במדבר יז, כה ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי והכל גו'.

שבלי הצווי יתכן גם שלא היו צריכים להחזיר את המטה לפני העדות (בקדש הקדשים), כיון שכבר עשה פעולותו, ואדרבא יש סברא שלא יהי' בקדש הקדשים, ששם ראוי שיהי' הארון לבדו, ולכן הי' הציווי השב את מטה אהרן לפני העדות.

ויש שמפני שגדול השלום ושנאוי המחלוקת (רש"י בראשית יא, ט) רצה הקב"ה להראות שחביב לפניו מקל זה שמסיר המחלוקת שיהא מונח במקום הכי חשוב ששם מונח הארון ושני הלוחות.

ויש להוסיף שלכן הודגש תיבת (ענין) "העדות", שהי' יכול לכתוב (יז, כב) (לפני ה') באהל מועד.

ולהעיר שלעיל בספר שמות בפ' בשלח (טז, לג) לענין צנצנת המן כתוב (על אותו מקום) והנח אותו לפני ה', ותו לא. אף שאח"כ בפסוק שלאחריו (טז, לד) כתוב ". . ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת".

ויתבאר אי"ה להלן. -

ובפרט שהציווי (בפעם הראשונה) בפסוק יט הוא והנחתם באהל מועד (ושם עצמו, ממשיך) לפני העדות גו'. וא"כ הי' יכול בכל הפעמים לכתוב באהל מועד ואני כבר יודע שזה צ"ל לפני העדות ואעפ"כ הדגיש בכל פעם באהל העדות, בפסוק כב, ובפסוק כג ובפסוק כה, שבזה מודגש החביבות של השלום שיהי' מונח לפני הלוחות - התוחי"צ - שזה כאילו אומר שקול זה כזה.

ולהעיר שגם צנצנת המן הי' מונח בקדש הקדשים על פי ציווי ה', (אלא ששם לא נאמר (בציווי) לפני העדות, כנ"ל), וי"ל בדא"פ שגם כאן מראה ענין זה על חביבות מיוחדת שענין המן הוא "הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים" שבכללות ענין האוכל קשור עם הגוף הגשמי, וזה בא להראות עד כמה חביב גופו הגשמי של יהודי שכזכר ללחם שהאכילם, בקש לשמור את צנצנת המן "לפני ה'", ופירש"י "לפני הארון".

ויש להוסיף בדא"פ שלכן נצווה אהרן דוקא שהוא יניח את הצנצנת - אף שבכללות המן בא בזכות מה - כי באהרן התבטא אהבת ישראל ביותר – השייך גם לגוף היהודי – בעינן אוהב שלום ורודף שלום, לכן נצטווה הוא שמניח את הצנצנת שגם היא מראה על אהבת ישראל (השייך לגוף הגשמי).