומר לא ידעתי למה נקרא כן, וכיו"ב, אלא מפני שאין נ"מ מזה לפשש"מ, אין ענינו לפרש למה נכתב כך, ונקרא כך.

וכאן אין לכאורה קושי מיוחד בהיצא והוצא, כלומר שתוכן המלה מובן, ואעפי"כ רש"י (מאריך ו) מבאר את הכתיב ואת הקרי.

וי"ל בדא"פ, שכאן הוא להיפך מכל מקום אחר, שבדרך כלל הקרי מובן יותר מהכתיב, "כי הקרי הוא לפי ההבנה הנגלית לנו, והכתיב הוא למעלה מהשכל וההבנה, שתיבה זו בכתיבתה אין לה לבוש בבחינת ההבנה, ובקריאתה בפה יש לה לבוש (כו')" - אגה"ק יט (קכח, א), וכאן דוקא הכתיב הוא כפי הרגיל "הוצא" כמו הושב את אביך ואת אחיך (בראשית מז, ו), והולך מהרה אל העדה (במדבר יז, יא), והקרי הוא באופן שאינו מצוי (כלל), שבודאי יש לזה משמעות גדולה בפש"מ, דבלאו הכי לא הי' כזה שהקרי הוא בשינוי מהכתיב הראוי להיות.

וע"ז מפרש רש"י "היצא אמור להם שיצאו הוצא כו'", והיינו שאם הי' נקרא כמו שכתוב (הוצא), שזה כרגיל, אז אין משמעות מיוחדת בתיבה זו, כלומר, שהפירוש בתיבה זו הוא שיאמר להם לצאת, כמו שנאמר לו בעצמו צא מן התבה, שכפשוטו היינו שניתן להם רשות לצאת מן התיבה, שכפי שאמר לו הקב"ה (ז,א) בא אתה וכל ביתך אל התיבה, אמר לו עתה צא, ועד"ז מתפרש כל החי גו' הוצא אתך גו' שכאן ניתן להם רשות לצאת, אבל אין קפידא בזה, דמי שאינו רוצה לצאת, ובפרט עפ"י המבואר בספרים שהתיבה הי' מעין לעתיד לבוא, וגר זאב גו' מובן ביותר שיתכן ויהי' כאלה שלא ירצו לצאת.

ולכן מפרש רש"י שכיון שכאן הקרי הוא משונה מהכתיב (ובאופן הפוך שהכתיב הוא רגיל והקרי בלתי רגיל), בע"כ שכאן ה"כתב" מרמז ליותר ממה שכתוב (כרגיל), כמו בכל פעם ש"והכתיב הוא למעלה מהשכל וההבנה כו'" (כנ"ל מאגה"ק סי' יט) וכן כאן אף שנראה לנו שזו תיבה רגילה, אבל בע"כ יש בה רז, ומה הרמז, הנה בתחילה מפרש את הקרי, שזה החלק "ההבנה הנגלית לנו" (כנ"ל אגה"ק סי' יט), שזה היצא אמור להם שיצאו, הוצא אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה, שזו ההוספה על הקריאה ונלמד מן הכתיב.

ולהעיר שלכאורה "היצא" מראה יותר על "הוציאם אתה" מ"הוצא", שיותר מודגש בנין הפעיל בתיבת היצא. ואיה"נ שמצד אחד משמע בתיבת היצא יותר (שזה מפעיל) את האחרים, אבל אין משמע כ"כ שזה ע"י דיבור, אלא יותר ע"י מעשה על דרך "הוציאם אתה". משא"כ הוצא אף שלא מודגש כ"כ האחרים, הנה זה עצמו מראה שאופן ההוצאה היא יותר חלשה, והיינו שזה רק ע"י דיבור ("אמור להם שיצאו") וכמו "והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" שזה יבוא ע"י (שם) "... לכה ואשלחך אל פרעה" שאז ממילא יצאו ישראל ממצרים.

אבל עפ"י הנ"ל, שמתחילה - בדרך כלל - לומדים את הקרי, הוא הנגלה, ואח"כ את הכתיב,ש"אין לה לבוש בבחינת ההבנה", הנה בע"כ אנו דורשים מקודם את הקרי שזה "היצא", וע"ז מפרשים שהכוונה "אמור להם שיצאו", שכך הוא הדרך שאומרים לצאת, ואח"כ דורשים את הכתיב שזה "הוציאם אתה", הוצא - הוציאם אתה, אבל בתיבה עצמה (אולי) אין משמעות של "הוציאם אתה" ב"הוצא" יותר מב"היצא".

ועפ"י הנ"ל יומתק - על דרך הצחות - לשון רש"י בתחילת הביאור "הוצא כתיב היצא קרי", שלכאורה זה מיותר, שהרי אנו רואים שכתוב הוצא, ועיקר החידוש הוא הקרי, וא"כ הי' צ"ל ד"ה הוצא ואח"כ לומר, היצא קרי, אמור להם שיצאו, (ואח"כ) הוצא כתיב אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה, ועל דרך שעשה רש"י להלן יב, ח בד"ה אהלו אהלה כתיב (וכאן העתיק הקרי והוסיף ח"כ את הכתיב, כנ"ל, שכך הוא הרגיל בכל פעם, שהקרי הוא הרגיל והכתיב הוא בלתי רגיל) בתחילה נטע את אהל אשתו ואח"כ את שלו, ע"כ. אבל לא הקדים "אהלו קרי אהלה כתיב" אלא העמיד את הקרי כרגיל, ורק הוסיף שיש שינוי בכתיב ודרשו.

שי"ל שהכוונה בזה להראות שבעצם מתיבת "היצא" היתה המשמעות אם אינם רוצים הוציאם אתה.אבל מכיון ש(הוצא כתיב ו)היצא קרי, והרי תמיד הקרי הוא העיקר אצלנו למעשה, והוא הרגיל, א"כ בע"כ שהיצא (הקרי) הוא "אמור להם שיצאו" שכך מוציאים בדרך רגילה, והכתיב שאינו רגיל (בדרך כלל אצל כל קרי וכתיב) נדרש לאם אינם רוצים (וכנ"ל באריכות).

לעיל מובא מאגה"ק "כי הקרי הוא לפי ההבנה הנגלית . . והכתיב הוא למעלה מהשכל וההבנה . . אין לה לבוש בבחינת ההבנה ובקריאתה בפה יש לה לבוש כו'".

אולי יש לדייק שאמר כי הקרי הוא לפי ההבנה, ולא אמר כי הקרי בפה, ואח"כ מסיים ובקריאתה בפה יש לה לבוש כו', שלכאורה תיבת "בפה" מיותרת.

ואולי קאי על התיבות שאינן כתובות בכלל ב"כתיב", ובמסורת שצריכים לקרותן (כמו רות ג, ה, יז), ששם נמצא שאין בכלל אופן התיבה שבקרי, שאין בכלל תיבה, ורק עי"ז שקוראים בפה רואים שיש כאן קרי. ועד"ז יש תיבות הכתובות וקוראים תיבה אחרת לגמרי (בעפולים - בטחורים),שרק ע"י קריאתה בפה יש הקרי.

לעיל נתבאר (בדא"פ) שאף שאין עניינו של רש"י לבאר הכתיב והקרי, אבל כיון שבנדו"ד הוא שונה מכל מקום אחר, הרי בודאי שזה נוגע גם לפשש"מ.

ויש להסתייע מלהלן טז, ה ברש"י ד"ה אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך "כל בינך שבמקרא חסר וזה מלא קרי ביה וביניך כו', שמפני שכאן שונה מבכל מקום אחר, הרי בודאי יש כאן לימוד שנוגע לפשש"מ, והוא שהכניסה עין הרע כו' שעפי"ז מובן בפשש"מ מה שהמלאך אמר להגר הנך הרה, והלא כבר הרתה כו' אלא מלמד שהפילה הריון הראשון.

ולהעיר שבתיבה זו עצמה (וביניך) יש נקודה על היוד, ועל זה לא פירש"י כלום, כי זה אינו נוגע לפשש"מ.