בפ' מטות (לא יג) בד"ה ויצאו משה ואלעזר הכהן, פרש"י לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטוף מן הבזה. פרש"י זה מקורו בספרי כאן. ובמדרש רבה כאן פירש שיצאו לכבוד החוזרים ממלחמה להודיע ענותנותו ושבחו של משה שהיו כולם תלמידיו ותלמידי תלמידיו.

ולכאורה פירוש המדרש יותר קרוב לפשט, ולמה בחר רש"י בפירוש הספרי שלכאורה יותר רחוק מן הפשט? ועוד, מה יש כאן בכתוב שמכריח פירושו?

במשכיל לדוד מתרץ שאנשי המלחמה באו אל משה אבל את השלל הניחו מחוץ למחנה, ולכן יצאו משה ואלעזר בגלל שראו נערי ישראל באים לחטוף.

אבל בפסוק כתוב מפורש שהביאו את הכל אל משה אל המחנה?

ובשיחת קודש פ' מטות תשמ"א מבאר כ"ק אדמו"ר שמכיון שאנשי המלחמה היו צדיקים לא הי' משה צריך לצאת לקראתם כי לא הי' לו "וואס צו באווארענען", להזהירם ולמונעם ממכשול, אבל היו נערי ישראל שבאו לחטוף מן הבזה, ולקראתם יצאו למונעם מזה.

אבל עדיין אינו מובן איך זה מוכרח מן המקרא?

וי"ל שאחרי שכתוב בפסוק הקודם (י"ב) ויביאו אל משה וגו' אל המחנה, היינו שאנשי המלחמה חזרו והביאו את כל השלל אל המחנה, בהכרח לומר שהביאו את השלל אל מחנה ישראל, כי הרי הי' ריבוי גדול שבנפש אדם בלבד אחרי שהרגו הנשים שידעו מ"ז והטף הזכרים נשארו ל"ב אלף, ולפני שהרגום הי' ריבוי גדול יותר, ובצאן ובבקר ובחמורים הי' יותר מח' מאות אלף, וא"א שהכניסו כ"ז למשה במחנה לוי' איפוא שהי' משה ואלעזר, ובהכרח לומר שהכניסו כ"ז למחנה ישראל, ופקידי החיל השאירו השלל בידי אנשי המלחמה במחנה ישראל והם נכנסו למשה ואלעזר במחנה לוי'. ואנשי המלחמה בהיותם צדיקים והיו נזהרים מליקח משהו מהבזה, לא חשדו שיהיו כאלו נערי ישראל שיבואו לחטוף מן הבזה, אבל משה ואלעזר ראו שנערי ישראל יוצאים מאהליהם וידעו שמתכוונים לחטוף מן הבזה, ולכן יצאו לקראתם, לקראת נערי ישראל אלו למונעם מזה.

ולולא זאת הי' קשה מה שכתוב ויצאו משה ואלעזר לקראתם, לקראת פקידי החיל, כי הרי הם כבר באו למשה ואלעזר והיו עומדים לפניהם, ולכן מוכרח לפרש שיצאו לקראת נערי ישראל וכו', כפירוש הספרי.

על הפסוק "ויענך וירעבך ויאכלך את המן וגו' (עקב ח, ג)"כתב האור החיים, וז"ל:

"צריך לדעת מה קשרן של דברים של ויענך וגו' עם ויאכילך וגו', ולפי משמעות הדברים גנאי המן יגיד שאכילת המן היתה לצד הרעבון, וזה אינו שמצינו שהתורה הרבה בשבחי המן כאמור (במדבר יא, ז) והמן וגו' ואמרו רבותינו ז"ל (ספרי שם) שכל הכתוב בשבחו מדבר, גם הוא מזון המלאכים (יומא עה, ב) כאומרו לחם אבירים אכל איש (תהילים עח, כה).

ויש להוסיף על דבריו, שבסוף פסוק זה של "לחם אבירים אכל איש" (שקאי על המן כמו שכתוב בפסוק שלפנ"ז: "וימטר עליהם מן לאכל וגו'") - כתיב ". . שלח להם לשבע".

הרי מפורש בכתוב שהמן הי' מאכל של שבע.

ומתרץ האור החיים, וז"ל:

ונראה שגם כאן שבח המן יגיד, כי המאכלים ישנם בב' סוגים, יש מאכל ששוה לכל בין בריא בין חולה לצד היותו נקי מהעיפוש וכלו נבלע באברים וקללהתעכל ומבריא האדם, ויש מאכל שאינו ראוי אלא לבריא אבל לחולה יזיקנו ויאבדהו, לזה אמר הכתוב בענין המן ויענך וירעיבך ויאכלך וגו', פירוש ויענך ענוי הדרך, וירעיבך עינוי חסרון המזון, והנה ידוע הוא שהמתענה בדרך יאפסו כוחותיו כח המבשל וכח העיכול וכשאדם אוכל מאכל קשה קצת להתעכל יזיקנו עד מאוד, גם כשירעב האדם ויאכל כדי שביעה יביאנו לידי חולי, ועינינו רואות כי יום שמתענה האדם לעת האוכל לא יוכל אכול ככל אות נפשו, ואמר ויאכלך את המן הרי שבח המאכל שהוא דבר הראוי אפילו למעונה ולרעב מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש, עכ"ל.

ובחומש אוצר הראשונים מביא תירוץ על הנ"ל בשם תולדות יצחק באופן אחר קצת, וז"ל:

. . ויש מפרשים שהכוונה ויענך וירעיבך קודם שיתן להם המן שנאמר בפ' בשלח (שמות טו, כב) "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, וגם כן מי יתן מותנו ביד ה' בשבתנו על סיר הבשר וכו' (שם טז, ג)" והשיב הקב"ה "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ." עכ"ל.

החזקוני כתב, וז"ל: שאם הוריד לך מן בעוד שהיית שבע מן הצידה שהיתה בידך שהוצאת ממצרים לא היית משגיח לו אפילו לטעמו שלא היית מניח לחם שהיית יגיל בו בשביל מן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, ולכן הרעיבך" עכ"ל.

ורבינו בחיי כתב, וז"ל: ויתכן לומר במלת וירעבך שבא ללמד על תכלית המן ואולתו, שכל האוכלו מבין במושכלות על השלימות ואי אפשר זה אלא לאחר הפסק זוהמת המזון הגופני . . וכן בכאן וירעביך כדי שתכלה מהם זוהמת המזון הגופני, והי' המזון חררה שהוציאו ממצרים, ואם יתחדשו גופותם במזון שהוא תולדת האור ויהיו ראויים לקבל המושכלות ולהדבק בשכינה, עכ"ל.

והנה לכל הפירושים דלעיל הפירוש של "ויענך וירעיבך" לא קאי על המן גופא אלא על המצב שהי' קודם אכילת המן.

ולפי זה צריך עיון, שהרי יש עוד פסוק המדבר אודות המן, והוא: "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבוותיך למען ענותך וגו' (עקב ח, טז)" ולכאורה מפסוק זה משמע שאכילת המן בעצם הי' עינוי ולא שבא לאחר העינוי.

אבל אולי אפשר לומר שאין כאן סתירה, שהרי כאן ממשיך הכתוב "ולמען ענותך לנסותך "והיינו שעם כל המעלות של המן הי' אכילת המן קשור בנסיון, והנסיון הי' העינוי- והעינוי הי' כמו שאמרו בגמרא (יומא עד, ב) מהו למען ענותך, רבי אמי ורבי אסי חד אמר אינו דומה מ י שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל.

כי באכילת המן היו שני החסרונות, שלא ירד אלא ליומו וגם לא ראו אלא מן אע"פ שטעמו בו טעם כל המינים.

ואולי בזה יתורץ למה נזכר בתורה שני פעמים אודות המן שבפסוק הראשון מדבר במעלות המן בעצם. ובפסוק השני נאמר "למען נסותך" שכאן מדבר בהנסיון שהי' בהמן.

אבל הדעת זקנים מבעלי התוס' כתבו על הפסוק הנ"ל, וז"ל: וירעיבך שלא נתך לך מזון אלא דבר יום ביומו וזהו רעבון כמו שאחז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וגו', עכ"ל.

וצריך עיון למה לא פירש זה על הפסוק השני. וגם למה לא פירש אינו דומה מיש רואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל, כדרשת הגמ' שם.

ובחומש אוצר הראשונים שם מביא בשם המושב זקנים לתרץ הסתירה הנ"ל באו"א, וז"ל: ואת מה עינוי הי' באכילת המן והלא כל הטעמים שהיו שואלים היו מוצאים בו . . אבל לפי פשוטו מצינו למימר דהעינוי הי' על ישיבת המדבר שעמדו מ' שנה, ופירוש דקרא הכי, המאכילך מן במדבר וגו' למען ענותך וקאי אמדבר שהישיבה שעמדו במדבר זהוא הענוי.

והאי קרא דכתיב ויענל וירעיבך ויאכילך את המן וגו' אתי שפיר שהרי מתחילה קודם שנתן להם המן היו רעבים שלא היה להם שום דבר שאכלו. והאי קרא דהכא קאי שפיר אמדבר, והיינו דקתניזה ארבעים שנה במדבר למען ענותך וגו' אבל במן אין שום עינוי כלול, עכ"ל.

ופלא גדול לכאו' למה לא פירש רש"י כלום הן בנוגע להפסוק ויענך וירעיבך והן בנוגע להפסוק המאכילך את המן. . למען ענותך. בה בשעה שכמה וכמה מפרשי החומש דחקו לפרש פסוקים אלו.

מצינו כמה פעמים שרש"י מפרש השינויים שיש בין כתוה אחד לשני, וא"כ צ"ב לכאו' למה לא פירש רש"י מה שבפסוק "ויענך וירעבך" נאמר "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך" משא"כ בפסוק "המאכילך מן" נאמר רק "אשר לא ידעון אבותיך" ולמה לא נאמר ג"כ "אשר לא ידעת"

ולכאו' היינו יכולים לומר שהיות שהכתוב כבר אומר על המן אשר לא ידעת אין הכרח לחזור על זה עוד הפעם, וכהכלל הידוע שבפעם הראשונה מאריכים בכל הפרטים, ואח"כ מקצרים, וסומכים על מה שכבר כתוב.

והנה נוסף לזה שקשה לתרץ כן, שא"כ לא הי' להכתוב לומר גם "אשר לא ידעון אבותך" כיון שכבר אומר זה בפסוק הא' - הנה מצינו בפרש"י שמקשה ומפרש דיוקים כאלו, ולדוגמא:

בפרש"י ויקרא ד"ה את פני הפרוכת (ד, י"ז) "ולמעלה הוא אומר את פני פרכת הקודש. . ".

ולכאו' מה הקושיה- בפעם הראשונה שנזכר הפרכת בכתוב נאמר קדש ובפעם השני' מקצר, וכן עד"ז בפ' בלק ד"ה ושרי מואב אתו (כג, יז) "ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב. .".

וכן עד"ז בפרש"י ד"ה לעבור את פי ה' (שם כד, יג) כאן לא נאמר אלה-י כמנו שאמר בראשונה. .".