ראש ישיבת תות"ל - מיניסוטא
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש האדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרון ביום ההוא":
ויהי
נתקשו המפרשים (אור החיים ועוד) למה כתיב "ויהי" בלשון יחיד כאשר מדובר על רבים שהיו טמאים לנפש האדם ומהתירוצים בזה:
א) אור החיים: "שמאמר ויעשו בנ"י את הפסח, הי' להם להשתמר מטומאה ותבוא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה' ונטמאו ולא חששו למצות הפסח ת"ל ויהי ל' יחיד לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובע"כ היו נטמאים".
ודבריו צריכים ביאור א) בהבנתו. ב) בפשטות "ויהי" שבפסוק, לא על הטומאה קאי אלא על האנשים.
ב) אור החיים: "כי לצד יחידים הוא שלא יכלו לעשות הפסח אבל אם היו צבור היו יכולין לעשות הפסח כי בא בטומאה".
ג"ז צריך ביאור דהרי מובן דמ"ש דצבור בא בטומאה היינו רק כשהוא רוב בנ"י ולא הרבה יחידים יחד וא"כ הו"ל 'ויהיו' אף כשיש הרבה יחד.
ג) חזקוני: לפי פירש"י ביהושע ב, ד. "ותקח האשה את שתי האנשים ותצפנו", דיש מקראות מדברים על הרבים כיחיד. וכן פירש"י באיוב מב, טו. ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ" דלא נמצא מעשה של נשים יפות כמעשה יופי של בנות איוב, ומקרא זה דוגמת "ויהי אנשים אשר היו טמאים" וכן הרבה.
וצריך ביאור שהרי בין הפסוקים דיהושע ובין הפסוק דאיוב פירש"י הטעם למה שינה לכותבו בלשון יחיד - ביהושע - דלפי שמיהרה בהטמנתה ובמקומות צר כאילו היה יחידי - ובאיוב - חידש לנו רש"י דבר גדול בשינוי הפשט מפשוטו שהיו יפות כפשוטו מכל הנשים – והוסיף – דמעשה נשים היו יפות, ועל מעשה הנשים שייך לאומרו בלשון יחיד. ואדרבה לשון הפסוק "ולא נמצא" בלשון יחיד זהו מה שהכריח רש"י לפרש כן, ולכן במה שהוסיף רש"י "ובמקרא זה דוגמת אנשים אשר היו טמאים" יש לפרש גם כן (לא כמו שיש שהבינו בסתם דמדבר על הרבים כיחיד – דהרי טעמא בעי?!) דלא על האנשים (רבים) קאי אלא על מעשה הטומאה, (שהיא מעשה יחידאה).
אבל מובן שפירוש זה אינו ע"ד פשוטו של מקרא לבן חמש למקרא.
ד) אגרא דכלה: עפימ"ש בגמ' (מגילה י, ב) דכל מקום שנא' 'ויהי' אינו אלא לשון צער. ובגמ' מבואר דנובעת משמעות צער מן המלה 'ויהי', שהיא נדרשת כמו ויהי ששניהם לשון צער. ובנדו"ד מאוד היו מצטערים האנשים החשובים הללו על שלא יכלו להקריב. ומובן דגם זה הוא שלא ע"ד הפשט.
ה) פענח רזא: "כי לא היה רק מישאל לבדו לנדב ואלצפן לבדו לאביהו".
ודבריו צ"ב שהרי סוף סוף היו שתים יחד, ונטמאו יחד, ובאו לשאול יחד?!
אנשים
ולהעיר ממ"ש בספרי עה"פ ט, א: "'ויאמרו האנשים ההמה אליו' מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצות דמלת האנשים לכאורה מיותר אלא ללמד שהיו צדיקים דאנשים לשון חשיבות הוא (או דילפינן "ההמה" – ראה בתו"ש שם)".
רש"י (במדבר יג, ג) כתב - כל אנשים שבמקרא ל' חשיבות, ופ' הרא"ם - דהיינו בכל מקום שבא מלת אנשים במקום תואר כמו "כלם אנשים" "וחזקת והיית לאיש" אבל כשלא יהיו במקום תואר כמו "ויאמרו האנשים אל לוט" "ואת האנשים אשר פתח הבית" "שלח לך אנשים" כולם לשון אנשים ממש הם ולא חשובים.
והראיה לזה: א) על זה שאחר שאמר "שלח לך אנשים" חזר וכתב "כלם אנשים", להורות על חשיבותם. ואילו היו כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות למה חזר וכתב "כלם אנשים"? ב) "שני אנשים עברים נצים" רשעים הם. ג) וכן "את האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים", הם אנשי סדום.
והנה בפי' באר בשדה (וכעי"ז בפי' דצה לדרך) כתב דאין מכל אלו סתירה דודאי איכא "אנשים" הרבה בתורה דאתו לאפוקי נשים – במילים אחרות – כל אנשים שבמקרא שהוא מיותר הוא לשון חשיבות. ומפורש הוא בבמדבר רבה (טו, ה) "וכי כסילים היו המרגלים והלא כבר נאמר שלח לך אנשים וכל מקום שנאמר אנשים אינו אלא אנשים צדיקים וכשרים".
ע"ד הרמז: מובא בס' ארזי הלבנון ע' קס"ה – "האנשים" ר"ת מי היו נושאי ארונו של יוסף וברזא דמאיר (אות י"ז) "אנשים" ר"ת נושאי ארונו של יוסף ממצרים.
ראה בפי' בעל הטורים – א) "אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" – בגמטר' אלו שהיו נושאין ארונו של יוסף. 2) "אשר היו טמאים" – בגמטר' זה למת מצוה.
והרבו בזה עוד בספרי הרמז – בס' ארזי לבנון מביא "האנשים" ר"ת: מי היו נושאי ארונו של יוסף – בס' רזא דמאיר "אנשים" – ר"ת נושאי ארונו של יום ממצרים. בס' ברכת פרץ "אנחנו טמאים לנפש" בגמטר' אלו מישאל ואלצפן.
וכל זה מיוסד על מחלוקת הגמ' (סוכה כה, א) דהקשה אותן אנשים מי היו?
נושאי ארונו של יוסף היו, דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהו. ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר, אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח.
ויל"ע למה לפירש רש"י מי היו? ואם תגיד ותאמר שע"ד פשוטו של מקרא אין כל נפ"מ, האמת אינו כן, שהרי מבואר בצל"ח (שם) דהטעם דמקשה הגמ' מי היו הלא יתכן שמתוך ששים ריבוא מישראל ימותו מהם בכל יום ויהיו טמאי מתים (ראה ריטב"א ובפי' אבן עזרא עה"ת), אלא רש"י לשיטתו לעיל בפ' כי תשא (שמות ל, טז) שלא מתו מישראל מאז המנין הראשון שהי' למחרת יום הכפורים עד המנין השני באחד באייר, וא"כ שפיר צריך לבאר מי היו?
טמאים לנפש
רש"י כבר פירש לעיל (ה, ב) מהו טמא לנפש: "דמסאב לטמי דאנשא אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי". וראה ברמב"ם (שם) שמה שהכריח המתרגם לתרגם לנפש האמור פה לעצם המת ולא למת עצמו הוא מפני הלמ"ד של לנפש, שהי' ראוי להיות וכל טמא בנפש בבי"ת, ומפני שנכתב בלמ"ד הוכרח לנפש שהנוגע הזה לא נגע במת עצמו אלא לדבר אחר לו, כמו עצם המת וכיוצא בו שהם של המת לא הוא עצמו.
וראה בפי' באר בשדה, דהתרגום מפרש נפש מלשון עושין לו נפש על קברו, והוא בנין שעושין על הקבר. ופי' וכל טמא לנפש שהוא טמא בשביל שנכנס לנפש לאותו בנין שעל הקבר, וטעם טומאתו משום העצמות שהם בקבר, וז"ש לטמי נפשא דאינשי פי' העצמות שהם תחת הנפש, ופי' דאנשא דכיון דיד נפש עליו בודאי הם עצמות אדם.
וכ"ז מבורר יותר לפי שיטת ר"י הגלילי (לעיל) דנושאי ארונו של יוסף היו שיש בו עצמות יוסף.
אדם
כתב האור החיים הקדוש: "אומרו לנפש אדם לומר, אבל לטמא שרץ יכולים הם עפ"י דבריהם (פסחים ד, ב) שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטובל ואוכל פסחו לערב, אבל טמא מת הגם שחל שביעי שלו ביום י"ד אין שוחטין עליו.
ויש לדקדק לפי"ז למה בפסוק י' כשבא הציווי בפועל אינו כתוב "איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה", ולא כתב לנפש אדם.
ולכן נראה מ"ש בצפנת פענח עפ"י מה שפסק הרמב"ם בהל' קרבן פסח פ"ו ה"ב, דיש חילוק בין טומאת נפש אדם היינו מת שלם אלו שהנזיר מגלח (ראה רמב"ם הל' נזירות פ"ז ה"ב-ו) אז אף אם בלילה חזו אין מביא קרבן פסח, משא"כ בפסוק י' שהוא מצוה לדורות התורה אומרת שאפי' אם הוא טמא לנפש סתם באופן שאין הנזיר מגלח ג"כ פעמים שהוא נדחה לפסח שני דהיינו אם חל ערב הפסח באמצע ימי טומאתו שאינו ראוי לאכול לערב.
במשך חכמה כתב עפ"י משחז"ל ביבמות (סג, ב) דכל אדם שאין לו אשה אינו אדם, הרי דזכר ונקבה יחד נקראים אדם, ויוסף הצדיק הי' שליט ביצרו, וקיים המצוה רק לשם שמים ושפיר נקרא אדם.
ובפרדס יוסף מביא עוד מס' נר למאה בשם האריז"ל דנדב ואביהו היו נפש אדם הראשון, א"כ לפי"ד חז"ל שהיו אלו מישאל ואלצפן שנטמאו לנדב ואביהו, שפיר שייך שיזכיר נפש אדם וקאי על אדם הראשון.
ולא יכלו
באור החיים הקדוש פרשו: על הטומאה - שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח ובעל כרחם היו נטמאים הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד יום ארבעה עשר.
ע"ד החסידות: אותם אנשים שהיו אנשים גדולים הרגישו שאינם יכולים להקריב הקרבן פסח ולא הבינו הענין הרי נתעסקו במצוה ומדוע זה יקנסו ותנטל מהם מצוה זו.
לעשת
יש לדקדק למה בקרבן פסח מצינו לשון עשי' דוקא (וכדלעיל ט, ב. "ויעשו בנ"י את הפסח . . תעשו אותו") מה שלא מצינו בשאר הקרבנות אלא לשון הקרבה או הבאה, ובדוחק י"ל דקאי לא רק על אופן ההבאה והשחיטה והזריקה כשאר הקרבנות אלא גם פרטי האכילה "על מצות ומרורים וכו'".
לעיל בפסוק ד' כתב הבעל הטורים ד"לעשת" חסר וי"ו לומר לך שלא עשו אלא אותו פסח בלבד.
וראיתי מביאים מס' נחלת יעקב יהושע שלכן חסר הוי"ו, כיון שבפסח שחל בו' ימי המעשה לא הקריבו ורק הפסח שחל בשבת הקריבו.
ביום ההוא
שחל שביעי שלהם בערב פסח, הוא שאינם יכולים אבל ביום שלאחריו היו יכולים, (ויש שפירשו דביום ההוא נטמאו).
ויקרבו
לשון זו כתוב גם בפרשת בנות צלפחד (במדבר כז, א) "ותקרבנה בנות צלפחד...".
לפני משה ולפני אהרן
ספרי: "כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא הי' יודע אהרן מנין לו (רש"י)".
ובאור החיים הקדוש פי' טעם קרבתם לפני משה ואהרון לפי פשט הכתוב, כדי שתבוא ההוראה ממשה תיכף ומיד לכהן להקריב את קרובנם.
בס' פנים יפות (עה"ת) פי' שהיו מסופקים אם ידע משה הוראה זו, והיו סבורים שישאל במשפט האורים והתומים, וכיון שאחז"ל שאין נשאלין אלא למלך, לכן הוצרכו לבוא לפני משה ולפני אהרן שאם לא קיבל משה דין זה מסיני ישאל באורים ותומים, אבל משה לא הוצרך לזה שנא' בו "פה אל פה אדבר בו" לכך אמר להם "עמדו ואשמעה" שא"צ לאורים ותומים.
ונתקשו המפרשים, הרי בגמ' (בבא בתרא קב, ב) נחלקו רבי יאשי' ואבא חנן משום רבי אליעזר אם בבית המדרש היו יושבים או סרס המקרא ודרשהו ולמה הכריע כחד מאן דאמר...
(ולהעיר דע"י פי' דבבית המדרש היו יושבין הקשה בס' מקרא קודש (ואין קושייתו ע"ד הפשט אלא ע"ד ההלכה) דהרי ה' בשבת שחל בו ערב פסח ואיכא לקבוע מדרש בעת מנחה ואיך ישבו אז משה ואהרן בביהמ"ד. ותירץ דהרי טעמו של דבר שאסור לקבוע מדרש הוא בגלל פטירתו של משה בזמן זה וא"כ פשוט דבחייו של משה לא הי' איסור זה נוהג).
ובנחלת יעקב תירץ דשפיר עבד רש"י דהשמיט דעת ר' יאשי' משום דאס"ד שבאו לפני אהרן תחלה ואח"כ לפני משה, ה"ל לכתוב כן בהדיא, ויקריבו לפני אהרן ולפני משה, דהא כמה פעמים בתורה הזכיר את אהרן תחלה לומר ששקולים היו.
ובמשכיל לדוד הוסיף עוד ב' תירוצים: דהכא מהיכי תיתי דאהרן הי' יודע דין זה דפסח שני טפי מכל ישראל? אין זה דבר התלוי בסברא, ומשה לא אמר להם עד הנה שום דבר מזה, משום הכי אין מתיישב לפשיטא דמלתא סברת ר' יאשיה ולכך לא מייתי אלא אידך. א"נ דיש הוכחה ממשמעות פשט הכתוב כוותי' דר"א, וזה מדכתיב בקרא דבתר הכי "ויאמרו האנשים ההמה אליו", ואם אומר דאזיל קמי' דמר באפי' נפשי' וקמי דמר באפי נפשי', א"כ אליהם מיבעי לי', ומדכתיב אליו ש"מ דלא אמרינן מידי אלא למשה ומה שהזכיר אהרן היינו שגם הוא הי' יושב בבה"מ.
ובלקו"ש חכ"ג ע' 188 מבאר כ"ק אדמו"ר טעם הפנימי למה מביא רש"י ב' השיטות דוקא בפרשיות פסח שני ובנות צלפחד שתוכנן שווה בזה שבא ע"י העבודה דמטה דטענו "למה נגרע לבלתי הקריב", "למה יגרע שם אבינו", והוא ענין דלימוד בבית מדרש ע"י פלפול חברים וכן ענין סרס המקרא ודרשהו דיש המקרא כמו שניתנה מלמעלה ואינו מובן ודוקא ע"י אדם הלומד ומסרס המקרא בא בגלוי ובהבנה.
ולכן בפסח שני דנתחדשה בו הלכה מחדש לא הי' בו מקודם פסוק או כיו"ב לסרס שייך בו יותר ששניהם בבית המדרש ישבו במקום שיש בו חידוש דוקא.
ביום ההוא
צ"ע למה הכפיל הכתוב עוד הפעם לדייק שבאו ביום ההוא?
Download PDF