במגילת אסתר (ט, יז) נאמר: "ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו, ועשה אותו יום משתה ושמחה" - ושם (יח) נאמר עוד: "והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה", - וכ"ה גם שם (כב): "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", - והיינו שבשלושת הפסוקים שלפנינו נאמר, 'משתה ושמחה' - הקדימו 'משתה' לפני 'שמחה'.

אולם בפסוק יט (שם) נאמר: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו" - כאן הקדים 'שמחה' לפני 'משתה' ועמד ע"ז בס' 'יוסף לקח' על מגילת אסתר [להגאון ר' אליעזר אשכנזי זצ"ל בעל מעשה ה'] שכתב: "יש לדייק על אומרו קודם ועשה אותו יום משתה ושמחה, וכאן הקדים שמחה למשתה, שכבר הקדמנו אחרי אמרם ז"ל (מגילה ז, א) שהמגילה הזאת ברוח הקודש נאמרה, ואות על כל אות ואות לדקדק, שודאי לאו בכדי נסבה", עכ"ל וע"ש מה שתירץ.

והנראה בזה לתרץ עפ"י מה שכתב אאזמו"ר הגאון ר' דוד פרידמן זצ"ל בספר שלמי דוד (עמ' רכז) בחידושיו על מס' מגילה (ה, ב): "הספד ותענית קבילו עלייהו, מלאכה משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב: "בתשו' מהר"י אסאד (או"ח סי' רו) הקשה למה בתחילה כתוב יום טוב, ומתנות לאביונים לא כתיב, ואחר כך קבלו עלייהו מתנות לאביונים, אבל יום טוב לא קבלו עלייהו. ותירץ משום דמעות מוקצין הן ביום טוב, ועל כן בשעה שקבלו עליהן יום טוב לא קבלו עליהם מתנות לאביונים. עי"ש.

ונראה ליישב עוד עפ"י מה דאמרינן בביצה (טז, א) 'מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה' חוץ מהוצאת בניו לתלמוד תורה והוצאת שבתות וימים טובים, וא"כ מיושב שפיר, דבתחילה כשקבלו עליהם יום טוב לא היו צריכין לקבל עליהן מתנות לאביונים, משום דזה אינו קצוב לאדם מן השמים דהא יום טוב הוא, שאם מוסיף מוסיפין לו, אבל אחר כך כשלא רצו לקבל עליהם יום טוב, אם כן לא יהיה להם לעניים לשמחת פורים, לפיכך קבלו עליהם מתנות לאביונים". עכ"ל אא"ז.

ולפי"ז יבואר היטב למה פעם אחת נאמר 'שמחה' לפני 'משתה' כיון דשם נזכר גם 'יום טוב' ואם זה יום טוב, הרי המועדים לשמחה גדרו הוא שבעצם הוא יום של שמחה, וכמ"ש (דברים טז,יד): 'ושמחת בחגך' אתה ובנך ובתך וגו', וכדאיתא בגמ' פסחים (קט, א) ד"חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, במה משמחם? ביין, רבי יהודה אומר אנשים כראוי להם ונשים כראוי להן", והיינו שגדר המצוה הוא כמ"ש בשו"ע רבנו (סי תקכט ס"ו) ש"חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים אליו", ובס"ז מפרט 'כיצד משמחין' כל אחד לפי ערכו בדברים שמשמחים אותן, ע"ש, היינו שה'משתה' הוא רק אמצעי ומסובב מחיוב השמחה, וע"כ אם קבילו עלייהו את יום הפורים ליום טוב שפיר מובן למה מקדים 'שמחה' לפני 'משתה', כיון דביו"ט השמחה הוא העיקר, והמשתה אינו אלא אמצעי בלבד כדי לעורר את השמחה כנ"ל, אבל לבסוף כשלא קבילו עליייהו ליום טוב, א"כ אין גדרו של היום הוא של 'ושמחת בחגך', וא"כ כל מקום שלא נאמר שם 'יום טוב', מקדים 'משתה' לפני 'שמחה', כיון דאז ה'שמחה' הוא רק מסובב מה'משתה' בלבד, וא"ש מאד.

ועפי"ז יש לבאר בזה עוד, דגבי היכא שנאמר 'יום טוב' נאמר בפסוק (יט) "עושים את יום ארבעה עשר . . שמחה ומשתה ויום טוב" - 'עושים' בלשון רבים, והיינו ענין של ציבור שעושים את היום ל'יום טוב', דהדבר תלוי אם הציבור קבילו עלייהו ל'יום טוב' או לא, אבל לגבי שאר הפסוקים דלא קבילו עלייהו ליום טוב נאמר בכתוב לשון יחיד - 'עשה', והיינו שזה ענין של כל אחד בפני עצמו, שכל יחיד עושה 'משתה' שגורם ל'שמחה' ותו לא, - וגם י"ל ד'עשוה' ו'לעשות אותם' היינו כמו 'עשו' כלומר שנעשו הדברים [ע"י יחידים], משא"כ 'עושים' היינו שפועלים הדבר [ע"י הציבור].

והנה מ"ש לתרץ בשו"ת מהר"י אסאד הנ"ל, יש להבין, דאיתא במס' סופרים (פכ"א ה"ד): "ומתנות לאביונים, ושיש שמספקין לחם ויש מספקין לחם ויין", ע"כ, ובפירוש כסא רחמים (להחיד"א זצ"ל) שם כתב: "ונראה שצריך לתת מתנות לאביונים מיני מאכל, ולא משמע כן בפוסקים, ואין המנהג כן רק נותן מעות לעניים כמבואר בסי' תרצד", עכ"ד. מבואר שהבין במס' סופרים דמתנות לאביונים צריך להיות מיני מאכל דוקא, וכן כתב בפירוש עיטור סופרים, ועי' פרי מגדים (סי' תרצד מש"כ סק"א) שכתב: "יראה לי דלכתחלה צריך ליתן מתנה לאביון דבר הראוי להינות ממנה בפורים, מאכל או מעות שיכול להוציא בפורים", עכ"ל.

ועי' בס' 'שמחת יהודה' שפירש במס' סופרים: "וה"ה למעות, דטעמא דמתנות לאביונים הוא כדי שיקיימו עניים שמחת פורים, והרי הכסף יענה את הכל, אלא שהיה מנהגם ליתן מיני מאכל, וכך כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מגילה הט"ז, אין פוחתין מב' עניים, נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין וכו', מכל זה נראה שהן מעות ויין ומיני מאכל יוצא בהן ידי מתנות". ע"כ. - ועי' בנטעי גבריאל הל' פורים פס"ו.

ולפי"ז אינו מובן תירוץ המהר"י אסאד, שהרי מעיקרא ענינו של מתנות לאביונים הוא מיני מאכל דוקא "כמבואר במס' סופרים, וא"כ מאי שייך לומר דמשום דמעות מוקצין ביו"ט על כן בשעה שקבלו עליהן יו"ט, לא קבלו עליהם מתנות לאביונים, והרי מעיקרא תקנתם היה במיני מאכל דוקא שאינם מוקצין? - ואם אכן היה פורים לבסוף יו"ט, לא היה בשו"ע הדין דמעות כמובן, אלא רק הדין דמיני מאכל בלבד, וצע"ג.